עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מרצה לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה ולקהל הרחב
מתעניינת בעיקר בימי הביניים, במגדר, בצילום ובאמנות צרפתית
בת זוגו של ירון ואמם של גלעד, איתמר ואלון
גרה ביישוב קציר בוואדי עארה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
משה  (5)
מיכלאנגלו  (4)
רובנס  (4)
רמברנדט  (4)
גוטו  (3)
גורגיה אוקיף  (3)
ואן גוך  (3)
אדגר דגה  (2)
אל גרקו  (2)
בוטיצלי  (2)
ברויגל  (2)
ישו  (2)
סוריאליזם  (2)
פטר פול רובנס  (2)
פירנצה  (2)
פרנסואה בושה  (2)
רפאל  (2)
שאגאל  (2)
DAU  (1)
א.פ. קלה  (1)
אבן בטוטה  (1)
אברהם פירקוביץ  (1)
אגסים  (1)
אדוארד מונק  (1)
אדלה בלוך-באואר  (1)
אהרון הכהן הגדול  (1)
או ןןלייר-קוסטר  (1)
אוגוסטוס  (1)
אוגוסטינוס  (1)
אופיצי  (1)
אורב  (1)
אורציו גנטילסקי  (1)
אושוויץ  (1)
איספהאן  (1)
איקונה  (1)
אל-גרקו  (1)
אלהמברה  (1)
אליזבת הראשונה  (1)
אלפרד שטיגליץ  (1)
אנדרטת המסוקים  (1)
אנטוניו קנובה  (1)
ארדון  (1)
ארווין פן  (1)
ארוחת חג  (1)
ארט נובו  (1)
אריות  (1)
ארנבות  (1)
אשורבניפל  (1)
באד-וימפן  (1)
בהעלותך  (1)
בויארדיני  (1)
בוש  (1)
ביאליק  (1)
ביד  (1)
בית-טבילה  (1)
בלתוס  (1)
בנדינלי  (1)
בסטיארי  (1)
בר-מצווה  (1)
ברונזה  (1)
ברונזינו  (1)
גוזף מלורד וויליאם טרנר  (1)
גויה  (1)
גון אוורט מיליי  (1)
גוסטב קייבוט  (1)
גוסטב קלימט  (1)
גורדון פארקס  (1)
גיברטי  (1)
גיימס טיסו  (1)
גן העדן  (1)
גנדי  (1)
גרגוייל  (1)
גרו  (1)
גרניקה  (1)
גרשווין  (1)
גרשוני  (1)
דאיה קרישנה  (1)
דה פבריאנו  (1)
דוד המלך  (1)
דונטלו  (1)
דורה מאר  (1)
דיאן ארבוז  (1)
דיוויד הוקני  (1)
דינה  (1)
דלה פרנצסקה  (1)
דלקרואה  (1)
האפיפיור סיקסטוס הרביעי  (1)
הארץ המובטחת  (1)
הגדת הזהב  (1)
הגדת סרייבו  (1)
הדסון ריבר  (1)
הדפס יפני  (1)
הודון  (1)
הונורה דומייה  (1)
הטעיית העין  (1)
היטלר  (1)
היפטיה  (1)
המבול  (1)
המהפכה הבושלוויקית  (1)
הצלב האמתי  (1)
הרקלס  (1)
השעות של בדפורד  (1)
התהילים של לואי הקדוש  (1)
התהילים של פריז  (1)
התהלים של חלודוב  (1)
ווטרלו  (1)
וויליאם הולמן הנט  (1)
וולטר  (1)
ווליאים בוגורו  (1)
ויסטון צרציל  (1)
ויקהל-פיקודי  (1)
זאן דארק  (1)
זאן פוקו  (1)
זאן-פרנסואה מילה  (1)
זאק ליפשיץ  (1)
חזיר  (1)
טבעת  (1)
טונדו סוורוס  (1)
טיציאן  (1)
יאן גוסרט  (1)
יאנוש קורצק  (1)
ידיד רובין  (1)
יוסטיניאן הראשון  (1)
יוסף ואחיו  (1)
ים המלח  (1)
ינואריוס זיק  (1)
יפו  (1)
כס מקסימיאנוס  (1)
כרתים  (1)
כשרות  (1)
כתב יתדות  (1)
כתובה  (1)
לאוניד פסטרנק  (1)
לאונרדו  (1)
לואי ה- 16  (1)
לוט ובנותיו  (1)
לידת מריה  (1)
לנסלוט  (1)
מבטים  (1)
מבצע ולקירי  (1)
מגפת הדבר  (1)
מדיצי  (1)
מהטמה גנדי  (1)
מוסטפה חסונה  (1)
מיכאל קובנר  (1)
מיכל היימן  (1)
מכות מצרים  (1)
מכלול לונדון  (1)
מליסנדה  (1)
מללה יוספזאי  (1)
מן  (1)
מנורת המקדש  (1)
מנטנייה  (1)
מקס ארנסט  (1)
מרי אנטואנט  (1)
מריה  (1)
מרק רותקו  (1)
משה בתיבה  (1)
משה ואהרון לפני פרעה  (1)
משתה  (1)
נורלדין מוסא  (1)
נח  (1)
נחל צפית  (1)
נטייה  (1)
ניקולא פוסין  (1)
ניקולה פוסין  (1)
ניקולס מליר  (1)
ניקולס מלירה  (1)
נישואין  (1)
נלסון מנדלה  (1)
נפוליון  (1)
נפרטיטי  (1)
סזאן  (1)
סטורנוס  (1)
סיני  (1)
סיקסטוס ה-3  (1)
סנטה מריה מגורה  (1)
סנטה קתרינה  (1)
ספר השעות של מאאסטריכט  (1)
עיניים  (1)
עצמאות  (1)
פבלו פיקאסו  (1)
פז  (1)
פטרוס  (1)
פיום  (1)
פייר פרנצסקו מולה  (1)
פסיפס ציפורי  (1)
פראנס לבה-נדב  (1)
פרדריק באזיל  (1)
פריז  (1)
פרננד קומון  (1)
פרנסואה הראשון  (1)
פרשת האזינו  (1)
פרשת השבוע  (1)
פרשת ויחי  (1)
פרשת וירא  (1)
פרשת וישלח  (1)
פרשת חוקותי  (1)
פרשת כי תבוא  (1)
צילום  (1)
צליבה  (1)
צרעת  (1)
צרץ  (1)
קאספאר פרידריך  (1)
קארל פבריציוס  (1)
קברי אצילים במצרים  (1)
קודקס מנסה  (1)
קוניה  (1)
קונסטבל  (1)
קורח  (1)
קטקומבות  (1)
קספר דויד פרידריך  (1)
קציר  (1)
קרטוגרפיה  (1)
קשת טיטוס  (1)
קשת קונסטנטין  (1)
קתדרלה גותית  (1)
קתרין הקדושה  (1)
קתרין מקלווס  (1)
קתרינה הקדושה  (1)
רוונה  (1)
רוזה בונור  (1)
רות המואבייה  (1)
רחל ולאה  (1)
ריאליזם סוציאליסטי  (1)
ריברה  (1)
רקמת ביו  (1)
שארל השביעי  (1)
שמשון  (1)
שעיר לעזאזל  (1)
שרדן  (1)
תבליטים אשוריים  (1)
תומס איקינס  (1)
תור הזהב בהולנד  (1)
תל-חי  (1)
תנך לנינגרד השני  (1)
תנך מורגן  (1)
תרנגול כפרות  (1)
תשעה באב  (1)
ארכיון
תמצאו אותי גם בסולם

הסולם - בית ספר לאמנות
לדף הפייסבוק שלי


מדרש תמונה - פרשת בלק
12/07/2019 08:17
מרגו סטרומזה-אוזן
ספר השעות של מאאסטריכט

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.ו ַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק." (במדבר, כב: כא-לה)
לונדון, הספרייה הבריטית, ספר השעות של מאאסטריכט, אוסף סטואו, כתב-יד 17, דף 97א

ספרי שעות, ספרי תפילה אישיים "שנולדו" במאה ה- 13 במערב אירופה, היו לסמל האוריינות של נשים מן המעמדות הגבוהים בחברה. ספר השעות של מאאסטריכט עונה היטב להגדרה זו: הוא הועתק ואויר בפלנדריה, בלטינית ובצרפתית עתיקה, בשנת 1300 בקירוב, ככל הנראה עבור אישה המתוארת, מספר פעמים, מתפללת בין דפיו.
כתב-יד זה עשיר במיוחד בשלל איורים, חלקם קונבנציונליים – ואלה מתוארים בחלקם העליון של הדפים בדרך-כלל ובתחילת פרקי התפילה, וחלקם מתוארים בשולי הדף או לאורך הטקסט, לעיתים בזיקה ברורה לשורות הכתב, כמו במקרה שלפנינו, ולעיתים בזיקה נסתרת אליהם (כלומר, זיקה שטרם פוענחה). איורים אלה משתנים מכתב-יד אחד למשנהו, לעיתים קרובות הם יוצאי-דופן ומשקפים את אופיו הייחודי של כתב-היד. 
אינני מכירה עוד איור שוליים המתאר את התגלותו של מלאך ה' בפני בלעם ואתונו בספרי שעות. האיור מעטר את הטקסט של תפילת הצהרים (Terce). המלאך, מימין לטקסט, מתואר מול פסוקים מפרק כד מספר "בן סירא", ספר חיצוני שלא נכלל בתנ"ך, ומקורו היהודי נחשב אבוד עד לגילוי חלקים ממנו בגניזה הקהירית ומגילות קומראן. הספר  נשתמר ביוונית ובלטינית ומהווה חלק מן הביבלייה הנוצרית: "במשכן קדשו לפניו עבדתי ושם בציון אתו קמתי, בקריה אהובה נחתי וירושלים עיר ממשלתי". ובשתי השורות שמעל לדמותו של בלעם כתוב בלטינית:"Diffusa est gratia in labiis tuis" – "החסד נשפך משפתיך" – מילים המתייחסות ישירות למעשה בלעם, הבא לקלל ויצא מברך.
הדיבור, שהוא מהות הסיפור, מקבל ביטוי גרפי במגילות שהמלאך ובלעם מחזיקים, בעוד שאת הפחד, את היראה ואת הפתעה שחווהים האתון ובלעם לנוכח התגלותו של המלאך מביע האמן בסיבוב ראשו של האתון בזווית חדה, ובשכיבתו של בלעם על האתון כשרגלו השמאלית יצאה מתוך הארכובה ומורמת באוויר.  

שבת שלום ומבורכת!

0 תגובות
שחור זה יפה
09/07/2019 17:06
מרגו סטרומזה-אוזן
גורדון פארקס, ארווין פן, אדגר דגה
בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטה העברית השתתפתי בקורס על ספרות הודית קלאסית שניתן על-ידי פרופ' דוד שולמן. בין המשתתפות הייתה בחורה כבת גילי שכל לבושה היה שחור. שאלתי אותה פעם לסיבת הדבר, ולמרות שדבריה נראו לי מעניינים והגיוניים, אינני זוכרת את הסברה. לימים, גם מרב מיכאלי אימצה נוהג זה בטענה שהוא משחרר אותה מכל "משחק" זהויות מיניות ובכלל.
למרות חיבתי הרבה לשחור, ליופי ולשלמות שבו וליתרונות האסתטיים שהוא מעניק (לפחות בדמיון) אינני יכולה להסתפק במלתחה שחורה כי אינני יכולה להיות נאמנה רק ל(צבע) אחד ואוהבת כחול, אדום, כתום, ירוק וכל שילוב אינסופי אפשרי ביניהם. היום אתמקד ביצירות אמנות שרובנו רואים את צבען השחור כחלק אימננטי מהעוצמה, היופי והייחודיות שלהן. 

אתחיל בצילום שחור/לבן, כזה שנוצר בתקופה בה לצלם בשחור/לבן הייתה בחירה מודעת ולא ברירת מחדל (כפי שהיה לפני המצאת צילום הצבע). בחרתי להביא כאן צילום של גורדון פארקס (2006-1912), צלם אפרו-אמריקני.
גורדון פארקס, נזירים בנדיקטינים מנקים חלונות, מנזר אטצ'נסון, קנזס, 1955

בחודשי החורף של שנת 1955 ביקר גורדון פארקס במנזר בנדיקטיני ליד עיר הולדתו פורט סקוט בקנזס, מנזר הצופה אל נהר המיזורי. צלליותיהם של הנזירים אל מול החלונות משרתת את מחיקת האינדיווידואליות של הנזירים, ומחזקת את משמעות פועלם יחד למען מטרה נשגבת הנרמזת באור הבוהק החודר מבעד לחלון הנאו-גותי. הניקיון בו עסוקים הנזירים מודגש גם בקווים הנקיים של הצילום וריהוט שבחדר, שאין בו דבר שניתן לשייך לפרט – כיסא, ארון, פינת שולחן, שקע, גלאי עשן, דלת פתוחה.

ספר השעות השחור הזה הוא אחד מחמישה ספרי שעות שחורים שנוצרו בעיר ברוג' שבפלנדריה בין אמצע המאה החמש עשרה לשנות השבעים של אותה מאה. צבעם השחור של הדפים התקבל על-ידי טבילתם בדיו שחורה המופקת ממלח ברזל המעורבב בפנול בעל חומציות נמוכה, דיו שהייתה בשימוש נרחב החל מן המאה ה- 15 ועד למאה העשרים כולל. הטקסט יכול היה להיכתב רק בכסף ובזהב, ומכאן שהפקתם של ספרים אלה הייתה יקרה ביותר. 
ספריית פיירפונט מורגן, ספר השעות השחור, כתב יד 493, דפים 98א-99ב, 1470 בקירוב.

חמשת הספרים הוזמנו כנראה עבור אנשי החצר הבורגונדית, אנשיו של פיליפ הטוב ובנו שארל הקרח, דוכסי בורגונדי באותה תקופה. מספרים שנטייתו של פיליפ הטוב לצבע השחור נבעה מרצח אביו, ג'ון חסר-הפחד, בספטמבר 1419, בידי שומרי ראשו של יורש העצר של צרפת, לימים שארל השביעי. מאותו יום ואילך פיליפ הטוב לבש רק שחורים, ויתכן שספרים אלה הוזמנו כביטוי לאבלו של הדוכס. הדפים המובאים כאן מתארים תפילת אנשי כנסייה ליד ארון קבורה מול קבוצת נשים מתאבלות, ומנגד את תחילת התפילה למתים – תפילה המצויה בכל ספר שעות.


הצילום הנפלא הזה של ארווין פן, מתאר את הדוגמנית בשמלה של מעצב האופנה הבסקי כריסטובל בלנסיאגה אייזגוויר (1972-1895) שעמד בראש בית האופנה בלנסיאגה. כריסטובל בלנסיאגה היה מורהו של הוברט דה ג'יבנשי, והרבה להלביש את גרייס קלי. עיצוביו נודעו בנפחם הפיסולי, עניין הבא לידי ביטוי ברור בדגם הזה, ספק שמלה ספק מעיל, אך בעיקר בצילום, המאפשר לאור המגיע מימין לפסל את הבד כאילו היה בעל נוכחות נפחית ומלאה, ובה בעת רך ונופל.

אדגר דגה, רקדנית קטנה בת 14, 99 סמ', 1880 בקירוב, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק 

מריה ואן גוטם, רקדנית מתלמדת באופרה של פריז, הייתה בת 14 כשהחלה לדגמן עבור דגה. הוא עבד על פסלה במשך שלוש שנים והציגו בתערוכה האימפרסיוניסטית השישית ב 1881, אך הפסל, שהיה עשוי משעווה ולבוש בטוטו מבד אמיתי, פאה משיער אדם וסרט משי, לא זכה להערכה רבה. עם מותו של דגה נמצא הפסל בפינת הסטודיו שלו. יורשיו החליטו לצקת את הפסל בברונזה. קיימים כיום 69 העתקים הפזורים במוזיאונים שונים. הפסל הנראה כאן הוא פסלו המקורי של דגה העשוי שעוות דבורים מעורבבת בפיגמנטים של צבע על מסגרת מתכת, ובדים ושיער אדם. חשיבותו של הפסל הזה בתולדות הפיסול אינה מבוטלת – מעבר לחדשנות של דגה בהלבשתה והרכבת שיער אמיתי לראשה של פסל הרקדנית, התנוחה שבה העמידה – תערובת של עמידה רביעית בבלט קלאסי כשידיה מתוחות לאחור וראשה מורם – איננה נוחה כלל ועיקר ומשקפת את אי-הנוחות בה נמצאת הנערה - המדגמנת עבור גבר מבוגר ובעל אמצעים.


לעומתה, נראה שגבירתנו השחורה מרוקמדור, החולשת ממרום שבתה על רבבות עולי הרגל העולים אליה ברגל מכל קצווי הארץ לנשקה, נינוחה. עולי הרגל החלו לנהור לכאן בהמוניהם החל מסוף המאה ה- 12, עת נמצא קברו של אמדור הקדוש, בעלה של וורוניקה שניגבה את פניו של ישו בדרך הייסורים. על-פי המסורת, נהג אמדור להתפלל לפסל של מריה שנעשה על-ידי שליח לוקס הקדוש ואשר הוא הביא עימו מארץ הקודש למקום זה. במאה ה- 12 נבנה במקום בית תפילה שמשך אליו מאמינים רבים מאחר ונודע בנסים הרבים שקרו לאנשים שהתפללו לפסל ואשר תועדו בחיבור משנת 1172 – התיעוד הראשון של פסל הזה.
בצרפת לבדה יש כ- 180 פסלים של הבתולה השחורה. המחקר עדיין לא סיפק תשובה חד-משמעית בקשר למשמעותה של מריה השחורה, בעיקר עבור הפסלים שצבעם אינו תולדה של החומר ממנו נעשו (עץ אלון למשל). לאחרונה חוקרת העלתה את הסברה שיש בהן אולי שמץ של מציאותיות – אב הטיפוס של הפסל מקורו ביזנטי ויש מן ההיגיון במחשבה שמריה, אישה מקומית, לא הייתה בעלת עור בהיר במיוחד שלא לומר בעלת עור כהה.
וללא מילים אחתום הפעם ביצירה האיקונית של קזימיר מלבייץ' מ- 1915 - ריבוע שחור, 79.5 על 79.5 סמ', גלריה טרטיאקוב, מוסקבה – המכילה את הכל ובה בעת היא נקודת האפס, המקום ממנו אנו יכולים להתחיל מחדש, ללא גזענות וללא דעות קדומות על צבעים, גזעים ובני האדם באשר הם.


4 תגובות
מדרש תמונה - פרשת חוקת
06/07/2019 09:40
מרגו סטרומזה-אוזן
קטקומבות, משה
 "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם." (במדבר, כ, ז-יא)
משה מכה בסלע, קטקומבה קומודילה, רומא, מאה 4 (?)
הקטקומבות, מתחמי קבורה תת-קרקעיים מחוץ לרומא, שימשו את כלל אוכלוסיית העיר – הפגאנית, הנוצרית והיהודית – החל מהרגע בו עברו משריפת הגוף לקבורתו ועד למאה החמישית, עת ננטשו הקטקומבות. ציורי הקיר שעיטרו את הקטקומבות, שנתגלו מחדש בעת החדשה, חושפים את זהותם הדתית של הנפטרים: דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית צוירו על קירות חדרי קבורה של פגאנים, כלי המקדש צוירו על קירות חדרי קבורה של יהודים, וסמלים נוצריים - ולאחר מכן דמויות וסיפורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה - צוירו בחדרי קבורה של המאמינים הנוצרים.
ציור הקיר שלפנינו נמצא בקטקומבה קומודילה, הממוקמת מתחת לויה אוסטיאנזיס – הדרך שהובילה מרומא מערבה אל נמל אוסטיה. ציור הקיר מתוארך למאה הרביעית, כלומר אחרי שהנצרות הפכה לדת מותרת באימפריה הרומית בעקבות "צווי מילאנו" של הקיסר קונסטנטין – צווים שבזכותם החלו הנוצרים לקיים את פולחניהם בגלוי. תארוך ציור הקיר הזה למאה הרביעית מבוסס הן על השוואה של סגנון הציור והן על התפתחותם הפנימית של ציורי הקיר שבקטקומבות שניתן לשרטט: מתיאור סמלים בתקופה שלפני צווי מילאנו לציורים נרטיביים בעלי זיקה לישו ולנצרות אחריהם.
דמותו של משה המנהיג מהדהדת את דמותו של ישו: פרעה ניסה להורגו כפי שהורדוס ניסה להרוג את ישו, ושניהם ברחו למצרים; משה רעה את צאן חותנו וישו מציג את עצמו כרועה צאן; משה בילה ארבעים יום בהר סיני, ישו בילה ארבעים יום במדבר; שניהם ביצעו נסים; משימתו של משה הייתה להציל את העם מעבדות לפרעה וישו ביקש להציל את העולם מעבדות לחטא; 

0 תגובות
ההפטרה של פרשת קרח
27/06/2019 22:19
מרגו סטרומזה-אוזן
תנך מורגן
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד. וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה:  כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-יְהוָה תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד-מְאֹד." (שמואל א, יא': יא-טו)
ניו-יורק, ספריית מורגן, כתב יד מ. 638, דף 23ב', 390 על 300 מ"מ.

(ההפטרה של פרשת קרח מתחילה רק בפסוק יד בפרק יא, אבל לא יכולתי לוותר על הציור הנפלא הזה ולהתייחס רק לחלקו).

איור זה לקוח מתנ"ך מורגן שנקרא גם התנ"ך הצלבני, תנ"ך שהועתק ואויר בצרפת, בצפונה או בפריס – החוקרים חלוקים בדעותיהם - באמצע המאה ה- 13. מכתב-היד שרדו 46 דפים (מתוך 49 כנראה) ובהם 346 איורים שונים. מרבית האיורים שמורים בספריית מורגן בניו-יורק. האיור הראשון מתאר את הלוגוס (ישו) בורא את העולם, והאחרון מתאר את רצח עמשא, שר צבאו של דוד, בידי יואב בן צרויה (שמואל ב, כ'). למרות שכתב-היד הנועד להיות תנ"ך בתמונות, סביב האיורים ישנן כתובות המבארות את האיורים בחמש שפות: לטינית, פרסית, יהודית-פרסית, ערבית ועברית – עדות לנדודיו של כתב-היד בין פטרונים שונים מארצות שונות.
הסצנות שנבחרו לאיור, העוסקות ברובן בהתנהגות מלכים וגיבורים (בעיקר דוד), מהוות מודל להתנהגות נאותה של שליטים – סוגה ידועה בימי הביניים. עובדה זו, גודלם של דפי כתב-היד ואיכות איוריו, מחזקים את האפשרות שכתב-היד הוזמן על-ידי המלך לואי התשיעי, מלך צרפת דאז, שהוכרז כקדוש על-ידי הכנסייה כמה עשרות שנים בלבד לאחר מותו.
באיור העליון מתואר הקרב נגד בני עמון. שימו לב לחייל בשוליים השמאליים המשחרר את הקטפולטה - מתקן לזריקת אבנים – שתפקידה למוטט את חומת העיר, בעוד קשת מבני עמון יורה את חיציו מראש מגדל השמירה. באיור התחתון מצד שמאל נראים שמואל המושח את שאול למלך, הפעם בנוכחות בני ישראל. שאול היושב במרכז, מחזיק בידו מטה מלוכה המסתיים בפרח התלתן המשולש – סמל המלוכה הצרפתי ((Fleure-de-lys, ומימין נראים בני ישראל הזובחים זבחים לאחר המשיחה כאשר המזבח נראה כמו מזבח כנסייתי – שתי עדויות למעמדו ולמוצאו של הפטרון. 
שבעה אמנים השתתפו במלאכת ציור כתב-היד, ואיורנו זה צויר על-ידי הצייר הראשי המוכר בזכות הדינמיות הרבה של הקומפוזיציות שלו ופרטים נטורליסטיים רבים שתאר, דוגמת הקטפולטה. מי היה האמן אין יודעים, אבל באמצע המאה ה- 13 עמדה פריס בראש איור כתבי-היד באירופה, שעד לסוף המאה הקודמת נעשו ברובם בסקריפטוריה (סדנאות להעתקת ואיור כתבי-יד) מנזריים ובמאה ה- 13 עברו לבתי מלאכה במרכזי הערים.
שבת שלום!

0 תגובות
מדרש תמונה - פרשת פקודי
08/03/2019 06:43
מרגו סטרומזה-אוזן
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו, וַיָּקֶם אֶת-עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֶל-הָאָרֹן, וַיָּשֶׂם אֶת-הַבַּדִּים עַל-הָאָרֹן; וַיִּתֵּן אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה. וַיָּבֵא אֶת-הָאָרֹן אֶל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ, וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיִּתֵּן אֶת-הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל-מוֹעֵד; וַיַּעַל עָלָיו אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-הַכִּיֹּר בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה. וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ--יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּקֶם אֶת-הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ, וַיִּתֵּן אֶת-מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת-הַמְּלָאכָה." (שמות,מ': יז - לב)  

  
תנ"ך פרפיניאן, 1299, פריז, הספרייה הלאומית, כתב יד עברי, 7, 232 על 320 מ"מ.

תנ"ך פרפיניאן, הנקרא על-שם העיר בה נוצר בחבל רוסיון שבדרום צרפת, הוא אחד התנ"כים המצוירים המוקדמים ביותר ששרדו מספרד, נכתב בידי הסופר שלמה בן רפאל. כתב היד נפתח בשני דפים המתארים את כלי המשכן: מצד אחד המנורה ומחתותיה, ארון הברית והלוחות שבתוכו, צנצנת המן, המטות ושולחן לחם הפנים, ומצד שני המזבחות, השופרות ובזיכים שונים ששימשו בעבודת הקרבנות. איורים אלה הם המשכה של מסורת שהייתה נפוצה כנראה במאות שקדמו להעתקתו של תנ"ך פרפיניאן אך כתבי-היד הללו לא הגיעו עד אלינו, ומסורת זו המשיכה ללוות את ספרי התנ"ך שהועתקו בספרד במאות ה- 15-14. 
הסדר בה מוצגים הכלים הוא סדר תיאורם במקרא, והקומפוזיציה בה ערוכים כלי המשכן משקף גישה רעיונית ולא גישה תיאורית/סיפורית: חוסר ההקשר למקום ולמערך הצגתם בשטח, עריכת הכלים אחד על גבי השני ואחד לצד השני במסגרות ריבועיות, השמות המציינים כל כלי וכלי והפסוקים הממסגרים את שני הדפים, מרחיקים את הכלים מתיאורם המציאותי, ומשקפים גישה "אינוונטרית" המבקשת לא להחסיר אף פרט ולתאר כל אחד ואחד מן הכלים באופן הברור ביותר. על-מנת למנוע טעות בזיהוי הכלים אף הוספו שמותיהם בדיו אדומה. 
משמעות תיאור כלי המשכן בפתח ספר התנ"ך מספרד הוא, על-פי חוקרי האמנות היהודית, בבחינת התייחסות אל הספר כאל "מקדש מעט". ספר תנ"ך נקרא בפי יהודי העת ההיא בספרד "מקדשיה", וציורים אלה לא שלחו את דמיונם של הצופים בהם אל המשכן במדבר או אל המקדש בירושלים, אלא ביקשו להבליט מסר אסכטולוגי כפי שמעיד הפסוק "...יהי רצון שיבנה במהרה בימינו...".

שבת שלום!

3 תגובות
מדרש תמונה - פרשת ויקהל
01/03/2019 11:20
מרגו סטרומזה-אוזן
ניקולס מלירה
"וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן--עֶשֶׂר יְרִיעֹת:  שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, עָשָׂה אֹתָם. אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת, שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה, הַיְרִיעָה הָאֶחָת:  מִדָּה אַחַת, לְכָל-הַיְרִיעֹת. וַיְחַבֵּר אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת, אַחַת אֶל-אֶחָת; וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר, אַחַת אֶל-אֶחָת. וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה, בַּמַּחְבָּרֶת; כֵּן עָשָׂה, בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה, הַקִּיצוֹנָה, בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית. חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת, עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת, וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה, אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:  מַקְבִּילֹת, הַלֻּלָאֹת--אַחַת, אֶל-אֶחָת. וַיַּעַשׂ, חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב; וַיְחַבֵּר אֶת-הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל-אַחַת, בַּקְּרָסִים, וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן, אֶחָד." (שמות לו, ח-יג)
 
ניקולס דה לירה, דף בודד מתוך הפוסטילה ליטרליס (פרשנות מילולית), 1380 בקירוב, צבעי מים על קלף, פריז, 42 על 25 סמ', מוזיאון המטרופוליטן, ניו-יורק

ניקולס מלירה (1349-1270), נזיר פרנציסקני וד"ר לתיאולוגיה מהאוניברסיטה של פריז ומרצה בה, יליד הכפר לה ויי ליר (=הלירה הישנה) שבנורמנדי. ניקולס ידוע בזכות הפרשנות לביבלייה (התנ"ך והברית החדשה) שכתב, פרשנות שזכתה להעתקים רבים שהפכוה לאחת מן הפרשנויות הנקראות והידועות ביותר מפרסומה ובמאות שלאחר מכן, והיא הראשונה שהודפסה ברומא בשנת 1471, עובדה שהוסיפה לתפוצתה הרבה. פרשנותו של ניקולס נשענה על ידיעת העברית שהמושלמת שלו והיכרותו עם כתביו של רש"י ופרשנים יהודים אחרים, מהם הוא הרבה לצטט. 

לאורך כתבי-היד של הפוסטילה הוספו כמה איורים שמטרתם להבהיר את הטקסט, בעיקר בספר שמות, בכל הקשור לבניית המשכן ולכליו. אין ספק שהאיור מתאר את עשר היריעות הצבעוניות שכיסו את המשכן, הכיסוי הפנימי ביותר של המשכן, באופן מופשט, אך ממחיש היטב את הצבעוניות המתוארת בטקסט ואת הלולאות שחיברו בין היריעות. תמיד מפליא אותי כמה מעט צריך אמן טוב כדי להמחיש טקסט ארוך ומפורט.

מכיוון שמדובר בכתב-יד שהועתק ואויר לאחר מותו של ניקולס, נשאלת השאלה אם האיור הזה – כמו גם איורים בכתבי-יד אחרים של הפוסטילה – משקף את איורו של ניקולס עצמו (או של מישהו מטעמו בשעת כתיבת הפרשנות) או שהוא תוספת מאוחרת שאוירה בידי אדם שלא קיבל את הנחיותיו מניקולס עצמו. כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק אם שרדו כתבי יד מאוירים מתקופת חייו של ניקולס, כלומר כאלה שהועתקו ואוירו לפני 1349, שנת מותו של ניקולס, ומה טיב האיורים בכתבי-יד אלו, ועד כמה האיור שלפנינו דומה להם. גם אז תישאר בידינו רק הנחה הגיונית שניקולס היה מעורב בהעתקת כתבי-היד במהלך חייו ושסמך ידיו על האיורים גם אם לא אייר אותם בעשר אצבעותיו.

שבת שלום!




2 תגובות
מדרש תמונה - פרשת כי תשא
22/02/2019 10:23
מרגו סטרומזה-אוזן
רמברנדט, משה
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ:  לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת. וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (שמות לב, טו-יט)
רמברנדט, משה מנתץ את לוחות הברית, 1659, שמן על בד, 168 על 136 סמ', גמלדגלרי, ברלין

הדיון בשאלה אם רמברנדט ביקש לתאר את משה רגע לפני שהוא משבר את לוחות הברית הראשונים או שהוא תיאר את הלוחות השניים שמשה מניף אל-על בגאווה עדיין נמשך בקרב חוקרים. אני נוטה לחשוב שרמברנדט ביקש לתאר את הלוחות הראשונים רגע לפני שמשה זרק אותם לאדמה, כנראה בגלל שזה הרגע הדרמטי ביותר בסיפור ובגלל הדיוקן של משה, הנראה כה עצוב, כה מיואש, ללא טיפת גאווה או שמחה על החוק שהוא עומד למסור לבני ישראל ועל משמעות הרגע המכונן הזה ביחסי האל ועמו.
יתכן שהדיוקן משקף במידת מה את רמברנדט עצמו. עשר שנות חיו האחרונות (רמברנדט נפטר ב-4 באוקטובר 1669) היו רוויות צער ועוני. עשר שנים קודם לכן, כשצייר את משה ב 1659, היה כבר עני וחסר כל לאחר שהוכרז בפושט רגל וגורש מן הכנסייה הקלוויניסטית בה היה חבר, בגלל יחסי האישות שקיים את המשרתת בביתו שילדה את ילדתו החמישית (אחרי מות אשתו) והוא אף היה עד למותה ולמותו של בנו טיטוס. אוסף יצירותיו הפרטיות (שכלל לבד מציוריו שלו גם יצירות ממיטב האמנים, דיוקנאות שיש רומיים והרבה פריטי אמנות ממזרח אסיה) נמכר במכירה פומבית שלא הניבה את סכום הכסף הצפוי, ולכן הוא נאלץ למכור גם את ביתו וגם את סדנת ההדפס שלו ולעבור לגור בבית הרבה יותר צנוע.   
הידע של רמברנדט בעברית והשימוש שעשה באותיות עבריות מוסבר ומנותח במאמר שכתב שלום צבר (שהופיע בקובץ מאמרים Beyond the Yellow Badge בעריכת מיטשל ב. מרבק ב- 2008). מאז שעבר להתגורר באמסטרדם, בשנות השלושים של המאה ה- 17, הכיר רמברנדט יהודים באופן אינטימי. החזקת הלוחות גבוה מעל ראשו של משה הושפעה אולי מהגבהת התורה הנהוגה בבית הכנסת, והאותיות העבריות המוזהבות על הלוחות אינן רק ביטוי לידיעותיו של רמברנדט בשפה העברית, אלא הן משקפות עניין ביהדות. הנוסח שרמברנדט העתיק ללוחות אינו רק שתי המילים הראשונות של כל דברה כמקובל, אלא חלקן מופיעות בטקסט ארוך יותר. שימו לב בעיקר לדברה העשירית המופיעה על הלוח הקדמי "ל[א] תחמד בית רעך ל[א תחמד אשת רע]ך ועבדו ואמתו ושו[רו וחמורו וכל] אשר לרעך" - נוסח זה זהה לנוסח המופיע מעל ארון הברית בבית הכנסת הפורטוגזי של אמסטרדם.
שבת שלום!
2 תגובות
חופשה בפריז, 1
16/02/2019 11:17
מרגו סטרומזה-אוזן
DAU

כבר כמה שנים שאני מצליחה לגנוב כמה ימים בפריז, בדרך-כלל בחורף, במהלך חופשת הסמסטר. התאריך הכפוי (פברואר) בעייתי מבחינה אמנותית, מכיוון שבמהלך חודש פברואר רוב המוזיאונים הגדולים עסוקים בהחלפת התערוכות לקראת האביב. יחד עם זאת, עוד לא קרה שלא מצאתי מה לראות ולראות שוב, ולחזור נפעמת מן השפע והמגוון האין סופי.

במרכז ההתרגשות עמד הפעם המיזם הקולנועי הייחודי, החדשני והמטורף DAU. מילים רבות נשפכו על הפרויקט ועל תוצריו, מאנשים שלקחו חלק או ששמעו, אבל מעטים דיווחו מתוך התנסות מכיוון שהפרויקט נפתח לקהל בפעם הראשונה רק ב- 25 בינואר, בפריז. את הפרסומת הרשמית תוכלו לראות כאן, ואת הכתבה המעמיקה של ליזה רוזובסקי, שהתפרסמה בגלריה של הארץ ב- 6 בפברואר, תוכלו לקרוא כאן.

הצילום המצוין הזה בשחור/לבן שגזרתי מן הפרסומת הרשמית, מבטא חלק מהפחדים, הסכנה, התיעוב והסקרנות שלי מן הפרויקט/המיצב. אדריכלות בלתי-מובנת, מדרגות ללא מעקה שמובילות לשום מקום, גבר אנונימי הנראה רק מגבו, לבוש במעיל גשם אירופאי, ידיו בכיסיו וכובע מסתיר את ראשו, ומעל הכל – זווית הצילום מלמעלה והצילום בשחור/לבן המרחיקים את נגישות הדימוי לאדם הרגיל.

כדי להיכנס יש צורך במסירת פרטים אישיים (שם, תאריך לידה, משלח יד...) להנפקת "ויזה" שמשמשת ככרטיס כניסה. במהלך כל הביקור יש לשאת על הצוואר את הויזה התלויה על סרט בצבעים שונים – שחור או אדום – המשקפים את אורך הביקור בהתאם לגובה התשלום (המינימום הוא תשלום של 35 אירו עבור 6 שעות ביקור). הוצאת הויזה נעשית בביתן נפרד שנבנה בכיכר שבין שני התיאטראות בהם מוצג המיצב: תיאטרון השטלה  (Théâtre du Châtelet)ותיאטרון העיר של פריז (לשעבר תיאטרון שרה ברנרד  (Théâtre de la Villeהעומדים האחד מול השני בכיכר השטלה שברובע הראשון של פריז, על הגדה הימנית וחלק נוסף מוצג במרכז פומפידו לא הרחק.

אל הביתן עולים בשתי מדרגות גבוהות פי שניים מן הממוצע – פרט שנראה מכוון כדי לגרום לאי-נוחות למבקר ואולי לקרב אותו לחוויה אותה חוו "המתנדבים" בפרויקט, מאות האנשים שהסכימו להתנתק מחייהם למשך כמה שנים על-מנת להשתתף במיזם/ניסוי המופרע הזה: להחיות ולחיות את המציאות הסובייטית באמצע המאה שעברה בכפר סובייטי שבלבו שוכן מכון המחקר המדעי. במציאות היה זה מכון המחקר לפיזיקה ולטכנולוגיה בחארקיב, אוקראינה, שאותו ניהל באמצע שנות השלושים של המאה שעברה לב דוידוביץ' לנדאו (1908-68), פיזיקאי סובייטי שזכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1962 על פיתוח תיאוריה מתמטית הנוגעת למצבו הנוזלי של הליום II בטמפרטורה שמתחת ל -  C  270.980- (ואל תשאלו אותי מה זה אומר). צירו של המיצב הוא חייו של לנדאו, שהיה דמות אקסצנטרית: הוא בילה שנה בכלא הסובייטי בגין השוואת הסטליניזם לנאציזם והאמין בחיי נישואין פתוחים (למרות שאשתו התפעלה הרבה פחות מהסדר הפוליאמורה שהוא כפה עליה).

אז שילמנו, קיבלנו ויזה ונכנסנו לתיאטרון השטלה המכוסה בפיגומים שאינם חלק מן המיצב אבל בהחלט מתמזגים בו היטב. הייתה שעת בוקר ומבקרים מעטים. הפואייה היה מלא בעיקר באנשי ביטחון, שומרים, בודקי ויזות ואחראים על הפקדת הטלפונים הניידים של המבקרים בכספות. החלל הלא גדול היה די חשוך, פה ושם היו בובות שעווה בגודל טבעי של גברים ונשים לבושים על-פי האופנה הסובייטית, ותאים בציפוי ניקל בגודל של תאי צילום אוטומטי לדרכונים שהיו פעם שמטרתם לא התבהרה לנו. הדבר הבולט הוא שאין הדרכה לאן ללכת ומה לעשות, ואת תועה ותוהה במעלה מדרגות ובקצה מסדרונות אם להיכנס מבעד לדלתות הסגורות הנקרות בדרך. צוות השומרים, שכנראה מודע לעובדה, תורם למבקרים פיסות מידע על מה הוא צפוי לפגוש/לראות מבעד לדלתות: סרטים או שחזור חדרי מגורי המשתתפים באתר הניסוי באוקראינה, אלה האפשרויות שאנחנו נחשפנו להן. הסרטים, שאורכם אינו ידוע (13 בסך הכל שנעשו במהלך הניסוי) מוקרנים בלופ, כך שאין לך מושג באיזה רגע של הסרט התחלת לצפות בו, מה הוא מתאר ובמה הוא שונה מתריסר הסרטים האחרים שניתן לצפות בהם. הסרטים דוברים רוסית, וכל צופה מקבל בכניסה אוזניות בהן הוא יכול לשמוע דיבוב בשפות שונות אבל לא לכל הטקסט הנאמר בסרט, אלא רק למשפטי מפתח כנראה. הוויזואליה של הסרטים נהדרת – זוויות הצילום, השחזור ההיסטורי של הבגדים – ואפלה כמו התכנים המוצגים: ביקור הק.ג.ב. באמצע הלילה, מעצרים, הרמות כוסית לכבוד התקדמות מחקרית תוך שיר הלל למשטר, ייאוש וקושי נפשי של גיבורי וגיבורות השחזור.

את יושבת וצופה בקטעים נטולי קונטקסט מן הסרטים מבלי להבין אותם לעומק, ולרוב אחרי 10-15 דקות (בהנחה שיש עוד כמה דברים שאת רוצה לעשות בפריז) את יוצאת וממשיכה לאולם הקרנות נוסף, ואז לחדרי המגורים כפי ששוחזרו בקומה העליונה של השטלה ואת מסתובבת בהם כמו בשוק פשפשים מושקע, מודעת לעליבות החיים בברית המועצות לשעבר. ועם כל חדר נוסף הסקרנות והסבלנות פוחתות, המודעות למנייריזם ולגועל גוברת, ואת תוהה מי המטורף שהגה והצליח לבצע את הפרויקט המגלומני, מי מימן את השחזור ההיסטורי, מי הסכים להצטרף להרפתקה הנוראה, ומה הרעיון שעומד מאחורי כל המאמץ, הזמן והכסף המבוזבזים האלה.

החזקנו מעמד שעה וחצי. שעה וחצי שבהן הבנו שאם אפשר לממש פרויקט כזה – של שחזור מציאות כה עגומה - והוא מתקבל במחיאות כפיים כאמנות, לא ירחק היום ומישהו יחשוב שזה רעיון מבריק לשחזר את דכאו או את טרזינשטאט שלא לומר את אושוויץ. שמענו שיוצרי המיזם מבקשים להעלות לדיון את ההיבטים המוסריים שהפרויקט מעלה: אני בטוחה שניתן לקיים דיונים מעמיקים באתיקה ובאסתטיקה גם בלי להקריב חיי אנשים.

יצאנו והלכנו לראות אמנות, אמנות כמו הויטרז'ים של הסנט-שפל שנעשו באמצע המאה ה- 13, אמנות כמו צילומיה של מרטין פרנק (שהייתה אשתו של הצלם הנרי-קרטייה ברסון), אמנות כמו אדריכלות המוזיאון לאמנות לואי ויטון של פרנק גרי, אמנות כמו הפיסול של רודן...ועל אלה ואחרים ברשימה הבאה.  

 

  

 

2 תגובות
מדרש תמונה – פרשת תצווה
15/02/2019 07:05
מרגו סטרומזה-אוזן
מכלול לונדון, אהרון הכהן הגדול
"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב--כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ; זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל; זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ. וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן:  טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת--הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי--נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי--לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה--עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל-שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט... וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ--בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד.". (שמות, כח, טו–ל)
 
דף 523: אהרון הכהן עומד במרכז, מוכתר בכתר גדול ועל חזהו לוח החושן עליו כתוב 'חושן משפט'.
 London, BL, Add. Mss. 11639

ציור זה נמצא בתוך כתב יד המכלול של לונדון, קובץ הכולל כמה וכמה חיבורים מתחומים שונים, ביניהם חומש, הפטרות, חמש מגילות, סידור עם הגדה, חיבורים משפטיים, שירה ולוחות שנה. כתב היד הועתק ואויר בפריז ובצפון צרפת. זהו אחד מכתבי היד המעולים והנדירים בהיקפו (746 דפים), באיכות הקלף שלו וברמת התחכום של הכתיבה והציור בתקופתו. בין החיבורים מופיע, בפעם הראשונה, החיבור ספר מצוות קטן ליצחק מקורביי שנכתב ב- 1277 שהציור נכלל בין דפיו. הופעתו של חיבור זה במכלול של לונדון מאפשר לתארך את המכלול כמאוחר לתאריך כתיבת החיבור, כלומר אי-שם בשנות השמונים של המאה ה- 13. במכלול גם טבלת 'מולדות' (מועדי חידוש הלבנה) המתייחסים לרבע האחרון של המאה ה- 13. למרות שהמכלול הועתק בצפון צרפת על-ידי הסופר בנימין, המציין את שמו כמה פעמים בין דפי הספר, הוא נקרא המכלול של לונדון בגלל היותו שמור בספריה הבריטית בלונדון, מאז שנקנה על-ידה באמצע המאה ה- 19. 
איורי המכלול על דף שלם, כמו זה המובא כאן (שמספרם מגיע ל 36), נעשו על-ידי אמנים נוצרים על-פי מיטב מסורת הציור הגותי של התקופה, בכמה סדנאות לאיור כתבי יד בסביבת סנט-אומר שבצפון צרפת. רקע הציור, מעוינים קטנים היוצרים כעין טפט בכחול ובאדום, אוטמים את המרחב האחורי, כמו וילון על במת תיאטרון. רק בחלק התחתון של הציור, בו נראים שולי ה"וילון" האדום המבליט את שמלתו של אהרון הכחולה, מתקבלת התחושה שאהרון והרקע שלו נמצאים במישור קדמי יחסית לשתי הדמויות בצדדים המצוירות על רקע כחול, ולכן נראים ב 3/4 פונים אל אהרון ואלינו בזווית כהה והרגל הרחוקה מאיתנו צועדת קדימה.
חושן משפט, אחד מבגדיו של הכהן הגדול, נזכר רק בתורה, ואולי הכוונה הייתה "למעין כיס קיבול לתוכו הכניסו את האורים והתומים שתפקידם היה לגלות את משפט ה'" (מתוך לקסיקון לתרבות ישראל). בספרות היהודית הפך 'חושן משפט' כותרת לחלק הרביעי והאחרון בספר ארבעה טורים ליעקב בן אשר (1343-1269) ולחלק המקביל לו בשולחן ערוך ליוסף קארו (1575-1488), שניהם עוסקים בדיני ממונות.
שבת שלום!
2 תגובות
מדרש תמונה - פרשת יתרו
25/01/2019 13:16
מרגו סטרומזה-אוזן
אל גרקו, סיני, סנטה קתרינה, כרתים


Je remercie Annie Dadon pour la traduction du texte en français à la suite de l'Hébreu

"בחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.א אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה--אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר."   (שמות, יט': א-יג)
 אל גרקו, הר סיני, 1570-72, שמן וטמפרה על עץ, 41 על 47,5 סמ', המוזיאון ההיסטורי של כרתים, הרקליוןLa 

ציור זה נרשם באוספו של פלביו אורסיני ברומא ב- 1600, וכנראה שנעשה עבורו בזמן שאל גרקו התגורר בוונציה. הפסגה האמצעית היא הר חורב, משמאל הר אפיסטנה ומימין הר קתרינה. המבנה לרגלי ההרים הוא מנזר סנטה קתרינה, שהיה מרכז עליה לרגל חשוב מאז המאה השישית. אל גרקו צייר משמאל שלושה עולי רגל מערביים, כלומר קתולים, ומימין שיירת עולי רגל מזרחיים-אורתודוכסים, רכובים על גמלים. שתי הקבוצות נבדלות בבגדיהם ובכיסויי ראשם: בעוד המערביים לבושים במכנסיים, חולצות וגלימות הרכוסות בצוואריהם, מגפיים לרגליהם וכובעים רחבי תיתורה לראשיהם, המזרחים לובשים גלימות צמודות לגופם המכסות גם את ראשיהם.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שאל גרקו צייר את הר סיני וסביבותיו. אותה קומפוזיציה בדיוק מצוירת על הצד החיצוני של תמונת המזבח של מודנה אותה צייר כמה שנים קודם לכן כשהתגורר עדיין בכרתים:
 
 אל גרקו, תמונת המזבח של מודנה, צד שני, 1568, טמפרה על עץ, 37 על 23,8 סמ' הפאנל האמצעי, גרלייה אסטנסה, מודנה

זוהי תמונת מזבח קטנה ונישאת, בצורה המקובלת לתמונות מזבח שיוצרו בכרתים במאה ה- 16. באופן טיפוסי לאמנות שנעשתה בכרתים בתקופה זו, אמנות המבוססת על מודלים ביזנטיים, הוא גם תיאורו של הר סיני. בציור זה נראים עולי הרגל בדרכם למנזר סנטה קתרינה שלרגלי ההר, כפי שמופיעים בתיאור המאוחר יותר. יש להניח שהפופולריות של מנזר סנטה קתרינה בסיני נבעה מן הפופולריות של מנזר סנטה קתרינה בהרקליון עצמה (שנקראה אז קנדידה). המנזר היה כפוף למנזר האם בסיני, וחשיבותו במחצית השנייה של המאה ה- 16 הייתה עצומה. עם נפילתה של קונסטנטינופול לידי התורכים ב- 1453, מצאו רבים מצייריה את ביתם בכרתים, שנשלטה בעת ההיא על-ידי ונציה. הם הביאו איתם את הסגנון הוונציאני המיוחד וזה נמהל בסגנון המסורתי הביזנטי. כתוצאה מכך נודע בית-הספר לציור איקונות במנזר בסגנונו המיוחד: דמויות – שעד לאותה עת תוארו באופן גולמני למדי – זכו לעיבוד ולפיתוח תוך שימוש בצבעוניות עשירה. זה הרקע עליו צמח סגנונו של הצייר דומניקוס תאותוקופולוס הידוע בכינויו אל גרקו. עם נפילתה של כרתים לידי העות'מנים ב- 1669 נעלם כל העושר הזה לבלי שוב.


"Le troisième mois après leur sortie du pays d'Egypte, les enfants d'Israël arrivèrent ce jour-là au désert de Sinaï. Etant partis de Rephidim, ils arrivèrent au désert de Sinaï, et ils campèrent dans le désert ; Israël campa là, vis-à-vis de la montagne. Moïse monta vers Dieu : et l'Eternel l'appela du haut de la montagne, en disant : Tu parleras ainsi à la maison de Jacob, et tu diras aux enfants d'Israël : Vous avez vu ce que j'ai fait à l'Egypte, et comment je vous ai portés sur des ailes d'aigle et amenés vers moi. Maintenant, si vous écoutez ma voix, et si vous gardez mon alliance, vous m'appartiendrez entre tous les peuples, car toute la terre est à moi ; vous serez pour moi un royaume de sacrificateurs et une nation sainte. Voilà les paroles que tu diras aux enfants d'Israël.
Moïse vint appeler les anciens du peuple, et il mit devant eux toutes ces paroles, comme l'Eternel le lui avait ordonné. Le peuple tout entier répondit : Nous ferons tout ce que l'Eternel a dit. Moïse rapporta les paroles du peuple à l'Eternel. Et l'Eternel dit à Moïse : Voici, je viendrai vers toi dans une épaisse nuée, afin que le peuple entende quand je te parlerai, et qu'il ait toujours confiance en toi. Moïse rapporta les paroles du peuple à l'Eternel.
Et l'Eternel dit à Moïse : Va vers le peuple ; sanctifie-les aujourd'hui et demain, qu'ils lavent leurs vêtements. Qu'ils soient prêts pour le troisième jour ; car le troisième jour l'Eternel descendra, aux yeux de tout le peuple, sur la montagne de Sinaï. Tu fixeras au peuple des limites tout à l'entour, et tu diras : Gardez-vous de monter sur la montagne, ou d'en toucher le bord. Quiconque touchera la montagne sera puni de mort. On ne mettra pas la main sur lui, mais on le lapidera, ou on le percera de flèches : animal ou homme, il ne vivra point. Quand la trompette sonnera, ils s'avanceront près de la montagne." (Exode, 19:1-13) 

.  
Ce dessin a été répertorié dans la collection de Flavio Orsini à Rome en 1600 et a probablement été dessine pour lui quand El Greco résidait à Venise. La montagne du milieu représente le mont Horeb, celle de gauche le mont Epistene et celle de droite le mont Catherine. Le bâtiment aux pieds des monts est le monastère Sainte Catherine, qui était depuis le sixième siècle un centre important de pèlerinage. El Greco a représenté sur la gauche trois pèlerins occidentaux catholiques et sur la droite une rangée de pèlerins orientaux- orthodoxes, montes sur des chameaux. Les deux groupes diffèrent par leurs vêtements et leurs coiffes. Tandis que les occidentaux sont vêtus de pantalons, de blouses et de capes nouées au cou, que leurs pieds sont chausses de bottes et leurs tètes couvertes de chapeaux à larges bords, les orientaux, eux, portent des capes près du corps qui recouvrent aussi leurs têtes. 
Ce n'est pas la première fois que El Greco dessine le Mont Sinaï et ses environs. Il avait dessiné exactement la même composition quand il habitait encore en Crète, sur le côté extérieur de l'autel de Modène. C'est une peinture petite et portable ; sa forme répond aux critères des peintures d'autel en Crète au seizième siècle. La description du Mont Sinaï est représentative de l'art en Crète à cette époque ; c'est un art qui se base sur des modèles byzantins. On voit déjà dans ce dessin des pèlerins en route vers le monastère Sainte Catherine, tout comme dans la description ultérieure.  Nous pouvons supposer que la popularité du monastère Sainte Catherine à Héraklion (surnomme à l'époque Candida). Ce monastère était une filiale du monastère dans le Sinaï et il avait une très grande importance au milieu du seizième siècle. Avec la chute de Constantinople aux mains des Turcs en 1453, nombreux peintres de Constantinople partirent habiter en Crète, gouvernée par Venise a cette époque. Ils ont amené avec eux ce style vénitien particulier qui s'est ensuite mélange au style traditionnel byzantin. C'est ainsi, grâce à ce style particulier, que l'école de peinture d'icônes du monastère a acquis sa réputation ; les personnages – jusqu'alors peints d'une façon assez rigide- gagnèrent en couleur et en mouvement. De là est ne le style particulier du peintre Dominicus Theotocopoulos, plus connue sous le nom de El Greco. Toute cette richesse a disparu pour toujours en 1669, avec la chute de Crète aux mains des Ottomans.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 הבא »