עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מרצה לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה ולקהל הרחב
מתעניינת בעיקר בימי הביניים, במגדר, בצילום ובאמנות צרפתית
בת זוגו של ירון ואמם של גלעד, איתמר ואלון
גרה ביישוב קציר בוואדי עארה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
רובנס  (4)
גוטו  (3)
גורגיה אוקיף  (3)
ואן גוך  (3)
משה  (3)
בוטיצלי  (2)
ברויגל  (2)
ישו  (2)
סוריאליזם  (2)
פרנסואה בושה  (2)
רמברנדט  (2)
רפאל  (2)
שאגאל  (2)
א.פ. קלה  (1)
אבן בטוטה  (1)
אברהם פירקוביץ  (1)
אגסים  (1)
אדגר דגה  (1)
אדוארד מונק  (1)
אדלה בלוך-באואר  (1)
או ןןלייר-קוסטר  (1)
אוגוסטוס  (1)
אורב  (1)
אושוויץ  (1)
איספהאן  (1)
איקונה  (1)
אל גרקו  (1)
אלהמברה  (1)
אליזבת הראשונה  (1)
אלפרד שטיגליץ  (1)
אנדרטת המסוקים  (1)
אנטוניו קנובה  (1)
ארדון  (1)
ארוחת חג  (1)
ארט נובו  (1)
אריות  (1)
ארנבות  (1)
אשורבניפל  (1)
באד-וימפן  (1)
בהעלותך  (1)
בוש  (1)
ביאליק  (1)
ביד  (1)
בלתוס  (1)
בסטיארי  (1)
בר-מצווה  (1)
ברונזה  (1)
גוזף מלורד וויליאם טרנר  (1)
גויה  (1)
גון אוורט מיליי  (1)
גוסטב קייבוט  (1)
גוסטב קלימט  (1)
גיימס טיסו  (1)
גן העדן  (1)
גנדי  (1)
גרגוייל  (1)
גרו  (1)
גרניקה  (1)
גרשווין  (1)
גרשוני  (1)
דאיה קרישנה  (1)
דוד המלך  (1)
דורה מאר  (1)
דיאן ארבוז  (1)
דיוויד הוקני  (1)
האפיפיור סיקסטוס הרביעי  (1)
הארץ המובטחת  (1)
הגדת סרייבו  (1)
הדסון ריבר  (1)
הדפס יפני  (1)
הודון  (1)
הונורה דומייה  (1)
הטעיית העין  (1)
היטלר  (1)
היפטיה  (1)
המבול  (1)
המהפכה הבושלוויקית  (1)
הצלב האמתי  (1)
הרקלס  (1)
השעות של בדפורד  (1)
התהילים של פריז  (1)
התהלים של חלודוב  (1)
ווטרלו  (1)
וויליאם הולמן הנט  (1)
וולטר  (1)
ווליאים בוגורו  (1)
ויסטון צרציל  (1)
ויקהל-פיקודי  (1)
זאן דארק  (1)
זאן פוקו  (1)
זאן-פרנסואה מילה  (1)
זאק ליפשיץ  (1)
חזיר  (1)
טבעת  (1)
טונדו סוורוס  (1)
יאן גוסרט  (1)
יאנוש קורצק  (1)
ידיד רובין  (1)
ים המלח  (1)
ינואריוס זיק  (1)
יפו  (1)
כשרות  (1)
כתב יתדות  (1)
כתובה  (1)
לאוניד פסטרנק  (1)
לאונרדו  (1)
לואי ה- 16  (1)
לידת מריה  (1)
לנסלוט  (1)
מבטים  (1)
מבצע ולקירי  (1)
מגפת הדבר  (1)
מהטמה גנדי  (1)
מיכאל קובנר  (1)
מיכל היימן  (1)
מיכלאנגלו  (1)
מליסנדה  (1)
מללה יוספזאי  (1)
מן  (1)
מנורת המקדש  (1)
מנטנייה  (1)
מקס ארנסט  (1)
מרי אנטואנט  (1)
מריה  (1)
מרק רותקו  (1)
משתה  (1)
נורלדין מוסא  (1)
נח  (1)
נחל צפית  (1)
נטייה  (1)
ניקולא פוסין  (1)
ניקולה פוסין  (1)
ניקולס מליר  (1)
נישואין  (1)
נלסון מנדלה  (1)
נפוליון  (1)
נפרטיטי  (1)
סזאן  (1)
סטורנוס  (1)
עיניים  (1)
עצמאות  (1)
פבלו פיקאסו  (1)
פז  (1)
פטר פול רובנס  (1)
פטרוס  (1)
פיום  (1)
פסיפס ציפורי  (1)
פראנס לבה-נדב  (1)
פרדריק באזיל  (1)
פריז  (1)
פרננד קומון  (1)
פרשת האזינו  (1)
פרשת השבוע  (1)
פרשת ויחי  (1)
פרשת חוקותי  (1)
פרשת כי תבוא  (1)
צילום  (1)
צליבה  (1)
צרעת  (1)
צרץ  (1)
קאספאר פרידריך  (1)
קארל פבריציוס  (1)
קברי אצילים במצרים  (1)
קודקס מנסה  (1)
קוניה  (1)
קונסטבל  (1)
קורח  (1)
קספר דויד פרידריך  (1)
קציר  (1)
קרטוגרפיה  (1)
קשת טיטוס  (1)
קשת קונסטנטין  (1)
קתרין הקדושה  (1)
קתרין מקלווס  (1)
קתרינה הקדושה  (1)
רוזה בונור  (1)
רות המואבייה  (1)
ריאליזם סוציאליסטי  (1)
ריברה  (1)
רקמת ביו  (1)
שארל השביעי  (1)
שמשון  (1)
שעיר לעזאזל  (1)
שרדן  (1)
תבליטים אשוריים  (1)
תומס איקינס  (1)
תור הזהב בהולנד  (1)
תל-חי  (1)
תנך לנינגרד השני  (1)
תרנגול כפרות  (1)
תשעה באב  (1)
ארכיון
תמצאו אותי גם בסולם

הסולם - בית ספר לאמנות
לדף הפייסבוק שלי


לחיי ההשכלה הרחבה והיושרה האינטלקטואלית!
14/10/2018 16:15
מרגו סטרומזה-אוזן
הודון, וולטר, נטייה, רפאל
פתיחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה הייתה, והינה עבורי גם כיום, יום חגיגי (בין אם יש שביתה ובין אם לאו) מרגש ומלחיץ כאחד, במעמדי בעבר כסטודנטית ובמעמדי כיום כמרצה – חדוות הלמידה, הישיבה בספרייה (שקט בבקשה!), הנבירה בספרים, ההפסקות בקפיטריה, הפגישה עם סטודנטים ישנים וחדשים, ההבטחה שהשנה אהיה תלמידה, מרצה או חוקרת טובה יותר (מה שאינני עושה כמעט, לפחות לא בהגדרה האקדמית הצרה) – כל אלה הם הבטחה לעתיד מעניין, חופשי ונטול גבולות.

אם יש יצירה אחת, הנושאת בתוכה את כל הרגשות הללו ואף יותר, הרי שהיא "אסכולת אתונה" של רפאל.
 
רפאל, אסכולת אתונה, 1509-11, פרסקו, 500 על 770 סמ', הארמון האפוסטולי, מדינת הוותיקן
מצד אחד הסדר המופתי של האדריכלות, מיקום הצייר ונקודת המגוז במרכז הציור (גם ימין-שמאל וגם למעלה-למטה) בין אבות הפילוסופיה היוונית, מעיינות הידע, אפלטון ואריסטו החוסים תחת הקשת הרחוקה, ומצד שני האקראיות (לכאורה כמובן) של הדמויות האחרות, הפזורות בין "האבות המייסדים" לבין הצופה, בקבוצות קבוצות הדנות בענפי הידע השונים, ואי ההיתכנות של כל הדמויות האלה לדור הכפיפה אחת מן הטעם הפשוט שחיו בהפרשי זמן גדולים מאוד: מן המאה ה- 6 לפנה"ס ועד למאה ה- 16 לספירה - פיתגורס מסמוס שחי במאה ה- 6 לפנה"ס (הדמות השנייה משמאל בשורה הראשונה בגלימה לבנה), דרך פלוטינוס שחי במאה ה- 3 לספירה (הדמות השלישית מימין על המדרגה האחרונה בגלימה אדומה) ועד למיכלאנג'לו (הרוכן על תיבה בקדמת הבמה בשמלה בצבע לילך) שרפאל הוסיפו לפרסקו בשלב האחרון כמחווה לאמן הענק (תרתי משמע) ששכב על הגב בראש פיגומים וצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית באותן השנים בדיוק.
הפרסקו מצויר על אחד מקירות "הסטנזה" - החדר ששימש כספרייתו של האפיפיור יוליוס השני. רפאל הוזמן על-ידי האפיפיור לצייר את כל קירות החדר, משימה שארכה כארבע שנים. כל קיר הוקדש לאחד מענפי הידע העיקריים: השירה, התיאולוגיה, החוק והפילוסופיה. 

רגע השיא עבור סטודנטים רבים הוא רגע ההכרה הרשמית בעבודה הרבה שהשקיעו במהלך השנים: טקס קבלת התעודה. מה רחוק זיכרון הטקס שלי מטקס קבלת התעודה שהתקיים בקימברידג', אנגליה, באמצע המאה ה- 19, המתואר בציור של רוברט ב. פארן הבריטי! עמדנו בחום יוני ברחבת הטקס מול בניין הספרייה שבאוניברסיטת בן גוריון. הרחבה הייתה מרוצפת בשורות שורות של כסאות כתר פלסטיק לבנים, ופסענו בהתרגשות, מזיעים מתחת לגלימות העטלף השחורות, ברעש הבלתי פוסק שעלה מן הקהל שאיבד מזמן את הסבלנות ואת החשק להקשיב ולמחוא כפיים.
 
רוברט ב. פארן (Farren), בוקר קבלת התעודות, קיימברידג', טריניטי קולג', 1863, שמן על בד, 101 על 216 סמ'
טריניטי קולג', השייך לאוניברסיטה של קיימברידג' שהיא אחת האוניברסיטאות הוותיקות בעולם, נוסד על-ידי הנרי השמיני במחצית הראשונה של המאה ה- 16. במרכז הציור מתוארת הקפלה שנבנתה אחרי מותו של הנרי השמיני על-ידי שתיים מבנותיו, מרי הקתולית ואליזבת' הפרוטסטנטית, ולמרות שנבנתה תחת בית טיודור מאפייניה האדריכליים הם גותיים (לעומת המבנה מצד ימים שמאפייניו הסגנוניים מעידים על השפעות מאדריכלות הרנסנס – הסמי-עמודים עם הכותרות הקורינתיות המעטרים את החזית, גודל החלונות וצורתן, מקצב הקשת-משולש-קשת בקישוט שמעל החלונות, ועוד). 

לפני שנוסדו האוניברסיטאות (במאה ה- 11 אונ' בולוניה) מרכז הידע היה בספריות המנזרים ובסקריפטוריה שלהם – האולמות בהם הועתקו ואוירו כתבי-היד. שם הועתקו כתביהם של אבות הכנסייה, ומאוחר יותר גם של הפילוסופים היוונים, עד שנמזגו הפילוסופיה היוונית והתאולוגיה הנוצרית לכדי שלמות אחת במהלך הרנסנס. למרות שהיה זה עולם גברי ברובו, היו גם מעט נשים שפעלו במרחב צר והצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית של המונופול הגברי על הידע. מנזרי הנשים של הקיסרות הקרולינגית במאות 9-8 פילסו את הדרך לנזירות אחרות בעמק הריין במאות 14-12, אך הפריצה אל המרחב הסקולארי (נשים שלא נדרו את נדר הנזירות) התרחש החל מהמאה ה- 14, בעידוד הכנסייה למרבה הפלא, שביקשה להשתמש ביכולות הקריאה של הנשים לחזק את האמונה בקרב הגברים הסקולארים. 
אחד הצינורות ששימשו את הכנסייה לעידוד הקריאה בקרב נשים סקולאריות היה השימוש בצמד של אם ובת - אנה ומריה. דמותה של אנה, אמה של מריה, הפכה למודל לחינוך ביתי: היתה זו באחריות הנשים כעת ללמד את בנותיהן (ובניהן) לקרוא. הספר הראשון והחשוב ללמוד הקריאה היה ספר התהילים, ולאחריו שימשו ספרי התפילות. כתבי-יד אלה הכילו ציורים ובהם תיאורים של אנה המלמדת את בתה מריה לקרוא, כמו זה הנראה לפניכם, הלקוח מספר שעות (ספר תפילה) מצרפת מסוף המאה ה- 15:
 
אלא שמהר מאוד נשים שידעו לקרוא לא הסתפקו במזמורים ובתפילות, ונשאו עיניהן, רחמנא ליצלן, אל ספרות תועבה כמו רומנים, ומשם הייתה הדרך אל התדרדרותן הבלתי נמנעת של הנשים קצרה מאוד (ואת הלקח הזה למדו היטב כמה קבוצות גברים - שאם נותנים לנשים ספר הן לוקחות את כל הספרייה).

דילוג רחב מביא אותנו אל המאה ה- 18, עת ניהלו נשים את הסלונים הספרותיים החשובים של פריז, ביניהן הגברת מרי ת'רז רודט ז'אופרין (Marie Thérèse Rodet Geoffrin, 1699-1777). במשך למעלה משנות דור הזמינה הגברת ז'אופרין מאות מאנשי הרוח והאמנות של תקופת ההשכלה אל סלון ביתה ברחוב סנט הונורה בפריז. 
 
ז'ן-מרק נטייה, דיוקן הגברת ג'ופרין, 1738, שמן על בד, 145 על 115 סמ'
ציור זה, האופייני לסגנון הרוקוקו בצרפת בכלל ולצייר נטייה בפרט, מתאר את הגברת ז'ופרין יושבת בחיק הטבע, מרפקה שעון על ספר המשמש אטריבוט לידע. לבושה של הגברת מורכב משמלה לבנה רכה מאוד החושפת את כתפיה הענוגות וחלק משדיה, כמנהג הזמן והמקום, שגרס שככל שמעמדו של האדם גבוה יותר כך הוא יכול להסתפק בפחות בד ולהתערטל בציבור. הגלימה האדומה החובקת את מתניה וירכה השמאלית, ועולה בגבה עד לכתפה השמאלית, מעניקה ניחוח קלאסי. 
הגברת הייתה בת 39 שנים בזמן הציור, שנעשה עוד לפני שהחלה במסורת הסלונים בביתה. מאמצע המאה ה- 18 ואילך היא נהגה להזמין לסלונה בערבי יום שני אמנים כגון הצייר בושה, בעוד ערבי יום רביעי נשמרו לאנשי ספר כמו את מבקר האמנות דידרו. 
 אניסט שארל גבריאל לה מונייה, קריאת הטרגדיה "היתום מסין" לוולתר בסלונה של הגברת ג'ופרין ב- 1755, 1812, שמן על בד, 129 על 196 סמ'
דיוקן קבוצתי זה מתאר את אחד מערבי יום רביעי כנראה. נוכחים בחדר נשות חברה, ברונים, נסיכים ואנשי דעה כמו מונטסקייה ודידרו. במרכז, נשען על שולחן קטן מכוסה מפת קטיפה ירוקה, יושב אדם המקריא בפאתוס מתוך ספר פתוח המונח בידו. הוא מקריא בפני הנוכחים את הטרגדיה היתום מסין לוולטר שיצא לאור באותה שנה, בעד וולטר המשקיף על הנעשה בחדר ממרומי דמותו המפוסלת בידו של הפסל הודון: 
 
ז'ן-אנטואן הודון, פרנסואה-מרי ארואט הידוע בכינוי וולטר, 1778, שיש, גבוה 48 סמ', מוזיאון הלובר, פריז
וולטר יותר מכל אדם אחר מסמל את רוח ההשכלה והיושרה האינטלקטואלית: הוא היה מחזאי, סופר, משורר, היסטוריון ופילוסוף. אחרי 20 שנה בגלות בשוויץ, חזר בגיל 83 לפריז בבריאות לקויה ומת בעיר כעבור חודשים ספורים. בחודשים המעטים הללו זכה לחיבוקו החם של הציבור, והודון, הפסל החשוב ביותר של התקופה, נפגש עימו פעמים מספר. בבאסט זה, שהוא אחד מכמה שפיסל, הודון לא ניסה להסתיר את עקבות הזמן, גם אם השיער שלראשו הוא פאה. מצחו הרחב, עיניו הזורחות וחיוכו מעידים על רוחו של האיש הגדול הזה, ששמו ניתן לאחד מבתי הספר התיכוניים של פריז, שידע כנראה ימים טובים יותר כי כיום הוא מדורג אי-שם במקום ה- 2230 מכלל התיכונים בצרפת. 

ולסיום אספר שביום שישי האחרון נכחתי בפגישת מחזור של בית-הספר התיכון בו למדתי בירושלים, "הליד"ה". הוזמנו השנה למפגש כל מי שסיים בשנה שנגמרה בספרה 8 (1948, 1858, 1968 וכך הלאה). לא היה זה מפגש פשוט לי ולרבים אחרים. רוב האנשים שאני מכירה זוכרים את שנות התיכון כשנים מורכבות ולעיתים קשות (מלבד בן-זוגי ירון שיחיה), אבל כל כמה שכל אחד מאיתנו נשא את סבלותיו הפרטיים בהרואיות במהלך אותן שנים, היה ברור לנו שאנו זוכים לאיכות הוראה וחינוך נדירים. 



6 תגובות
מדרש תמונה - פרשת נח
12/10/2018 21:02
מרגו סטרומזה-אוזן
המבול, נח, כתב יתדות, אשורבניפל

"וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה:  כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה.  ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.  ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר ונְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ה וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, יְהוָה.  ו וְנֹחַ, בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה,מַיִם עַל-הָאָרֶץ.  ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה:  מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל.  ח מִן-הַבְּהֵמָה,הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה.  ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.  י וַיְהִי, לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל, הָיוּ עַל-הָאָרֶץ.  יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.  יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם,וְאַרְבָּעִים לָיְלָה." (בראשית, ז:א-יב)


לוחהמבול, ספרייתו של אשורבניפל, המאה ה- 7 לפנה"ס, טיט, 15 X 13 סמ', המוזיאון הבריטי


סיפור המבול, הכתוב בכתב יתדות בשפה האכדית, תורגם לאנגלית במאה ה- 19. זהו לוח מספר 11 מתוך 12הלוחות המהווים את האפוס של גילגמש, יצירה ספרותית שגיבורה הראשי הוא דמותו ההיסטורית של מלך עיר-המדינה אורוק שחי בסביבות 2700 לפנה"ס, המחפש אחר סוד חיי-הנצח. האפוס הוא אוסף של סיפורים שומריים עתיקים, שנערכו בידי הסופר האכדי סין-לק-אוניני באמצע האלף השני לפנה"ס.


סיפור המבול, המתוארעל הלוח ה- 11, היווה, ללא ספק, מקור והשראה לסיפור המבול המתואר במקרא: במסגרת חיפושיו גילגמש פוגש את אותנפישטים בן-האלמוות, המספר לו כיצד זכה בחיי-נצח: האלים החליטו להמטיר מבול על הארץ במטרה להשמידה, אלא שאחד מתוכם גילה לאותנפישטים את תכנית האלים, והנחה אותו כיצד לבנות תיבה בעזרתה יוכלו הוא ובני ביתו להינצל. אותנפישטים מקבל הוראה להכניס לתיבה עופות ויונקים ממינים שונים. ביום השישי למבול נסוגו המים והתיבה נגעה בקרקע. אותנפישטים שלח יונה שחזרה, ולאחר מכן שלח עורב, ומשלא חזר, יצא מן התיבה והקריב קורבן לאלים במקורות נהר הפרת, ואלה העניקו לו חיי נצח.

חלקי היצירה שרדו בספרייתו של אשורבניפל, מלך אשור שחיי בשנים 627-668 לפנה"ס בנינוה, בירת האימפריה האשורית. מלבד תריסר הלוחות המספרים את סיפור המבול, הכילה ספריית הארמון כ- 25,000 לוחות טיט כתובים השפה האכדית בכתב יתדות.


שבת שלום!

3 תגובות
גשם גשם בוא
06/10/2018 15:35
מרגו סטרומזה-אוזן
גוסטב קייבוט, ואן גוך, הדפס יפני


"...אֱ-לֹ-הֵינו וֵא-לֹ-הֵי אֲבוֹתֵינוּ
בְּגִשְמֵיאוֹרָה . תָּאִיר אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי בְרָכָה . תְּבָרֵךְ אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵיגִילָה . תָּגִיל אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי דִיצָה . תְּדַשֵּן אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵיהוֹד . תְּהַדֵּר אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי וַעַד טוֹב. תְּוַעֵד אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵיזִמְרָה. תְּזַמֵּר אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי חַיִים . תְּחַיֶה אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵיטוֹבָה. תֵּטִיב אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי יְשוּעָה. תּוֹשִיעַ אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵיכַלְכָּלָה. תְּכַלְכֵּל אֲדָמָה:

אָנָּאהוֹרִידֵם לְאוֹרָה. לִבְרָכָה. לְגִילָה. לְדִיצָה. לְהוֹד. לְוַעַד טוֹב.לְזִמְרָה. לְחַיִּים טֹובִים. לְטוֹבָה. לִישוּעָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה.כְּמוֹ שֶאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹ-הֵינוּ רַב לְהוֹשִיעַ. מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִידהַגֶּשֶׁם לִבְרָכָה:"

זהו קטע מן הברכה בנוסח הספרדי, הנאמרת בבתי הכנסת משמיני עצרת - שחל לפני ימים ספורים - ועד לפסח. בקהילות אשכנזיות נאמר פיוט "זכור אב" המיוחס לרבי אלעזר הקליר, פייטן שחיי בארץ ישראל במאות 7-6. בלינק הזה תוכלו למצוא את מילות הפיוט. http://old.piyut.org.il/textual/791.html


תיאורי גשמים באמנות המערבית אינם מוכרים כמעט לפני המאה ה- 17, למעט בתיאורי המבול התנ"כי.

זהו ציור מתוך כתב-יד של ספר בראשית שהועתק ואויר במאה ה- 6, בתקופת הזוהר של האימפריה הביזנטית, כנראה בקונסטנטינופול הבירה. במאה ה- 18 כילתה שריפה את מרבית כתב-היד, למעט כמה דפים בודדים (24 מתוך 196 כנראה). כתב היד מפואר מאוד: הצבע הארגמני של הדפים התקבל על-ידי טבילת הקלף באותו הצבע בו טבלו גם את בגדי הקיסרים ונכתב בכסף (שהשחיר עם השנים). בחינת הדפים ששרדו מראה שעיצוב הדף היה זהה בכולם: מחצית העמוד העליונה נשמרה לטקסט הכתוב ביוונית, ומחציתו התחתונה הכילה איור המתאר את הפסוקים שמעליו.

תיאור המבול מופלא ומעיד על היכרותם של הציירים עם סגנון הציור הקלאסי. סביב התיבה במרכז הציור פזורות דמויות הטובעים בשלל תנוחות: מי מצויר מן הצד, מי מקדימה ומי מאחור; מי מצויר קופץ, מי מושיט את ידיו בתחינה ומי כבר טבע, וממעל הגשם ניתך כקווים שחורים מן הענן המכסה את כל רוחב השמיים.


במהלך הדורות, רוב הציירים שתיארו את הסיפור התנ"כי של המבול לא התעניינו בגשם, אלא הסיפור סיפק תרוץ נהדר לתיאור הגוף העירום (הגברי והנשי) ולהתמודדות של האדם באיתני הטבע (מיכלאנג'לו בתקרת הקפלה הסיסטינית למשל). מאוחר יותר, אמנים שתיארו סצנות של גשם התעניינו בעיקר באור ובהשתקפויות שלו ושל האובייקטים על פני משטחים רטובים, כמו בציור של גוסטב קייבוט שלפניכם:

גוסטב קייבוט, רחוב פריזאי, יום גשום, 1887, שמן על בד, 212 על276 סמ', המכון לאמנויות שיקגו

הציור מתאר את כיכר דבלין ברובע השמיני של פריז, רובע ששינה את פניו באופן בולט במתיחת הפנים האדריכלית שתכנן וביצע הברון הוסמן בשנות השבעים של המאה ה- 19, והפך לאחת השכונות האריסטוקרטיות של העיר עד ימינו אנו. בבעלות משפחתו של קייבוט היו כמה מבנים בשכונה שבתחומה נמצאת תחנת הרכבת סנט-לזר, שהפכה לנושא פופולרי בקרב האימפרסיוניסטים. הבניין הפינתי נמשך בשני רחובות - מימין רחוב סנט-פטרסבורג,ומשמאל רחוב טורין (rue de Turin). קייבוט עיוות את הפרספקטיבה לטובת הקומפוזיציה שלו: האפקט דומה לזה הנוצר בעדשה מצלמה רחבת זווית (מעל 50 ממ'), כלומר עדשה שזווית הראיה שלה גדולה מזווית הראיה של העין האנושית, כך שהציור (או הצילום) מכיל יותר מידע רוחבי במסגרת נתונה.

נדמה שהציור מחולק לשני חלקים ברורים. החלוקה האנכית שלו מוכתבת על-ידי פנס הרחוב: תאורת הרחובות בגז,שהחלה כ- 50 שנה קודם לכן, עמדה כבר להתחלף לתאורה על בסיס חשמל שהוכנסה לשימוש בפריז לראשונה בשנת 1878 בשדרות האופרה. מצד ימין נראה זוג בורגנים ההולכים על המדרכה לעבר הצופה בעודם מביטים אל התרחשות המסבה את תשומת ליבם אך אינה גלויה לעיני הצופה, וגבר (שחלקו הימני חתוך) הנראה מגבו ומתרחק לעומק הציור. בצד השמאלי של הציור מרחב הכביש המרוצף אבנים פתוח עד למבנה הפינתי וממשיך בשני קווים אלכסוניים לשני הרחובות. החלק הזה כולל דמויות רבות, שהופכות לחלק מהנוף הכללי בגלל ריחוקן מהצופה.

קשה לראות את הגשם הנופל, אבל קייבוט מתאר בוירטואוזיות את השתקפותם של האובייקטים על המדרכה והכביש הרטובים. אור היום הרך מגיע מעומק הציור כך שהאובייקטים מטילים את צלם כלפי הצופה: צלו של עמוד התאורה או צלם של האנשים החוצים את הכביש:

בפרט זה אפשר לראות מדוע הוצע לקייבוט להציג את ציורו לראשונה בתערוכה של יצירות איפרסיוניסטיות: למרות שהזוג הבורגני מצויר בקוויות עדינה - שאינה דומה לצורות משיכות המכחול האימפרסיוניסטיות ואפילו מנוגדת להם - המישורים המרוחקים של הציור מתוארים בטכניקה של יצירת כתמים כך שגבולות האובייקטים אינן ברורות וחדות אלא מטושטשות ויוצרות"התרשמות" של צורה.

הציור נקנה על-ידי המכון לאמנות בשיקגו בשנות השישים של המאה העשרים, ובשנים האחרונות עבר ניקוי יסודי. בלינק זה תוכלו לראות סרטון קצרצר המתאר את תהליך הניקוי.



וזו תוצאת הניקוי:

 

אחריהניקוי                                 לפני הניקוי


גישה שונה לחלוטין לתיאור הגשם אפשר לראות בציור של ואן גוך:

וינסנט ואן גוך, גשרבגשם (בעקבות הירושיגה), אוקטובר-נובמבר 1887, שמן על בד, 73.3 על 53.8 סמ'

 

נראה שכאן הצייר מעוניין בתיאור נפילתו של הגשם עצמו, הנופל אנכית ובאלכסון. אלה אינן טיפות אלא קווים היוצרים כעין מסך על פני כל מישור התמונה. כמו שמסגיר שמו של הציור, הוא צויר בעקבות הדפס יפני של אוטגווה הירושיגה (Utagawa Hirochige):

אוטגווה הירושיגה, גשמיזעף פתאומיים על גשר שין-אוהשי ואטקה, מתוך הסדרה "מאה מראות מפורסמים שלאדו", 1857, הדפס עץ פוליכרומי, 34 על 24 סמ', מוזיאון המטרופוליטן, ניו-יורק


תיאור ההתמודדות האנושית מול פגעי מזג אוויר (גשם, שלג, או רוח) הוא נושא מקובל מאוד בציור ובהדפס היפני, וכן גם הדפסיו של הירושיגה, שהיו פופולריים מאוד הן ביפן, ואחרי 1853, השנה בה נפתחה יפן  לעולם, גם באירופה. מחירם הזול של ההדפסים הפך אותם לברי השגה גם בקרב האמנים האימפרסיוניסטים (השהיו עניים מרודים ברובם) והשפיעו עליהם רבות, הן בהקשר לתפיסת החלל והן בהקשר לקומפוזיציה. ואן גוך היה אספן נלהב של הדפסים יפניים, והדוגמה שלפניכם היא אחת משני הדפסים שואן גוך העתיק מהירושיגה כדי ללמוד את שיטת מריחת משטחים גדולים בצבעים בוהקים, קומפוזיציות חתוכות (כמו הגבר אצל קייבוט), ושימוש באלמנטים אלכסוניים בעלי נוכחות גדולה. בהכרח נראים גם הבדלים גדולים בין שתי היצירות, הבדלים הנובעים מן הטכניקה השונה (הדפס לעומת ציור שמן) ומן הסגנון השונה (יפני לעומת אירופאי) למרות ההעתקה: כוחו של סגנון שהוא פורץ החוצה גם כשמנסים להעתיק יצירה של אמן אחר, לא כל שכן של אמן שגדל בתרבות כה שונה מן התרבות האירופאית.   


ומכיוון שהתחלנו עם תוצאותיו הקשות של המבול שאלוהים הטיל על בני-האדם, נסיים בסיפור הצלה של בני אדם ממבול אחר בידי האל קרישנה, אל הרחמים, הרוך והאהבה ההינדואיסטי. הציור המתאר כיצד מציל קרישנה את בני הכפר ברז מגשמי המונסון ששלח האל אינדרה, אל השמיים, הרעמים והברקים והגשמים, באמצעות הר המתפקד כמטרייה ענקית מעל אנשי הכפר:

דף מאויר מתוךכתב-היד הריוומסה, 1590 בקירוב, להור (?), דיו וצבעי מים על נייר, 29 על 20 סמ'

האפוסים ההודים הגדולים כמו המהבהרטה, הרמיינה והריוומסה (המיתולוגיה של האל קרישנה) תורגמו לפרסית ואוירו על-ידי ציירי החצר המוע'ולית (שושלת מוסלמית ששלטה בהודו במהלךהמאות 19-16) תחת שלטונו של אכבר, שליטם הגדול של המועו'לים במשך 50 שנה, לאורך כל המחצית השנייה של המאה ה- 16.

קרישנה עומד במרכז הקומפוזיציה, רגליו מרחפות מעל הסלע, והוא נושא את ההר בידו השמאלית. הוא לבוש גלימה צהובה, צבע עורו כחול-אפור כהה כמקובל, וראשו מעוטר בנוצות טווס. משני צדיו עומדים כל אנשי הכפר, מכובדים, סוחרים, איכרים ואנשי דת, סופקים ידיהם בתדהמה ובהודיה.


מי ייתן ותהה זו שנה גשומה, אך שלא נזדקק לעזרתו של קרישנה הטוב.

 

3 תגובות
מדרש תמונה - פרשת בראשית
05/10/2018 09:10
מרגו סטרומזה-אוזן
הגדת סרייבו
הגדת סרייבו, 1340, צפון ספרד

"ברֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר.  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד."

מה מתאים יותר מאשר להתחיל את קריאת התורה בציור של הבריאה מתוך כתב-יד יהודי? הגדת סרייבו, שהועתקה ואוירה בצפון ספרד לקראת אמצע המאה ה- 14, נפתחת בתיאור היחיד באמנות היהודית, לפחות עד לעת החדשה, המוקדש לתיאור ששת ימי הבריאה וליום המנוחה. דף זה, הפותח את ההגדה, מחולק לארבעה "תאים", הראשון (מימין למעלה) מתאר את התהו ובהו, ושלושת האחרים מתארים את שלושת ימי הבריאה בהתאמה. הדף הבא מחולק גם הוא לארבעה חלקים המוקדשים לשלושת ימי הבריאה הבאים וליום המנוחה.

סיפורו של כתב-היד אינו נופל מייחודיותו של התיאור, ולמרות שסופר בו רבות יש לשוב ולספרו בבחינת "והגדת לבנך". כתב-היד נדד עם יהודי ספרד שגורשו ממולדתם, וידוע שבמאה ה- 16 נמצא באיטליה. בסוף המאה ה- 19 נמכר לשלטונות בוסניה-הרצגובינה על-ידי משפחה יהודית שהחזיקה בכתב-היד, והוצג במוזיאון הלאומי בסרייבו. כתב-היד ניצל בזמן הכיבוש הנאצי של העיר בזכות תושייתו - תוך סיכון חייו - של הספרן המקומי דרויס קורקוט, וניצל שוב מבזיזה בזמן המלחמה בבוסניה בשנות התשעים של המאה הקודמת. כתב-היד שמור במוזיאון הלאומי בבוסניה.

שבת שלום!


2 תגובות
מדרש תמונה - פרשת וזאת הברכה
28/09/2018 05:19
מרגו סטרומזה-אוזן
גיימס טיסו, משה, ישו
ג'יימס ג'וזף טיסו, מות משה, 1902-1896, צבעי מים

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי יְהוָה. ויִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ; לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נס לֵחֹה." (דברים, לד: א-ז)

לאחר שלחם במלחמת צרפת-פרוסיה, עזב ג'יימס ג'וזף טיסו (1902-1836) את צרפת ועבר ללונדון, שם פגש את קייתלין ניוטון שהייתה לאהובתו ושימשה כמודל שלו ברבים מציוריו. עם מותה של ניוטון משחפת בסוף 1882, חזר ג'יימס לפריז והחל לצייר סצנות מתוך חיי ישו בצבעי מים. יותר מ- 350 ציורים כוללת הסדרה, והיא הוצגה בפריז, בלונדון ובניו-יורק. טיסו ביקש לשחזר את הצלחתו בציור נושאים תנ"כיים, ועסק בכך עד למותו. סדרה זו, שאיננה שלמה, מכילה "רק" 80 ציורים בצבעי- מים, ולדעת מומחים "נופלת" באיכותה מן הקודמת.  השינוי בנושאי הציור של טיסו, מדיוקנאות של נשות הבורגנות הגבוהה לסצנות דתיות איננו מובן מאליו במפנה המאה העשרים, ויש כנראה להבינו על רקע האבל והריקנות שחש עם מותה של ניוטון, שגרמו לו לחפש משמעות בחיים רוחניים ודתיים יותר בחיק כנסייתו הקתולית. במהלך תקופה זו אף ביקר באזורנו שלוש פעמים (ב- 1886, ב- 1889 וב- 1896) כדי להתרשם ולהתבשם מנופי חייו של ישו. משה הבודד השוכב על הארץ בידיים פרושות לצדדים, כפות ידיו פתוחות כלפי האל המדבר אליו והמראה לו את רוחב הארץ המובטחת, מהדהד את תנוחתו של ישו על הצלב. ואכן, משה נחשב לדמות המטרימה את ישו, וציורי הקיר של הקפלה הסיסטינית, שנעשו שלוש מאות שנה לפני הסדרות של טיסו, מבוססים על-כך: הצד הדרומי מוקדש לחיי משה (ראו פרשת קורח למשל), בעוד הצד הצפוני מוקדש לחיי ישו. 

צבעי מים מתנהגים שונה מצבעי שמן וטכניקת הציור בהם שונה: כל משיכת מכחול נרשמת על הדף. בין הציירים הראשונים שהתמחו בטכניקת צבעי מים היה אלברכט דורר בגרמניה (נופים, טבע) ורפאל באיטליה (קרטונים לשטיחי קיר), שניהם ברבע הראשון של המאה ה- 16. לעיתים קרובות אמנים השתמשו בצבעי מים לנוכח המודל, ולאחר מכן "סיימו" את הציור בסטודיו בצבעי שמן. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 זכה המדיום לעדנה גדולה, בעיקר בקרב נשים (קל יותר לניקוי?).
סדרת ציורי התנ"ך נקנתה בשלמותה על-ידי המוזיאון היהודי בברוקלין, ניו-יורק. בלינק הבא תוכלו לראות עוד מסדרת ציורי התנ"ך של טיסו. https://thejewishmuseum.org/collection/search?artist
שבת שלום!
3 תגובות
מדרש תמונה - פרשת האזינו
21/09/2018 07:38
מרגו סטרומזה-אוזן
מקס ארנסט, סוריאליזם, פרשת האזינו
"..................................וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, 
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם,
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, 
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל,
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, 
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, 
וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, 
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת;
חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, 
וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם, 
עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם-בָּחוּר,
גַּם-בְּתוּלָה--יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם; 
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם..." (דברים, לב, יט-כו)
 
מקס ארנסט, הבתולה מצליפה בישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלוארד והצייר, 1926, שמן על בד, , 169 על 130 סמ', 
מוזיאון לודוויג, קלן

כמו בין הורה לילדו, כך בין האל לעמו מתקיימת מערכת רגשית נפתלה, מורכבת וטעונה. מריה, המצליפה באחוריו האדומים של בנה, היא אם אנושית, כועסת, המאבדת את עשתונותיה, גודלה ופניה המוצלים מעניקים לה גוון מרושע כמעט. כשמקס ארנסט הציג את היצירה שלו בפעם הראשונה הוא הואשם בפגיעה באלוהות ופגיעה ברגשות הדתיים של המאמינים. 
שלושת הגברים, הצייר ושני חבריו הסופרים - אנדרה ברטון (1966-1896 Andrי Breton,) ופול אלוארד (1952-1895 Paul Eluard,) – המתוארים ביצירה ספק מציצים (ספק עוצמים עיניים) דרך החלון הקטן אל המרחש בחדר, הקימו (עם אחרים), בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת, את התנועה הסוראליסטית. ההתלבטות שדמויותיהם מעלות בציור אינו פשוט: הם עדים להתנהגותה של מריה במרחב הפרטי, התנהגות השונה כל כך מהתנהגותה במרחב הציבורי – האם האוהבת ללא תנאי. מה עליהם לעשות? להתערב ולחשוף את קלונה של מריה? לשתוק ולתת להכאת ישו להמשיך? האין כולנו לעיתים כמריה?  
היכולת של האמן לחשוף את האלוהות במלוא אנושיותה הוא הישגו הגדול של הציור.


2 תגובות
תרנגול כפרות
17/09/2018 13:44
מרגו סטרומזה-אוזן
שאגאל, פטרוס, תרנגול כפרות
"מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יוה"כ, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג" (שולחן ערוך, אורח חיים, ס' תר"ה).
התרנגול הפך לגורם משמעותי בכלכלת המערב בתקופה הרומית. מאז הוא נוצל ומנוצל לתעשיית המזון באופנים ההופכים את חייו הקצרים מאוד למסכת ייסורים איומה: מספר התרנגולות שנשחטים בכל שנה על-פני כדור הארץ מוערך בלמעלה מ- 50 מיליארד. השבוע יצא משרד החקלאות בקריאה נרגשת לציבור במטרה לשנות את רע הגזרה של תרנגולות ארצנו בערב יום הכיפורים, ותחת הסיסמה "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה" מתבקש הציבור להמיר את הכפרה במתן צדקה. מסופקני אם פניה זו לציבור נובעת ממניעים הומניטריים, ובכל זאת יש סיבה לשמוח ולקוות שבעניין זה ישמע הציבור בקול שר החקלאות, ואחד המראות המזוויעים של ילדותנו בערב יום הכיפורים בשוק מחנה יהודה בירושלים - שהיה מושך אותנו בחבלי קסם לראות ולהיגעל (ולא להיגאל) - יחלוף מן העולם. 

התרנגול - פנים רבות לו, ואחד הציירים שהתעמק באופיים של תרנגולות (ועופות בכלל), בדיוקנאות אישיים או בדיוקנאות משפחתיים, היה מלכיאור ד'הונדרקוטר (Melchior de Hondecoeter, 1635-1696), צייר הולנדי, ציורים מרעננים בתוך ים ציורי הטבע הדומם בהם מככבים תרנגולים (ופסיונים ועופות למיניהם) תלוים ברגליהם...
 

 התרנגול מככב בברית החדשה, באחת הנבואות של ישו המתגשמת בשחר יום השישי בו נצלב. ישו מתנבא בפני תלמידו האהוב, כייפא/פטרוס: "אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה, בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל, שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים תִּתְכַּחֵשׁ לי." (הבשורה על-פי מתי, כו, 34). ואכן, למרות מחאותיו של כייפא והבטחותיו שלעולם לא יתכחש למורהו, פטרוס מתכחש לקשר ביניהם שלוש פעמים במהלך תשאולו של ישו אצל הכוהן הגדול לפני שמביאים אותי להישפט בפני פילאטוס, הנציב הרומי.
הנה דף מספר שעות המתאר את המסופר בברית החדשה על התכחשותו של פטרוס עוד לפני קריאת התרנגול, המתואר מימין בין שני העמודים: ליל ניסן בירושלים, שומרים עומדים ומתחממים סביב מדורה בקרבת בתו של הכהן הגדול, פטרוס בשיער ובזקן אפור, בשמלה כחולה וגלימה אדומה המוחזקת בחגורתו, עונה בשלילה לשאלתה של האישה האם הוא מכיר את ישו הלבוש שמלה בצבע תכלת והנראה מעבר לשער, בקרבת השומרים שתפסו אותו. הציור צויר על-ידי סימון בנין, צייר במחצית הראשונה של המאה ה- 16 בברוג'. הוא גדל בבית אמנותי, והתמחה בציור כתבי יד, בעיקר ספרי שעות, בהם יכול היה להביא את מיומנותו לשיאים: ציורי ז'אנר של איכרים בעבודתם – מגמה שהשפיע באופן מובהק על פיטר ברויגל האב. אפשר לראות את פיתוחי המסגרת המצוירים בפינות העליונות של הציור כאילו הייתה זו מסגרת של חלון דרכו ניבט הנוף המצויר. בנינג נישא פעמיים והיה אב ל- 6 בנות, שתיים מהן המשיכו את המסורת המשפחתית: האחת התפרנסה מציור דיוקנאות מיניאטוריים באנגלייה והשנייה הייתה לסוחרת אמנות חשובה במאה ה- 16. 
מיקומו של התרנגול בחלק העליון של הקומפוזיציה נראית גם בהגדה לפסח אשכנזית מאמצע המאה ה- 15 שעוטרה על-ידי יואל בן שמעון פרייבוש השמורה בספרייה הבריטית בלונדון. בקצה העליון שמאלי של דף 12 מופיעה "שיר בעל צורה" (Carminem figuratum) תרנגול שקווי המתאר של גופו מכילים מילים של פיוט (שלא הצלחתי לפענח). 
 
     
כיצד מגיע תרנגול – שבמהלך ביותו באלף השלישי לפנה"ס איבד את נוצות התעופה שלו ומאז הוא מגדל אפרוחים על הקרקע ולא גוזלים על העץ – לפינות העליונות דווקא של הציור? וכיצד זה קשור לעיטור שבשבות בתרנגולים?  
בערך במרכזה של רקמת ביו (Bayeux), שאורכה כ- 70 מ' שנרקמו כנראה על-ידי נזירות אנגליות שנים ספורות לאחר כיבושי הנורמנים את אנגליה בשנת 1066, מתוארת מימין תהלוכת הבאת גופתו של המלך אדוורד לקבורה בכנסיית פטרוס השליח בלונדון, היא כנסיית ווסמינסטר, ב- 6 בינואר 1066 (Hic portatur: corpus Eadwardi regis ad ecclesiam sancti Petri Apostoli). מצדה השני של הכנסייה נראה איש מטפס על גג הכנסייה לקבוע שם שבשבת שבראשה תרנגול – דבר שנעשה, יש להניח, עם חניכת הכנסייה, ב- 28 בדצמבר 1065, כמה ימים לפני מותו של המלך שזכה להיקבר בה.
בימי הביניים ייחסו לתרנגול את חכמת ידע הזמן, הוא שידע שהלילה עומד להיגמר וקרא בקול גדול להשכים את בני האדם למלאכת יומם. השבשבת העתיקה ביותר ששרדה בדמות תרנגול מתוארכת לתחילת המאה ה- 9, ושמורה בלומברדיה.
     
התרנגול המוזהב העומד על הצלב מקובע למקום בו התרחשה, לפי המסורת, ההתכחשות של פטרוס בירושלים, לימים כנסיית גליקנטו (בלטינית גלוס = תרנגול, קנטו = קורא) שבהר ציון. אלא שעל-פי טקסט הבשורות פטרוס התכחש בפתח ביתו של הכהן הגדול, שהיה בעיר העליונה (וכך גם אצל יוספוס פלביוס). נראה שהקישור בין שבשבת לתרנגול נעוצה בזיהוי הכנסיות שנבנו על-שם פטרוס הקדוש: תרנגול הוצב על צלב על גג הכנסייה, ואז איחדו בין השבשבת, הצלב ותרנגול, ועל גג בתים הורידו את הצלב.
בשל תכונותיו כשומר וכלוחם ללא חת גאוותן, הפך התרנגול לאחד מסמלי צרפת. המסורת מספרת שבזמן כיבושיו של יוליוס קיסר את גאליה, שלח אליו אחד הקצינים הגאלים תרנגול כסמל לעמידתם של הגאלים מול צבאות הרפובליקה הרומית. בתשובה, הזמינו יוליוס קיסר למשתה, בו הוגש לו אותו התרנגול עצמו מבושל ביין... ומאז מככבת המנה כאחת ממנות הדגל של המטבח הצרפתי המסורתי. הקשר בין הצרפתים לתרנגול מבוסס גם על כפל המשמעות של המילה Gallus בלטינית: מצד אחד תרנגול ומצד שני תושב גאליה. 
לאוהבי העוף מבינכם, הנה המתכון לעוף ביין, באנגלית אמנם, אך במבטא צרפתי מתבקש:

השכווי או הגבר, שתי מילים נרדפות לתרנגול בעברית, מופיע לעיתים קרובות בציוריו של שאגאל. בציור זה הגבר, סמל הכפרות, הגאה, הלבן, מודע ליופי זנבו ומביט בזוג המתנשק המתואר עליו, בעוז ידו הימנית האוחזת במכחול מציירת את דמותה של אישה בשמלה אדומה הנמוגה כרוח רפאים, ומייצגת אולי את בלה, אשתו האהובה שנפטרה שלוש שנים קודם לכן, ב- 1944. 
 
מרק שאגאל, התרנגול, 1947, שמן על בד, 126 X 91 סמ', המוזיאון לאמנויות יפות, ליון
גמר חתימה טובה
3 תגובות
מדרש תמונה - פרשת וילך
14/09/2018 16:38
מרגו סטרומזה-אוזן
תנך לנינגרד השני, אברהם פירקוביץ
"...וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה, לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--עַל-סֵפֶר עַד תֻּמם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה לֵאמֹר,ָ לקֹח אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ לְעֵד." (דברים, לא: כד-כו)

 תנ"ך לנינגרד השני, דף 476 ב,  קהיר, 1008-10, הספרייה הציבורית סנקט-פטרסבורג

זהו אחד משישה-עשר דפי 'שטיח' הכלולים בכתב-היד שכינויו 'תנ"ך לנינגרד השני'. דף זה מתאר, בעזרת צורות גיאומטריות שונות, כעין צורת שער: קשת הנשענת על שני עמודים, וממרכז הקשת תולה שרשרת מעוינים ומשולשים. הצורות הגיאומטריות עשויות ב'מיקרוגרפיה', טקסט המכיל את טקסט המסורה בכתב זעיר. 
חשיבותו של כתב היד לא תסולא בפז: זהו כתב-היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך ששרד. הוא כולל את כל הטקסט המקראי בניקוד טבריאני, ומכיל 'קולופון', כלומר את חתימתו של הסופר אהרון בן משה בן אשר, המציינת כך: 

"זה המחזור מקרא שלם נכתב ונגמר בנקודות ובמוסרו ומוגה יפה במדינת מצרים ונשלם בחודש סיוון שלשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה לבריאת העולם."

כתב-היד נכלל באוספו של היהודי הקראי אברהם בן שמואל פירקוביץ' שחי בחצי האי-קרים, ממנו יצא לאינספור מסעות גילוי ואיסוף גניזות ברחבי הקווקז (כ- 15,000 פריטים). באחד ממסעותיו, ב- 1830, הגיע לירושלים, גם בה קנה כתבי יד רבים, ובמותו ב- 1874, נקנה האוסף על-ידי הספרייה הציבורית בסנקט פטרסבורג. 

שבת שלום!

0 תגובות
מדרש תמונה - פרשת נצבים
07/09/2018 15:00
מרגו סטרומזה-אוזן
זאק ליפשיץ, אושוויץ, ברונזה
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. אשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ואִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים--וַעֲבַדְתָּם. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים, ל':טו-יט)

ז'אק ליפשיץ, תפילה, 1943, ברונזה, 108 על 63.5 סמ', מוזיאון פילדלפיה לאמנות


הדמות החידתית, השסועה, העטופה בטלית, הנצבת בודדה בלב הלהבות, אוחזת בידה האחת בתרנגול כפרות ובידה השנייה בספר תפילה, היא תיאור, ומשל וסמל ליהודי המתפלל את תפילות הימים הנוראים של שנות מלחמת העולם השנייה ולתפילות הימים הנוראים הבאים עלינו במהלכן נקבעים גורלות היהודים. 
בפסל זה, כמו באחרים (אם וילד למשל), הצליח ז'אק ליפשיץ למזג בין כאבו האישי על משפחתו שנשארה בליטא ונספתה במהלך המלחמה, לבין זעקת העם היהודי על מוראות השואה. מה הקשר בין הפסל של ז'אק ליפשיץ לפסוקים שבחרתי מן הפרשה? אבי, ז'אק סטרומזה, שהיה אסיר באושוויץ ממאי 1943 ועד לצעדת המוות בינואר 1945, ושוחרר עם-ידי האמריקנים במאי 1945 ליד מטהאוזן, כתב את זכרונותיו בספר שכותרתו "ובחרת בחיים", וכך צירוף מילים אלה מקושר אצלי תמיד עם השואה. הזיהוי בין החיים והטוב לבין המוות והרע, והחופש לבחור ביניהם הנתון לכל אדם בכל רגע בחייו, אינו תמיד מובן מאליו. אבל אם בוחרים בטוב - טוב זה הוא המאפשר להמשיך לחיות. 

שנדע לבחור בטוב כדי שהשנה הבאה עלינו תהיה טובה.

      

3 תגובות
מעיין החכמה – לכבוד בת-המצווה של מעיין
31/08/2018 13:46
מרגו סטרומזה-אוזן
קתרין הקדושה, היפטיה, מללה יוספזאי
יקירתי, רחוקות אנו זו מזו מרחק גיאוגרפי רב רוב ימות השנה, ועם זאת אני מרגישה קרובה אליך פעמים רבות. טקס בת-המצווה שלך, שיתחיל היום וימשך במהלך סוף-השבוע הקרוב, הוא הזדמנות מצוינת לכתוב לך כמה ברכות במסווה של פוסט העוסק בחיפוש המתמיד של נשים אחר ידע והמחיר שנשים שילמו ועלולות לשלם על רוחן החופשית. אינני מתכוונת לרפות את ידייך כמובן, אלא רק לומר שעולמן של נשים קשה לעיתים שבעתיים בגלל שהן נשים. אני מעודדת אותך לצמוח כמו עץ תמר על פלגי מעיין, ולהתגבר על כל המכשולים שניצבים לפתחך בדרכים הנכונות עבורך.  

האישה הראשונה שאני רוצה לספר לך עליה היא קתרין הקדושה. היא נולדה באלכסנדריה בסוף המאה השלישית. אביה היה מושל העיר תחת הקיסר מקסימיאנוס, ומגיל צעיר הוריה טיפחו את יכולותיה השכליות. בהיותה בת 14 נתגלו לה הבתולה והילד, ומאותו הרגע בחרה בדת הנוצרית, והצליחה לנצר אנשים רבים. עם פרוץ גל הרדיפות אחר הנוצרים בתחילת המאה הרביעית, הלכה קתרין לקיסר והוכיחה אותו על אכזריותו כלפי הנוצרים. הוא התרשם מיכולת הדיבור שלה וזימן כ- 50 פילוסופים ונואמים פגאנים להתמודד מול טיעוניה בעד הנצרות. קתרין ניצחה במאבק הקולני, ואף גרמה לכמה מן הפילוסופים להתנצר, ואלה הועלו על המוקד מיד. לקתרין חיכה גורל דומה: היא נכלאה, הורעבה ועונתה עד כי כל גופה כוסה בחבורות מהן זלג דם באופן קבוע, אך היא לא חשה כל כאב מכיוון שמלאכים ריפאו את פצעיה ברוק, ורוח הקודש האכילה אותה בכל יום. כשראה הקיסר כי לא יוכל להביסה בעינויים, הציע לשאת אותה לאישה, אך קתרין סירבה בתואנה שחתנה היחיד הוא ישו. אזי נאלץ הקיסר להורות על הריגתה על גלגל העינויים, אך בכל פעם שנקשרה לגלגל נשבר החישוק, שוב, ושוב, ושוב. לבסוף הורה הקיסר לערוף את ראשה, ומלאכים נשאו את גופתה וקברוה בהר הגבוה ביותר בסיני – הוא ג'בל קתרינה, המשמש מאז ועד היום אתר עליה לרגל למאמינים נוצרים.
       
ספר השעות היפות של הדוכס מברי, צפון צרפת (פריז?), 1408 בקירוב, דפים 15ב ו- 18א
שני הציורים האלו לקוחים מספר השעות היפות של הדוכס מברי, אחיו הצעיר של מלך צרפת שארל ה- 6. סיפורה של קתרין הקדושה מסופר דרך 11 איורים, והנה שניים מתוכם: הראשון המתאר את קתרין לומדת בחדרה, והשני המתאר את עריפת ראשה של קתרין (בלינק זה תוכלי לראות עוד איורים מכתב-היד המפואר השמור במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק https://www.metmuseum.org/toah/works-of-art/54.1.1/).
המקור לסיפור על קתרין הקדושה נעוץ כנראה בסיפורה האמיתי של היפטיה, פילוסופית, אסטרונומית ומתמטיקאית שחיה לקראת סופה של המאה הרביעית באותה העיר, באלכסנדריה. בניגוד לקתרין הקדושה הייתה היפטיה פגאנית, ודגלה בפילוסופיה הנאו-פלטונית. היא נרצחה בידי המון נוצרי מוסת ורציחתה היכה בתדהמה את האימפריה הרומית עד כי הפכה למרטירית (קדושה מעונה) של הפילוסופיה, ובימי-הביניים אף הפכה לסמל למידה טובה. 
כיצד נראתה היפטיה איננו יודעים, אך נהוג לקשר בין דמותה לדיוקן מפיום, עיר קבורה במדבר המצרי. למרות שהדבר אינו אפשרי, מכיוון שהדיוקנאות מפיום קודמים למותה של היפטיה, נוח לנו להאמין שיש לה פנים:
 
הדיוקנאות הרבים שנמצאו בפיום מתוארכים בדרך-כלל בין המאה הראשונה לפנה"ס למאה השנייה לספירה, ואולי אפילו קצת מאוחר יותר, אבל בכל מקרה נראה שנוהג זה – לצייר את דיוקנאותיהם של מתים ולצרף את הציור לגופה העטופה בארון הקבורה - פסק הרבה לפני מותה של היפטיה בשנת 415. ציורים אלה נעשו בטכניקה הנקראת אנקאוסטיק, בה מערבבים פיגמנטים בשעוות דבורים מחוממת ומציירים על עץ. טכניקה זו קרובה בתוצאות לציור בטכניקת השמן, ומאפשרת "לכלוא" את האור בטיפות השעווה. טכניקת האנקאוסטיק וסגנון הציור האשלייתי משלימים זה את זה, ויוצרים ציורים בעלי חיות בלתי רגילה, גם 2000 שנה לאחר שנעשו. דיוקן נפלא של היפטיה בגילומה של השחקנית רחל ווייז ושל התקופה אפשר לראות בסרט אגורהבבימויו של אלחנדרו אלמנבר: 
 

חלק מזהים את הדמות הנשית היחידה בציור של רפאל בפרסקו "אסכולת אתונה" כהיפטיה. היפטיה עומדת בחלקו השמאלי של הציור המעטר את אחד מקירות ספריית האפיפיור בוותיקן, שיערה נופל לשני צדי ראשה, עטופה בגלימה לבנה בעלת אמרות מוזהבות, מאחורי גבר שראשו מופנה אחורה בסיבוב חד הלבוש בשמלה כתומה וגלימה בעלת צבעים מתחלפים – חום בהיר ותכלכל – ומחזיק ספר פתוח. הוא מזוהה אולי כניקומאכוס, מתמטיקאי במאה הראשונה לספירה. אם אכן זוהי היפטיה, רפאל כיבדה בכבוד גדול  להיכלל בחברת המלומדים הרבים מכל תחומי הידע של העולם העתיק: אפלטון, אריסטו, סוקרטס, אפיקורוס, קסנופון, אלכסנדר הגדול, אאוקלידס, תלמי...רפאל אף הכניס דיוקן שלו לגלריה מכובדת זו, והאיש היושב על המדרגה ונשען על האבן מקדימה הוא מיכלאנג'לו, שבאותן השנים בהן צייר רפאל את אסכולת אתונה צייר מיכלאנג'לו את תקרת הקפלה הסיסטינית. 
     רפאל, אסכולת אתונה (ופרט), 1510 בקירוב, ספריית הוותיקן, רומא

נערה נוספת שכמעט שילמה בחייה על התעקשותה לזכות בהשכלה היא מללה יוספזאי שנולדה בפקיסטאן בשנת 1997. מללה, בת למשפחה שניהלה רשת חינוכית, החלה לכתוב בלוג לבי.בי.סי. בהיותה בת 12 בלבד, בלוג שתאר את חייה וחיי נערות רבות תחת כיבוש הטאליבן, ואת הקשיים שחוו רק בגלל שביקשו להמשיך ללמוד בבתי-ספר. ב- 9 באוקטובר 2012, כשעשתה את דרכה חזרה מבית-הספר, נורתה מללה יוספזאי בראשה בידי פעיל טאליבן, ושכבה מחוסרת הכרה זמן רב. כשמצבה התייצב מללה הוטסה להמשך טיפול בברמינגהם, אנגליה, ושם גם עברה תהליך שיקום ארוך. לאחר שחרורה מבית החולים, הקימה מללה קרן ללא כוונות רווח הפועלת לקידום הזכות לחינוך לילדים בעולם באשר הם. על-כך, ועל כלל פעילותה למען הזכות לחינוך של ילדים, קיבלה מללה פרס נובל לשלום בשנת 2014 משותף עם קיילש סטייארטי, פעיל למען זכויות ילדים בהודו.
והנקודה היהודית: ענת רונן, אמנית אמריקנית (היודעת עברית וקשורה בדרך כלשהי לארץ הקודש) ציירה את מללה כ- Rosie the Riveter  - האייקון האמריקנית מתקופת מלחמת העולם השנייה, שסימלה את יכולותיהן של נשים למלא את כל מקומות העבודה של הגברים שגויסו למלחמה. ראי כאן סרטון עם מילות השיר על רוזי   
מקומות עבודה אלה היו חסומים בפני נשים לפני המלחמה, אך אוישו על ידן (בהצלחה!) כשהכלכלה האמריקנית הייתה בסכנה (ולעיתים קרובות, כשחזרו הבחורים מן המלחמה, נאלצו הנשים לוותר על מקום עבודתן).
ציור הקיר המתאר את מללה בדמותה של רוזי המסמררת (כך בעברית!) מעטר מבנה ביוסטון, טקסס, ונעשה לפני כשלוש שנים. ההשוואה בין מללה לרוזי המסמררת מעניק למללה כוח פיזי, למרות שלא בזה גדולתה. לדעתי מעשיה היו הרבה יותר הרואיים משימוש בכוח הזרוע, שהרי הם קראו תיגר נגד הטרור הזורע פחד שמטרתו להשתיק נשים (בעיקר, אך לא רק כמובן) ולשתק אותן הלכה למעשה. 
    
מעיין יקרה, זכרי שהשמיים הם ללא גבולות, ושאת יכולה לחלום ולעשות כל מה שרק תאמיני שהוא חשוב לך, ואל תניחי לאיש, חשוב ככל שיהיה, להשתיק אותך לעולם.
אוהבת, מרגו

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 הבא »