עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מרצה לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה ולקהל הרחב
מתעניינת בעיקר בימי הביניים, במגדר, בצילום ובאמנות צרפתית
בת זוגו של ירון ואמם של גלעד, איתמר ואלון
גרה ביישוב קציר בוואדי עארה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
משה  (5)
גוטו  (4)
מיכלאנגלו  (4)
רובנס  (4)
רמברנדט  (4)
גורגיה אוקיף  (3)
ואן גוך  (3)
אדגר דגה  (2)
אל גרקו  (2)
אל-גרקו  (2)
בוטיצלי  (2)
ברויגל  (2)
גיימס טיסו  (2)
ישו  (2)
סוריאליזם  (2)
פטר פול רובנס  (2)
פירנצה  (2)
פרנסואה בושה  (2)
קודקס מנסה  (2)
רפאל  (2)
שאגאל  (2)
DAU  (1)
א.פ. קלה  (1)
אבן בטוטה  (1)
אברהם פירקוביץ  (1)
אגסים  (1)
אדוארד מונק  (1)
אדלה בלוך-באואר  (1)
אהרון הכהן הגדול  (1)
או ןןלייר-קוסטר  (1)
אוגוסטוס  (1)
אוגוסטינוס  (1)
אופיצי  (1)
אורב  (1)
אורציו גנטילסקי  (1)
אושוויץ  (1)
איספהאן  (1)
איקונה  (1)
אלהמברה  (1)
אליזבת הראשונה  (1)
אלפרד שטיגליץ  (1)
אנדרטת המסוקים  (1)
אנטוניו קנובה  (1)
ארדון  (1)
ארווין פן  (1)
ארוחת חג  (1)
ארט נובו  (1)
אריות  (1)
ארנבות  (1)
אשורבניפל  (1)
באד-וימפן  (1)
בהעלותך  (1)
בויארדיני  (1)
בוש  (1)
ביאליק  (1)
ביד  (1)
בית-טבילה  (1)
בלתוס  (1)
בנדינלי  (1)
בסטיארי  (1)
בר-מצווה  (1)
ברונזה  (1)
ברונזינו  (1)
גוזף מלורד וויליאם טרנר  (1)
גויה  (1)
גון אוורט מיליי  (1)
גוסטב קייבוט  (1)
גוסטב קלימט  (1)
גורדון פארקס  (1)
גיברטי  (1)
גן העדן  (1)
גנדי  (1)
גרגוייל  (1)
גרו  (1)
גרניקה  (1)
גרשווין  (1)
גרשוני  (1)
דאיה קרישנה  (1)
דה פבריאנו  (1)
דוד המלך  (1)
דונטלו  (1)
דורה מאר  (1)
דורר  (1)
דיאן ארבוז  (1)
דיוויד הוקני  (1)
דינה  (1)
דלה פרנצסקה  (1)
דלקרואה  (1)
האפיפיור סיקסטוס הרביעי  (1)
הארץ המובטחת  (1)
הגדת הזהב  (1)
הגדת סרייבו  (1)
הדסון ריבר  (1)
הדפס יפני  (1)
הודון  (1)
הונורה דומייה  (1)
הטעיית העין  (1)
היטלר  (1)
היפטיה  (1)
המבול  (1)
המהפכה הבושלוויקית  (1)
הצלב האמתי  (1)
הרקלס  (1)
השעות של בדפורד  (1)
התהילים של לואי הקדוש  (1)
התהילים של פריז  (1)
התהלים של חלודוב  (1)
ווטרלו  (1)
וויליאם הולמן הנט  (1)
וולטר  (1)
ווליאים בוגורו  (1)
ויסטון צרציל  (1)
ויקהל-פיקודי  (1)
ורמיר  (1)
זאן דארק  (1)
זאן פוקו  (1)
זאן-פרנסואה מילה  (1)
זאק ליפשיץ  (1)
חזיר  (1)
טבעת  (1)
טונדו סוורוס  (1)
טיציאן  (1)
יאן גוסרט  (1)
יאנוש קורצק  (1)
ידיד רובין  (1)
יוסטיניאן הראשון  (1)
יוסף ואחיו  (1)
ים המלח  (1)
ינואריוס זיק  (1)
יפו  (1)
כס מקסימיאנוס  (1)
כרתים  (1)
כשרות  (1)
כתב יתדות  (1)
כתובה  (1)
לאוניד פסטרנק  (1)
לאונרדו  (1)
לואי ה- 16  (1)
לוט ובנותיו  (1)
ליגוצי  (1)
לידת מריה  (1)
לנסלוט  (1)
מבטים  (1)
מבצע ולקירי  (1)
מגפת הדבר  (1)
מדיצי  (1)
מהטמה גנדי  (1)
מוסטפה חסונה  (1)
מיכאל קובנר  (1)
מיכל היימן  (1)
מכות מצרים  (1)
מכלול לונדון  (1)
מליסנדה  (1)
מללה יוספזאי  (1)
מן  (1)
מנורת המקדש  (1)
מנטנייה  (1)
מקס ארנסט  (1)
מרי אנטואנט  (1)
מריה  (1)
מרק רותקו  (1)
משה בתיבה  (1)
משה ואהרון לפני פרעה  (1)
משתה  (1)
נורלדין מוסא  (1)
נח  (1)
נחל צפית  (1)
נטייה  (1)
ניקולא פוסין  (1)
ניקולה פוסין  (1)
ניקולס מליר  (1)
ניקולס מלירה  (1)
נישואין  (1)
נלסון מנדלה  (1)
נפוליון  (1)
נפרטיטי  (1)
סזאן  (1)
סטורנוס  (1)
סיני  (1)
סיקסטוס ה-3  (1)
סנטה מריה מגורה  (1)
סנטה קתרינה  (1)
ספר השעות של מאאסטריכט  (1)
עיניים  (1)
עצמאות  (1)
פבלו פיקאסו  (1)
פז  (1)
פטרוס  (1)
פיום  (1)
פייר פרנצסקו מולה  (1)
פסיפס ציפורי  (1)
פראנס לבה-נדב  (1)
פרדריק באזיל  (1)
פריז  (1)
פרננד קומון  (1)
פרנסואה הראשון  (1)
פרשת האזינו  (1)
פרשת השבוע  (1)
פרשת ויחי  (1)
פרשת וירא  (1)
פרשת וישלח  (1)
פרשת חוקותי  (1)
פרשת כי תבוא  (1)
צילום  (1)
צליבה  (1)
צרעת  (1)
צרץ  (1)
קאספאר פרידריך  (1)
קארל פבריציוס  (1)
קברי אצילים במצרים  (1)
קוניה  (1)
קונסטבל  (1)
קורח  (1)
קטקומבות  (1)
קספר דויד פרידריך  (1)
קציר  (1)
קרטוגרפיה  (1)
קשת טיטוס  (1)
קשת קונסטנטין  (1)
קתדרלה גותית  (1)
קתרין הקדושה  (1)
קתרין מקלווס  (1)
קתרינה הקדושה  (1)
רוונה  (1)
רוזה בונור  (1)
רות המואבייה  (1)
רחל ולאה  (1)
ריאליזם סוציאליסטי  (1)
ריברה  (1)
רקמת ביו  (1)
שארל השביעי  (1)
שמשון  (1)
שעיר לעזאזל  (1)
שרדן  (1)
תבליטים אשוריים  (1)
תומס איקינס  (1)
תור הזהב בהולנד  (1)
תל-חי  (1)
תנך לנינגרד השני  (1)
תנך מורגן  (1)
תרנגול כפרות  (1)
תשעה באב  (1)
ארכיון
תמצאו אותי גם בסולם

הסולם - בית ספר לאמנות
לדף הפייסבוק שלי


מדרש תמונה - פרשת דברים
09/08/2019 12:13
מרגו סטרומזה-אוזן
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ--עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם...וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-גְּבוּל מוֹאָב, אֶת-עָר. וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים ב', ט-כב)
"כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּו." (דברים, ג', יא)
מצבת הניצחון של נרם-סין, 2250 לפנה"ס, אכד, אבן גיר, 200 סמ' גובה, מוזיאון הלובר, פריז

נרם-סין (=האהוב על אל-הירח סין) נכדו של סרגון, מלך על האימפריה האכדית בין השנים 2218-2254 לפנה"ס. בתקופתו הגיעו גבולותיה של האימפריה כמעט עד למפרץ הפרסי בדרום ובמעלה המישור הגדול שבין הפרת והחידקל עד לאסיה הקטנה בצפון. מצבת ניצחון זו, שנמצאה ונחקרה על-ידי ארכיאולוג צרפתי ב- 1898, מכילה שתי כתובות, האחת, מעל ראשה של הדמות הגדולה, כתובה באכדית ומספרת על המלחמה שכפו נסיכי לולובי על נרם-סין. (השנייה נכתבה כ- 1000 שנה מאוחר יותר בידי מלך עילם). הדמות הגדולה היא, אם כן, נרם-סין החבוש קסדה בעלת קרני שור המעידה שנרם-סין ביקש להציג את עצמו כאל. בידו הימנית הוא מחזיק חץ ובשמאלו את קשתו. הוא עולה לקראת פסגת ההר שמולו שמעליה שני כוכבים המייצגים שני אלים, ובעקבותיו עולים גם חייליו, הדורכים על חיילי האויב המנוצחים. 
גודלו של נרם-סין, הכפול מגודל אויביו וחייליו, אינו משקף את גודלו המציאותי של המלך, אלא את מעמדו החברתי. כל אמני התרבויות של המזרח הקדום ושל מצרים נהגו כך – להבליט את השליט או את בעל המעמד הגבוה יותר באמצעות גודל הדמות ביחס לשאר הדמויות המתוארות. 
אך לא תמיד הגודל קובע, לא כל גדול הוא מלך מפחיד, ומי אם לא אלתרמן אפשר לנו לראות את עוג מלך הבשן בעיניים אחרות:
עוגי, עוגי, עוג,
מלך הבשן. 
אפשר להתקלס בעוג, 
לצחוק, לעוג, ללעוג לעוג, 
ובכל זאת מגלית ועד גוג 
ומגוג ועד מגוג לא היה (ולא יהיה) 
ענק עדין, ענק ענוג 
ענק צנוע ובישן, 
והעיקר – ענק גבוה, 
כעוג 
מלך הבשן. 

שבת שלום!

3 תגובות
מדרש תמונה - פרשת מסעי
02/08/2019 12:53
מרגו סטרומזה-אוזן
גיימס טיסו
"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ; וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר עַל-פִּי יְהוָה וַיָּמָת שָׁם:  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר."
ג'יימס ג'ק ג'וזף טיסו, מות אהרון, 1900 בקירוב, גואש על קרטון, 20 על 27.8 סמ'


למרות שלשמו של ג'יימס ג'ק ג'וזף טיסו ניחוח אנגלי, הוא היה צייר צרפתי שרכש את השכלתו האמנותי באקול דה בוזאר בפריז באמצע המאה ה- 19 תחת הנחייתם של תלמידיו של ז'ן-אוגוסט-דומיניק אינגר. במהלך שנות לימודיו הכיר את דגה, מאנה, וויסלר ורבים אחרים שהושפעו מן הציור היפני וששינו את פני הציור המודרני בחקירתם אזורים לא מקובלים על האליטה האמנותית של פריז באותה תקופה. 
טיסו זכה להצלחה גדולה בשנות השבעים, אך לאחר המלחמה נגד פרוסיה עבר לאנגליה, שם פגש אישה שהפכה להיות ההשראה והמודל שלו במהלך שנים ארוכות. בערוב ימיו, בעקבות חזרתו לקתוליות, החל לצייר בצבעי מים סצנות מן הברית החדשה ואף ביקר כאן ורשם את נופי הארץ, רישומים בהם השתמש בציוריו. משהוצגה הסדרה באמצע שנות התשעים של המאה ה- 19 קודם בפריז, ולאחר מכן בלונדון ובניו יורק, זכתה הסדרה, בכל אחת מן הערים האלה, להצלחה גדולה, ונקנתה בשלמותה על-ידי מוזיאון ברוקלין לאמנות, שם הם שמורים עד היום. הצלחה זו גרמה לטיסו להתחיל סדרה חדשה בהשראת התנ"ך, סדרה אותה לא זכה להשלים בימי חייו.  
כמעט בלתי אפשרי להתייחס לציור מותו של אהרון מבלי לחשוב על הציור מותו של משה של טיסו מאותה סדרה. 
שני מלווים עוטפים בתכריכים את גופתו העירומה של אהרון לאחר הפשיטוהו מבגדי הכהונה המונחים במישור הקדמי, בעוד משה לבד עם אלוהיו, עיניו פקוחות, הוא לבוש בבגדיו, וידיו פרושות לצדדים כמחקות את צורת גופו של ישו על הצלב. את שניהם טיסו השכיב על הארץ באלכסון, אל מול נוף בראשיתי ובתול, אך הנוף הפתוח סביב אהרון מעורר תקווה, בעוד משה שוכב בנוף נטול שמיים המכביד מאוד על הסיטואציה, ודוחס את משה לארץ. משה כאילו הוא עומד להתרומם ולהיעמד מולנו, ואהרון, גופו בשיפוע כך שראשו הקרוב אלינו נמוך יותר מרגליו, פונה מאיתנו. משה סנדליו לרגליו, אהרון יחף. נראה שחוקי בני האדם חלים על גופו של אהרון, שמרגע שפשט את מדי הכהן הריהו ככל האדם, אך את משה טיסו מחריג מבני האדם ומקרבו לאלוהים. 


0 תגובות
קללת השפע
29/07/2019 12:44
מרגו סטרומזה-אוזן
אל-גרקו, דורר, ליגוצי, ורמיר, גוטו
הפוסט הזה נכתב בדם לבי נגד השחיתות, הגזל והחמדנות, שחדרו (כמעט) לכל פינה בחיינו והפכו למידה שלא רק שכבר אין מתביישים בה, אלא אפילו מנפנפים בה לאות של הצלחה, כשרון, ניצחון.

מות הנפש הוא העונש הניתן בנצרות על שבעה חטאים: גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאווה. אלה הוגדרו על-ידי תיאולוגים שונים, ובמהלך השנים היו כאלה שהוספו או הורדו מן הרשימה (פזרנות, תשוקה, ייאוש, יהירות...). אפשר לראות את מקורן של חלק מן החטאים הללו בעשרת הדיברות, אבל הם בעיקר עיבוד של אבות הכנסייה, של תומס אקווינס בן המאה ה- 13, ושל דנטה אלגיירי בן המאה ה- 14. 
הבחירה בחטאים אלה הייתה ביטוי למחשבה מוסרית נוצרית. בחלקם, היו החטאים כלים לעיצוב החברה הנוצרית בראשית דרכה. למשל, חטא הקמצנות נחשב לחטא היכול להרוס את המודל החברתי המבוסס על איזון עדין בין אלה שיש להם לאלה שאין להם: העשירים מעניקים כסף או שווה כסף לעניים, ואלה בתמורה מתפללים לנשמות המטיבים איתם. כאשר אחד הצדדים, קרי העשירים, מפר את תפקידו במשוואה – החברה הנוצרית כולה עומדת בפני סכנה. לכן, הנצרות לא רדפה את העשירים – כל עוד הרוויחו את כספם ביושר ולא באמצעות הלוואה בריבית – אלא רק את חוסר הרצון שלהם לחלוק את עושרם עם העניים. 
הלוואה בריבית הייתה אסורה לנוצרים ולכן הפך המקצוע לאחד המקצועות שיועדו ליהודים. לפי המסורת בנה אנריקו סקרובני, בנו של רגינלדי דלי סקרובני, בנקאי עשיר שעשה את כספו מהלוואה בריבית, את הקפלה סקרובני במטרה "להלבין" את כספו הרב - לא מפני מס ההכנסה הארצי, אלא מפני זה האלוהי – כ"החזר" מקצת מעושרו הרב לטובת האל. הוא הזמין את ג'וטו די בונדונה - גדול הציירים של צפון איטליה באותה תקופה, בתחילת המאה ה- 14, לעטר את קירות הקפלה. על הקיר המערבי צייר ג'וטו, כמקובל, את יום הדין האחרון, ובתחתית הציור, מימין לצלב (ומימין לישו - הצד המאכלס את המבורכים הזוכים בגן-העדן) צייר ג'וטו את אנריקו סקרובני מעניק את הקפלה, הנישאת על כתפי נזיר, לשלוש המריות.
לא הרחק מאנריקו סקרובני המעניק את הקפלה למריות, משמאל לצלב, בחלק המתאר את ייסורי הגיהינום, תאר ג'וטו אדם תלוי שמעיו נשפכים מבטנו השסועה. זהו יהודה איש קריות שבגד בישו בעבור בצע כסף: "וַיֵּלֶךְ אֶחָד מִשְׁנֵים הֶעָשָׂר וּשְׁמוֹ יְהוּדָה אִישׁ־קְרִיּוֹת אֶל־רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים. וַיֹּאמֶר מָה־תִּתְּנוּ לִי וְאֶמְסְרֶנּוּ בְיֶדְכֶם וַיִּשְׁקְלוּ־לוֹ שְׁלֹשִׁים כָּסֶף׃" (מתי, כו: 15-14). מסופר שלאחר שישו נצלב, תקפו את יהודה איש קריות רגשות חרטה קשים, ובשלושים השקלים שקיבל רכש חלקת קבר:  וְהִנֵּה הוּא קָנָה לוֹ שָׂדֶה בִּשְׂכַר הָרִשְׁעָה וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּבָּקַע בַּתָּוֶךְ וַיִּשָּׁפְכוּ כָּל־מֵעָיו׃" (מעשי השליחים, א: 18). 

משנכנס ישוע – יהודי מאמין - לירושלים שיום שישי, היום הראשון של שבוע הפסיון, השבוע שקדם לצליבתו, מיהר לעלות לבית המקדש. בחצר בית המקדש ראה סוחרים המטמאים את המקום וגרשם: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי חַג־הַפֶּסַח אֲשֶׁר לַיְּהוּדִים וַיַּעַל יֵשׁוּעַ יְרוּשָׁלָיִם׃  וַיִּמְצָא בַמִּקְדָּשׁ מֹכְרֵי בָקָר וָצֹאן וּבְנֵי יוֹנָה וּפֹרְטֵי הַכֶּסֶף ישְׁבִים שָׁם׃ וַיִּקַּח חֲבָלִים וַיְעַבְּתֵם לְשׁוֹט וַיְגָרֶשׁ כֻּלָּם מִן־הַמִּקְדָּשׁ וְאֵת הַצֹּאן וְאֵת הַבָּקָר וַיְפַזֵּר אֶת־מְעוֹת הַשֻּׂלְחָנִים וַיַּהֲפֹך שֻׁלְחֲנֹתֵיהֶם׃ וְאֶל־מֹכְרֵי הַיּוֹנִים אָמָר הוֹצִיאוּ אֵלֶּה מִזֶּה וְאַל־תֲַּעֲשׂוֹּ אֶת־בֵּית אָבִי לְבֵית מִסְחָר׃ (יוחנן, 2: 16-13) 
אל גרקו, ישו מנקה את חצר המקדש, לפני 1570, שמן על עץ, 65 X 83 סמ', הגלריה הלאומית, לונדון

נושא זה, שכמעט ולא זכה לתיאורים וויזואליים עד לאמצע המאה ה- 16, הפך פופולארי בקרב הכנסייה הקתולית בעקבות ועידת טרנט (Council of Trent, 1545-1563), שפירשה את גירושם של המוכרים ופורטי הכסף מחצר המקדש כמשל לגירוש הכופרים הפרוטסטנטים מן הכנסייה הקתולית. בישיבותיה האחרונות הצהירה הועידה כי יצירות אמנות בנושאים דתיים צריכות לשמש להוראת הציבור ולהדרכתו בפולחן היומיומי. כך, בציורו זה של אל גרקו, מדמה הצייר את המוכרים לפרוטסטנטים המטמאים את מוסדות הכנסייה הקתולית ותפקידו של האפיפיור – נציגו של ישו עלי אדמות – לגרש אותם משורותיה. 
   ג'קופו ליגוצי, אלגוריה של הקמצנות (קטע בשמן מתוך האיור והאיור השלם), '1590, שמן על בד, 140 על 84 סמ' 

בשנות ה- 90 של המאה ה- 16 יצר ליגוצי סדרה של איורים אלגוריים המתארים את שבעת החטאים. באיור ובציור בצבע נראית החמדנות בדמותה של אישה צעירה המחזיקה בשמאלה שק מטבעות, לרגליה שק נוסף וקערת נחושת העולה על גדותיה בתכשיטים. אמנם, אלגורית החמדנות מתוארת בספרות הרווחת דמות אישה, אך בדרך-כלל זקנה, והשלד, המחזיק גם הוא בשק מטבעות ומציץ מאחוריה כתפה של האישה, הוא חידוש של האמן, אולי בהשפעת דנטה. בחלק העליון של האיור נראה יצור דמיוני מעופף בעל ראש של דינוזאור, רגליים של צפרדע וכנפיים – מסוג היצורים המאכלסים את תיאורי הגיהינום בציורים של הירונימוס בוש וציירים שהושפעו ממנו.

לרוב מתוארת הקמצנות כאישה זקנה, חסרת שיניים ועירומה, חלקית לפחות, כמו בציור של אלברכט דורר שמצויר בצדו השני של דיוקן של איש צעיר מ- 1507 השמור במוזיאון לתולדות האמנות בוינה, או בציור של וויליאם ברטסיוס. 
אלברכט דורר, אלגוריה של הקמצנות, 1507;  ווילם ברטסיוס, אלגוריה של הקמצנות, 1609 בקירוב, שמן על בד, 55.4 על 47.5 סמ' 

בעוד הדימוי של דורר מתקשר לדימוי המכשפות באירופה של המאות ה 17-16 ולצייד המכשפות שבמהלכו הוצאו להורג מאות אלפי א/נשים באשמת קשריהן עם השטן, הדימוי של ברטסיוס – אשיה שוקלת תכשיטים - עולה שוב בציור של יוהן ורמיר אישה מחזיקה משקל, המאוחר ממנו בכחצי מאה.
יוהן ורמיר, אישה מחזיקה משקל, 1664, שמן על בד, 40 על 35.5 סמ', הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון

ציור הז'אנר התמים לכאורה, המתאר אישה השוקלת את תכשיטיה בחדר בביתה, מקבל ממד מוסרי כאשר מבחינים בציור התלוי מאחוריה, ציור המתאר את יום הדין האחרון. מעל לראשה בדיוק נראה ישו בשמיים טובל בהילת אור זהוב ומשני צדי כתפיה של האישה נראות הדמויות שעל הארץ: מאחורי כתפה הימנית מתוארים הקמים לתחייה שנועדו להגיע לגן העדן ומאחורי כתפה השמאלית נראים המקוללים שיגיעו לגיהינום. ורמיר מעניק לאישה את החופש לבחור כיצד יראו חייה ומזהיר את החברה ההולנדית – הטובלת בעושר במאה ה- 17 – שהעושר עלול להפוך לקללה. קללת השפע (The Embarrassment of Riches) הוא שם ספרו של סימון שאמה מ- 1987 בו הוא מתאר את החברה ההולנדית במאה ה- 17 שנחשבת ל'תור הזהב' של הולנד.
מי שחווה את קללת השפע על בשרו היה המלך מידס, מלך פריגיה, מן המיתולוגיה היוונית, שנודע ביכולתו להפוך כל דבר שנגע בו לזהב, והבין, מהר מאוד, שיכולת זו היא קללה. אובידיוס מספר בחיבורו מטמורפוזות שאיכר מצא את הסטיר סילנוס שיכור, והביאו לביתו של מידס המלך. מידס ארח את הסטיר בביתו במשך עשרה ימים במהלכם טיפל בו בכבוד וברווחה. משהוטב לסטיר הביאו חזרה לדיוניסוס, אל היין וחניכו של סילנוס. בתמורה ביקש דיוניסוס שמידס יבקש בקשה שהוא דיוניסוס ימלא אותה כהכרת תודה. בקשתו של מידס הייתה שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב ודיוניסוס מילא את בקשתו.
שמח טוב לב יצא מידס חזרה לביתו ועוד בדרך החל לבדוק את כוחותיו: הוא נגע בעץ אלון ובסלע ושניהם הפכו לזהב, וכשהגיע לביתו נגע בשיחי הוורדים שבגינתו ואלה הפכו מיד לזהב. שמח וצוהל ביקש ממשרתיו לערוך משתה, אך ברגע שנגע בצלחתו ובכוסו הפכו האוכל והשתייה לזהב, וכשאוהביו הפכו לזהב הבין מידס שבקשתו הייתה לקללה.


איור המתאר את המלך מידס הנוגע בשיחי הוורדים שבגינתו ההופכים לזהב של המאייר האנגלי ארתור רקהמם (1939-1867), מאייר משובח ומבוקש במחצית הראשונה של המאה העשרים, שאייר ספרים רבים, בעיקר ספריי פנטזיה, אגדות וסיפורי ילדים.

תחושה של שפע אינה בהכרח קשורה לכמות הסובייקטיבית של רכוש שיש בידיך ויש אפילו שיאמרו שההיפך הוא הנכון. יש תקופות בחיי שאני מרגישה ורואה את השפע שסביבי, ויש תקופות בהן התחושה הזו עוזבת אותי, בעיקר בעתות של בחירות כנראה, כשעתידנו מונח על כף המוזנים בידיהם של אנשים ששכחו שחמדנות היא המידה הרעה מכולן.

5 תגובות
מדרש תמונה – פרשת מטות
27/07/2019 11:13
מרגו סטרומזה-אוזן
קודקס מנסה

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ--וְקָמוּ כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ:  וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--יָקֻמוּ. וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה--כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ. וְאִם-בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה, אוֹ-אָסְרָה אִסָּר עַל-נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה. וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ, לֹא הֵנִיא אֹתָהּ--וְקָמוּ כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם:  אִישָׁהּ הֲפֵרָם, וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ--אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. וְאִם-הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל-יוֹם, וְהֵקִים אֶת-כָּל-נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ--הֵקִים אֹתָם, כִּי-הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ--וְנָשָׂא אֶת-עֲוֺנָהּ. אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ." (במדבר, ל' ב-יז)
ספרית הפאלאטינה, אוניברסיטת היידלברג, קודקס מנסה (848), דף 82ב 

נטלתי לי חופש מסוים בבחירת היצירה לאיור הטקסט מתוך פרשת מטות...איור זה מתאר את הזמר הנודד הגרמני קונרד פון לימפורג שחי במאה ה- 13. הוא נראה כאן כורע ברך בפני אישה המעניקה לו קסדה המשלימה את לבושו כאביר. האישה, סביר להניח, איננה אשת חיקו של קונרד פון לימפורג, אלא דימוי של "הגבירה", נושא אהבתו הבלתי ממומשת של המשורר, ה"לייטמוטיב" של כל השירה הטרובדורית - השירה שהתפתחה בדרום צרפת של המאה ה- 12 והתפשטה ברחבי אירופה. 
האיור לקוח מהאנתולוגיה הראשונה לשירת ימי הביניים שקובצה במחצית הראשונה של המאה ה- 14 בשם קודקס מנסה (Codex Manesse), מן המילה מינסנג (Minnesang = שיר אהבה בגרמנית). באנתולוגיה קובצו שיריהם של 140 משוררים, המוצגים על-ידי איור ולאחריו כמה שירים מפרי עטם. משוררים אלה נהגו לשיר את שיריהם בפני קהל, ועברו בין חצרות דוכסים ומלכים. מעמדם החברתי היה מגוון, וחלקם זכו לאדמות בתמורה לכישוריהם וחלקם אף באו מן העלית החברתית, כמו המשורר הפותח את האנתולוגיה – הקיסר הנרי הרביעי בכבודו ובעצמו.
הדימוי שכאן, בו נראה אביר כורע ברך בפני אישה, מקורו בתרבות הפיאודלית בה הווסל נודר נדר של נאמנות לאדונו על-ידי כריעת ברך והופך בזאת ל"איש" של אדונו. בדרך-כלל נעשה הטקס בפני ספר תנ"ך או שריד קדוש, כך שלנדר הייתה משמעות של כריעה בפני האל. נדרים אלה עמדו בלב הארגון החברתי הפיאודלי בימי הביניים, כמו גם הנדרים שבפרשת מטות, שעמדו בלב הפיכת השבטים הנודדים לעם מאורגן במבנה חברתי. 

2 תגובות
מדרש תמונה - פרשת בלק
12/07/2019 08:17
מרגו סטרומזה-אוזן
ספר השעות של מאאסטריכט

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.ו ַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק." (במדבר, כב: כא-לה)
לונדון, הספרייה הבריטית, ספר השעות של מאאסטריכט, אוסף סטואו, כתב-יד 17, דף 97א

ספרי שעות, ספרי תפילה אישיים "שנולדו" במאה ה- 13 במערב אירופה, היו לסמל האוריינות של נשים מן המעמדות הגבוהים בחברה. ספר השעות של מאאסטריכט עונה היטב להגדרה זו: הוא הועתק ואויר בפלנדריה, בלטינית ובצרפתית עתיקה, בשנת 1300 בקירוב, ככל הנראה עבור אישה המתוארת, מספר פעמים, מתפללת בין דפיו.
כתב-יד זה עשיר במיוחד בשלל איורים, חלקם קונבנציונליים – ואלה מתוארים בחלקם העליון של הדפים בדרך-כלל ובתחילת פרקי התפילה, וחלקם מתוארים בשולי הדף או לאורך הטקסט, לעיתים בזיקה ברורה לשורות הכתב, כמו במקרה שלפנינו, ולעיתים בזיקה נסתרת אליהם (כלומר, זיקה שטרם פוענחה). איורים אלה משתנים מכתב-יד אחד למשנהו, לעיתים קרובות הם יוצאי-דופן ומשקפים את אופיו הייחודי של כתב-היד. 
אינני מכירה עוד איור שוליים המתאר את התגלותו של מלאך ה' בפני בלעם ואתונו בספרי שעות. האיור מעטר את הטקסט של תפילת הצהרים (Terce). המלאך, מימין לטקסט, מתואר מול פסוקים מפרק כד מספר "בן סירא", ספר חיצוני שלא נכלל בתנ"ך, ומקורו היהודי נחשב אבוד עד לגילוי חלקים ממנו בגניזה הקהירית ומגילות קומראן. הספר  נשתמר ביוונית ובלטינית ומהווה חלק מן הביבלייה הנוצרית: "במשכן קדשו לפניו עבדתי ושם בציון אתו קמתי, בקריה אהובה נחתי וירושלים עיר ממשלתי". ובשתי השורות שמעל לדמותו של בלעם כתוב בלטינית:"Diffusa est gratia in labiis tuis" – "החסד נשפך משפתיך" – מילים המתייחסות ישירות למעשה בלעם, הבא לקלל ויצא מברך.
הדיבור, שהוא מהות הסיפור, מקבל ביטוי גרפי במגילות שהמלאך ובלעם מחזיקים, בעוד שאת הפחד, את היראה ואת הפתעה שחווהים האתון ובלעם לנוכח התגלותו של המלאך מביע האמן בסיבוב ראשו של האתון בזווית חדה, ובשכיבתו של בלעם על האתון כשרגלו השמאלית יצאה מתוך הארכובה ומורמת באוויר.  

שבת שלום ומבורכת!

0 תגובות
שחור זה יפה
09/07/2019 17:06
מרגו סטרומזה-אוזן
גורדון פארקס, ארווין פן, אדגר דגה
בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטה העברית השתתפתי בקורס על ספרות הודית קלאסית שניתן על-ידי פרופ' דוד שולמן. בין המשתתפות הייתה בחורה כבת גילי שכל לבושה היה שחור. שאלתי אותה פעם לסיבת הדבר, ולמרות שדבריה נראו לי מעניינים והגיוניים, אינני זוכרת את הסברה. לימים, גם מרב מיכאלי אימצה נוהג זה בטענה שהוא משחרר אותה מכל "משחק" זהויות מיניות ובכלל.
למרות חיבתי הרבה לשחור, ליופי ולשלמות שבו וליתרונות האסתטיים שהוא מעניק (לפחות בדמיון) אינני יכולה להסתפק במלתחה שחורה כי אינני יכולה להיות נאמנה רק ל(צבע) אחד ואוהבת כחול, אדום, כתום, ירוק וכל שילוב אינסופי אפשרי ביניהם. היום אתמקד ביצירות אמנות שרובנו רואים את צבען השחור כחלק אימננטי מהעוצמה, היופי והייחודיות שלהן. 

אתחיל בצילום שחור/לבן, כזה שנוצר בתקופה בה לצלם בשחור/לבן הייתה בחירה מודעת ולא ברירת מחדל (כפי שהיה לפני המצאת צילום הצבע). בחרתי להביא כאן צילום של גורדון פארקס (2006-1912), צלם אפרו-אמריקני.
גורדון פארקס, נזירים בנדיקטינים מנקים חלונות, מנזר אטצ'נסון, קנזס, 1955

בחודשי החורף של שנת 1955 ביקר גורדון פארקס במנזר בנדיקטיני ליד עיר הולדתו פורט סקוט בקנזס, מנזר הצופה אל נהר המיזורי. צלליותיהם של הנזירים אל מול החלונות משרתת את מחיקת האינדיווידואליות של הנזירים, ומחזקת את משמעות פועלם יחד למען מטרה נשגבת הנרמזת באור הבוהק החודר מבעד לחלון הנאו-גותי. הניקיון בו עסוקים הנזירים מודגש גם בקווים הנקיים של הצילום וריהוט שבחדר, שאין בו דבר שניתן לשייך לפרט – כיסא, ארון, פינת שולחן, שקע, גלאי עשן, דלת פתוחה.

ספר השעות השחור הזה הוא אחד מחמישה ספרי שעות שחורים שנוצרו בעיר ברוג' שבפלנדריה בין אמצע המאה החמש עשרה לשנות השבעים של אותה מאה. צבעם השחור של הדפים התקבל על-ידי טבילתם בדיו שחורה המופקת ממלח ברזל המעורבב בפנול בעל חומציות נמוכה, דיו שהייתה בשימוש נרחב החל מן המאה ה- 15 ועד למאה העשרים כולל. הטקסט יכול היה להיכתב רק בכסף ובזהב, ומכאן שהפקתם של ספרים אלה הייתה יקרה ביותר. 
ספריית פיירפונט מורגן, ספר השעות השחור, כתב יד 493, דפים 98א-99ב, 1470 בקירוב.

חמשת הספרים הוזמנו כנראה עבור אנשי החצר הבורגונדית, אנשיו של פיליפ הטוב ובנו שארל הקרח, דוכסי בורגונדי באותה תקופה. מספרים שנטייתו של פיליפ הטוב לצבע השחור נבעה מרצח אביו, ג'ון חסר-הפחד, בספטמבר 1419, בידי שומרי ראשו של יורש העצר של צרפת, לימים שארל השביעי. מאותו יום ואילך פיליפ הטוב לבש רק שחורים, ויתכן שספרים אלה הוזמנו כביטוי לאבלו של הדוכס. הדפים המובאים כאן מתארים תפילת אנשי כנסייה ליד ארון קבורה מול קבוצת נשים מתאבלות, ומנגד את תחילת התפילה למתים – תפילה המצויה בכל ספר שעות.


הצילום הנפלא הזה של ארווין פן, מתאר את הדוגמנית בשמלה של מעצב האופנה הבסקי כריסטובל בלנסיאגה אייזגוויר (1972-1895) שעמד בראש בית האופנה בלנסיאגה. כריסטובל בלנסיאגה היה מורהו של הוברט דה ג'יבנשי, והרבה להלביש את גרייס קלי. עיצוביו נודעו בנפחם הפיסולי, עניין הבא לידי ביטוי ברור בדגם הזה, ספק שמלה ספק מעיל, אך בעיקר בצילום, המאפשר לאור המגיע מימין לפסל את הבד כאילו היה בעל נוכחות נפחית ומלאה, ובה בעת רך ונופל.

אדגר דגה, רקדנית קטנה בת 14, 99 סמ', 1880 בקירוב, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק 

מריה ואן גוטם, רקדנית מתלמדת באופרה של פריז, הייתה בת 14 כשהחלה לדגמן עבור דגה. הוא עבד על פסלה במשך שלוש שנים והציגו בתערוכה האימפרסיוניסטית השישית ב 1881, אך הפסל, שהיה עשוי משעווה ולבוש בטוטו מבד אמיתי, פאה משיער אדם וסרט משי, לא זכה להערכה רבה. עם מותו של דגה נמצא הפסל בפינת הסטודיו שלו. יורשיו החליטו לצקת את הפסל בברונזה. קיימים כיום 69 העתקים הפזורים במוזיאונים שונים. הפסל הנראה כאן הוא פסלו המקורי של דגה העשוי שעוות דבורים מעורבבת בפיגמנטים של צבע על מסגרת מתכת, ובדים ושיער אדם. חשיבותו של הפסל הזה בתולדות הפיסול אינה מבוטלת – מעבר לחדשנות של דגה בהלבשתה והרכבת שיער אמיתי לראשה של פסל הרקדנית, התנוחה שבה העמידה – תערובת של עמידה רביעית בבלט קלאסי כשידיה מתוחות לאחור וראשה מורם – איננה נוחה כלל ועיקר ומשקפת את אי-הנוחות בה נמצאת הנערה - המדגמנת עבור גבר מבוגר ובעל אמצעים.


לעומתה, נראה שגבירתנו השחורה מרוקמדור, החולשת ממרום שבתה על רבבות עולי הרגל העולים אליה ברגל מכל קצווי הארץ לנשקה, נינוחה. עולי הרגל החלו לנהור לכאן בהמוניהם החל מסוף המאה ה- 12, עת נמצא קברו של אמדור הקדוש, בעלה של וורוניקה שניגבה את פניו של ישו בדרך הייסורים. על-פי המסורת, נהג אמדור להתפלל לפסל של מריה שנעשה על-ידי שליח לוקס הקדוש ואשר הוא הביא עימו מארץ הקודש למקום זה. במאה ה- 12 נבנה במקום בית תפילה שמשך אליו מאמינים רבים מאחר ונודע בנסים הרבים שקרו לאנשים שהתפללו לפסל ואשר תועדו בחיבור משנת 1172 – התיעוד הראשון של פסל הזה.
בצרפת לבדה יש כ- 180 פסלים של הבתולה השחורה. המחקר עדיין לא סיפק תשובה חד-משמעית בקשר למשמעותה של מריה השחורה, בעיקר עבור הפסלים שצבעם אינו תולדה של החומר ממנו נעשו (עץ אלון למשל). לאחרונה חוקרת העלתה את הסברה שיש בהן אולי שמץ של מציאותיות – אב הטיפוס של הפסל מקורו ביזנטי ויש מן ההיגיון במחשבה שמריה, אישה מקומית, לא הייתה בעלת עור בהיר במיוחד שלא לומר בעלת עור כהה.
וללא מילים אחתום הפעם ביצירה האיקונית של קזימיר מלבייץ' מ- 1915 - ריבוע שחור, 79.5 על 79.5 סמ', גלריה טרטיאקוב, מוסקבה – המכילה את הכל ובה בעת היא נקודת האפס, המקום ממנו אנו יכולים להתחיל מחדש, ללא גזענות וללא דעות קדומות על צבעים, גזעים ובני האדם באשר הם.


4 תגובות
מדרש תמונה - פרשת חוקת
06/07/2019 09:40
מרגו סטרומזה-אוזן
קטקומבות, משה
 "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם." (במדבר, כ, ז-יא)
משה מכה בסלע, קטקומבה קומודילה, רומא, מאה 4 (?)
הקטקומבות, מתחמי קבורה תת-קרקעיים מחוץ לרומא, שימשו את כלל אוכלוסיית העיר – הפגאנית, הנוצרית והיהודית – החל מהרגע בו עברו משריפת הגוף לקבורתו ועד למאה החמישית, עת ננטשו הקטקומבות. ציורי הקיר שעיטרו את הקטקומבות, שנתגלו מחדש בעת החדשה, חושפים את זהותם הדתית של הנפטרים: דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית צוירו על קירות חדרי קבורה של פגאנים, כלי המקדש צוירו על קירות חדרי קבורה של יהודים, וסמלים נוצריים - ולאחר מכן דמויות וסיפורים מן התנ"ך ומן הברית החדשה - צוירו בחדרי קבורה של המאמינים הנוצרים.
ציור הקיר שלפנינו נמצא בקטקומבה קומודילה, הממוקמת מתחת לויה אוסטיאנזיס – הדרך שהובילה מרומא מערבה אל נמל אוסטיה. ציור הקיר מתוארך למאה הרביעית, כלומר אחרי שהנצרות הפכה לדת מותרת באימפריה הרומית בעקבות "צווי מילאנו" של הקיסר קונסטנטין – צווים שבזכותם החלו הנוצרים לקיים את פולחניהם בגלוי. תארוך ציור הקיר הזה למאה הרביעית מבוסס הן על השוואה של סגנון הציור והן על התפתחותם הפנימית של ציורי הקיר שבקטקומבות שניתן לשרטט: מתיאור סמלים בתקופה שלפני צווי מילאנו לציורים נרטיביים בעלי זיקה לישו ולנצרות אחריהם.
דמותו של משה המנהיג מהדהדת את דמותו של ישו: פרעה ניסה להורגו כפי שהורדוס ניסה להרוג את ישו, ושניהם ברחו למצרים; משה רעה את צאן חותנו וישו מציג את עצמו כרועה צאן; משה בילה ארבעים יום בהר סיני, ישו בילה ארבעים יום במדבר; שניהם ביצעו נסים; משימתו של משה הייתה להציל את העם מעבדות לפרעה וישו ביקש להציל את העולם מעבדות לחטא; 

0 תגובות
ההפטרה של פרשת קרח
27/06/2019 22:19
מרגו סטרומזה-אוזן
תנך מורגן
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד. וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה:  כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-יְהוָה תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד-מְאֹד." (שמואל א, יא': יא-טו)
ניו-יורק, ספריית מורגן, כתב יד מ. 638, דף 23ב', 390 על 300 מ"מ.

(ההפטרה של פרשת קרח מתחילה רק בפסוק יד בפרק יא, אבל לא יכולתי לוותר על הציור הנפלא הזה ולהתייחס רק לחלקו).

איור זה לקוח מתנ"ך מורגן שנקרא גם התנ"ך הצלבני, תנ"ך שהועתק ואויר בצרפת, בצפונה או בפריס – החוקרים חלוקים בדעותיהם - באמצע המאה ה- 13. מכתב-היד שרדו 46 דפים (מתוך 49 כנראה) ובהם 346 איורים שונים. מרבית האיורים שמורים בספריית מורגן בניו-יורק. האיור הראשון מתאר את הלוגוס (ישו) בורא את העולם, והאחרון מתאר את רצח עמשא, שר צבאו של דוד, בידי יואב בן צרויה (שמואל ב, כ'). למרות שכתב-היד הנועד להיות תנ"ך בתמונות, סביב האיורים ישנן כתובות המבארות את האיורים בחמש שפות: לטינית, פרסית, יהודית-פרסית, ערבית ועברית – עדות לנדודיו של כתב-היד בין פטרונים שונים מארצות שונות.
הסצנות שנבחרו לאיור, העוסקות ברובן בהתנהגות מלכים וגיבורים (בעיקר דוד), מהוות מודל להתנהגות נאותה של שליטים – סוגה ידועה בימי הביניים. עובדה זו, גודלם של דפי כתב-היד ואיכות איוריו, מחזקים את האפשרות שכתב-היד הוזמן על-ידי המלך לואי התשיעי, מלך צרפת דאז, שהוכרז כקדוש על-ידי הכנסייה כמה עשרות שנים בלבד לאחר מותו.
באיור העליון מתואר הקרב נגד בני עמון. שימו לב לחייל בשוליים השמאליים המשחרר את הקטפולטה - מתקן לזריקת אבנים – שתפקידה למוטט את חומת העיר, בעוד קשת מבני עמון יורה את חיציו מראש מגדל השמירה. באיור התחתון מצד שמאל נראים שמואל המושח את שאול למלך, הפעם בנוכחות בני ישראל. שאול היושב במרכז, מחזיק בידו מטה מלוכה המסתיים בפרח התלתן המשולש – סמל המלוכה הצרפתי ((Fleure-de-lys, ומימין נראים בני ישראל הזובחים זבחים לאחר המשיחה כאשר המזבח נראה כמו מזבח כנסייתי – שתי עדויות למעמדו ולמוצאו של הפטרון. 
שבעה אמנים השתתפו במלאכת ציור כתב-היד, ואיורנו זה צויר על-ידי הצייר הראשי המוכר בזכות הדינמיות הרבה של הקומפוזיציות שלו ופרטים נטורליסטיים רבים שתאר, דוגמת הקטפולטה. מי היה האמן אין יודעים, אבל באמצע המאה ה- 13 עמדה פריס בראש איור כתבי-היד באירופה, שעד לסוף המאה הקודמת נעשו ברובם בסקריפטוריה (סדנאות להעתקת ואיור כתבי-יד) מנזריים ובמאה ה- 13 עברו לבתי מלאכה במרכזי הערים.
שבת שלום!

0 תגובות
מדרש תמונה - פרשת פקודי
08/03/2019 06:43
מרגו סטרומזה-אוזן
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו, וַיָּקֶם אֶת-עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֶל-הָאָרֹן, וַיָּשֶׂם אֶת-הַבַּדִּים עַל-הָאָרֹן; וַיִּתֵּן אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה. וַיָּבֵא אֶת-הָאָרֹן אֶל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ, וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיִּתֵּן אֶת-הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל-מוֹעֵד; וַיַּעַל עָלָיו אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-הַכִּיֹּר בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה. וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ--יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. וַיָּקֶם אֶת-הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ, וַיִּתֵּן אֶת-מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת-הַמְּלָאכָה." (שמות,מ': יז - לב)  

  
תנ"ך פרפיניאן, 1299, פריז, הספרייה הלאומית, כתב יד עברי, 7, 232 על 320 מ"מ.

תנ"ך פרפיניאן, הנקרא על-שם העיר בה נוצר בחבל רוסיון שבדרום צרפת, הוא אחד התנ"כים המצוירים המוקדמים ביותר ששרדו מספרד, נכתב בידי הסופר שלמה בן רפאל. כתב היד נפתח בשני דפים המתארים את כלי המשכן: מצד אחד המנורה ומחתותיה, ארון הברית והלוחות שבתוכו, צנצנת המן, המטות ושולחן לחם הפנים, ומצד שני המזבחות, השופרות ובזיכים שונים ששימשו בעבודת הקרבנות. איורים אלה הם המשכה של מסורת שהייתה נפוצה כנראה במאות שקדמו להעתקתו של תנ"ך פרפיניאן אך כתבי-היד הללו לא הגיעו עד אלינו, ומסורת זו המשיכה ללוות את ספרי התנ"ך שהועתקו בספרד במאות ה- 15-14. 
הסדר בה מוצגים הכלים הוא סדר תיאורם במקרא, והקומפוזיציה בה ערוכים כלי המשכן משקף גישה רעיונית ולא גישה תיאורית/סיפורית: חוסר ההקשר למקום ולמערך הצגתם בשטח, עריכת הכלים אחד על גבי השני ואחד לצד השני במסגרות ריבועיות, השמות המציינים כל כלי וכלי והפסוקים הממסגרים את שני הדפים, מרחיקים את הכלים מתיאורם המציאותי, ומשקפים גישה "אינוונטרית" המבקשת לא להחסיר אף פרט ולתאר כל אחד ואחד מן הכלים באופן הברור ביותר. על-מנת למנוע טעות בזיהוי הכלים אף הוספו שמותיהם בדיו אדומה. 
משמעות תיאור כלי המשכן בפתח ספר התנ"ך מספרד הוא, על-פי חוקרי האמנות היהודית, בבחינת התייחסות אל הספר כאל "מקדש מעט". ספר תנ"ך נקרא בפי יהודי העת ההיא בספרד "מקדשיה", וציורים אלה לא שלחו את דמיונם של הצופים בהם אל המשכן במדבר או אל המקדש בירושלים, אלא ביקשו להבליט מסר אסכטולוגי כפי שמעיד הפסוק "...יהי רצון שיבנה במהרה בימינו...".

שבת שלום!

3 תגובות
מדרש תמונה - פרשת ויקהל
01/03/2019 11:20
מרגו סטרומזה-אוזן
ניקולס מלירה
"וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן--עֶשֶׂר יְרִיעֹת:  שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, עָשָׂה אֹתָם. אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת, שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה, הַיְרִיעָה הָאֶחָת:  מִדָּה אַחַת, לְכָל-הַיְרִיעֹת. וַיְחַבֵּר אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת, אַחַת אֶל-אֶחָת; וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר, אַחַת אֶל-אֶחָת. וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה, בַּמַּחְבָּרֶת; כֵּן עָשָׂה, בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה, הַקִּיצוֹנָה, בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית. חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת, עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת, וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה, אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:  מַקְבִּילֹת, הַלֻּלָאֹת--אַחַת, אֶל-אֶחָת. וַיַּעַשׂ, חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב; וַיְחַבֵּר אֶת-הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל-אַחַת, בַּקְּרָסִים, וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן, אֶחָד." (שמות לו, ח-יג)
 
ניקולס דה לירה, דף בודד מתוך הפוסטילה ליטרליס (פרשנות מילולית), 1380 בקירוב, צבעי מים על קלף, פריז, 42 על 25 סמ', מוזיאון המטרופוליטן, ניו-יורק

ניקולס מלירה (1349-1270), נזיר פרנציסקני וד"ר לתיאולוגיה מהאוניברסיטה של פריז ומרצה בה, יליד הכפר לה ויי ליר (=הלירה הישנה) שבנורמנדי. ניקולס ידוע בזכות הפרשנות לביבלייה (התנ"ך והברית החדשה) שכתב, פרשנות שזכתה להעתקים רבים שהפכוה לאחת מן הפרשנויות הנקראות והידועות ביותר מפרסומה ובמאות שלאחר מכן, והיא הראשונה שהודפסה ברומא בשנת 1471, עובדה שהוסיפה לתפוצתה הרבה. פרשנותו של ניקולס נשענה על ידיעת העברית שהמושלמת שלו והיכרותו עם כתביו של רש"י ופרשנים יהודים אחרים, מהם הוא הרבה לצטט. 

לאורך כתבי-היד של הפוסטילה הוספו כמה איורים שמטרתם להבהיר את הטקסט, בעיקר בספר שמות, בכל הקשור לבניית המשכן ולכליו. אין ספק שהאיור מתאר את עשר היריעות הצבעוניות שכיסו את המשכן, הכיסוי הפנימי ביותר של המשכן, באופן מופשט, אך ממחיש היטב את הצבעוניות המתוארת בטקסט ואת הלולאות שחיברו בין היריעות. תמיד מפליא אותי כמה מעט צריך אמן טוב כדי להמחיש טקסט ארוך ומפורט.

מכיוון שמדובר בכתב-יד שהועתק ואויר לאחר מותו של ניקולס, נשאלת השאלה אם האיור הזה – כמו גם איורים בכתבי-יד אחרים של הפוסטילה – משקף את איורו של ניקולס עצמו (או של מישהו מטעמו בשעת כתיבת הפרשנות) או שהוא תוספת מאוחרת שאוירה בידי אדם שלא קיבל את הנחיותיו מניקולס עצמו. כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק אם שרדו כתבי יד מאוירים מתקופת חייו של ניקולס, כלומר כאלה שהועתקו ואוירו לפני 1349, שנת מותו של ניקולס, ומה טיב האיורים בכתבי-יד אלו, ועד כמה האיור שלפנינו דומה להם. גם אז תישאר בידינו רק הנחה הגיונית שניקולס היה מעורב בהעתקת כתבי-היד במהלך חייו ושסמך ידיו על האיורים גם אם לא אייר אותם בעשר אצבעותיו.

שבת שלום!




2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 הבא »