עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מרצה לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה ולקהל הרחב
מתעניינת בעיקר בימי הביניים, במגדר, בצילום ובאמנות צרפתית
בת זוגו של ירון ואמם של גלעד, איתמר ואלון
גרה ביישוב קציר בוואדי עארה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
גורגיה אוקיף  (2)
רובנס  (2)
אגסים  (1)
אדגר דגה  (1)
אורב  (1)
איקונה  (1)
אליזבת הראשונה  (1)
אלפרד שטיגליץ  (1)
אנדרטת המסוקים  (1)
ביאליק  (1)
גוזף מלורד וויליאם טרנר  (1)
גרשוני  (1)
דיאן ארבוז  (1)
דיוויד הוקני  (1)
הונורה דומייה  (1)
המהפכה הבושלוויקית  (1)
השעות של בדפורד  (1)
התהילים של פריז  (1)
ואן גוך  (1)
ווליאים בוגורו  (1)
ויסטון צרציל  (1)
יאן גוסרט  (1)
יאנוש קורצק  (1)
ינואריוס זיק  (1)
ישו  (1)
לאוניד פסטרנק  (1)
לאונרדו  (1)
מבטים  (1)
מהטמה גנדי  (1)
מיכאל קובנר  (1)
מיכל היימן  (1)
מיכלאנגלו  (1)
מריה  (1)
מרק רותקו  (1)
משה  (1)
נורלדין מוסא  (1)
ניקולס מליר  (1)
נלסון מנדלה  (1)
נפרטיטי  (1)
סוריאליזם  (1)
סזאן  (1)
עיניים  (1)
פטר פול רובנס  (1)
פראנס לבה-נדב  (1)
פרדריק באזיל  (1)
פרננד קומון  (1)
פרנסואה בושה  (1)
פרשת ויחי  (1)
צילום  (1)
צליבה  (1)
קאספאר פרידריך  (1)
קתרינה הקדושה  (1)
ריאליזם סוציאליסטי  (1)
רמברנדט  (1)
רפאל  (1)
שרדן  (1)
תבליטים אשוריים  (1)
תומס איקינס  (1)
ארכיון
תמצאו אותי גם בסולם

הסולם - בית ספר לאמנות
לדף הפייסבוק שלי


מדרש תמונה – פרשת תרומה - קרנות המזבח
16/02/2018 08:06
מרגו סטרומזה-אוזן
ניקולס מליר

"ועָשִׂיתָ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים: חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל-כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת; וְעָשִׂיתָ עַל-הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו. וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה; וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ." (שמות כז:א-ה).

הציור הזה מתאר את מזבח הנחושת, ומקורו בכתב-יד של פרשנות לתנ"ך שכתב ניקולס מהעיר ליר בנורמנדי (1349-1270), שעמד בראש המסדר הפרנציסקני בצרפת. פרשנותו לתנ"ך הייתה פרשנות ליטרלית, כלומר קרובה מאוד לטקסט, וכשהתעוררו חילוקי דעות בנוגע להבנה של מילה או ביטוי, נהג ניקולס לעיין בתנ"ך בשפת המקור, כלומר בעברית, בה שלט על בוריה, ועיין גם ברש"י ובפרשנים יהודיים נוספים המקבלים התייחסות בגוף הפרשנות. גישתו הייתה יוצאת דופן לזמנו מכיוון שאז שלטה בכיפה הפרשנות הסמלית. 

בכל פעם שיכולה הייתה להתעורר הבנה לקויה של הטקסט, צרף ניקולס לפרשנות שלו איורים מאירי עיניים. כך, פרקים כה-כז בספר שמות, העוסקים בהנחיות האל לבניית כלי המשכן, משובצים ציורים רבים המתארים את המשכן, ארון הברית, המזבחות, המנורה, הכיורים, יריעות האוהל וכל יתר הכלים. מזבח הנחושת הנראה כאן מצויר בדיוק ליד הפסוקים המתארים את בנייתו, כך הופך הציור לפרשנות מאוירת לטקסט.

4 תגובות
הגודל כן קובע!
14/02/2018 05:58
מרגו סטרומזה-אוזן
רפאל, מיכלאנגלו, תבליטים אשוריים
ספק אם רשימה זו הייתה נכתבת אלמלא היה אלון, בננו הצעיר, מקבל היום דרגות קצונה בחיל השריון (גאווה!). בתאריך הזה ממש, ב- 14 בפברואר בשנת 1556, הוכתר אכבר, בנו של הומאיון (מהפוסט הקודם) לשולטן השלישי בשושלת המוע'ולית בהודו. על פניו נראה שאין הרבה מן המשותף בין שני הבחורים הלוחמים האלה, אבל שניהם, אכבר ואלון, אומנו להילחם בעזרת כלים כבדים: הפיל והטנק. 
על אכבר מספרים שהיה בעל יכולות אדמיניסטרטיביות מעולות, ושנתחבב על כל הקבוצות הדתיות והתרבותיות השונות בהודו. אבל בראש ובראשונה ייזכר בזכות יכולותיו בתחום הצבאי: אכבר היה לוחם אמיץ וטקטיקן גדול מעין כמוהו שהכניס את "הפילים הלוחמים" לשורות הצבא.   
    
בסוואן וצ'טר, מיניאטורות מתוך האכברנאמה, 1586 בקירוב, צבעי מים וזהב על נייר, 33 על 30 סמ'
במיניאטורה שמימין נראה אכבר מאמן פיל ללוחמה, ובשמאלית הוא נראה במסע צייד פילים, רוכב על הפיל הוואי, בניסיון לרסן את הפיל רן-בגהה השועט על גשר הסירות שעל נהר הימונה. האלכסון של הגשר, המוביל את העין של הצופה מן הקצה הימיני התחתון של הציור לעבר הקצה השמאלי העליון, מעצים את התנועה הדרמטית של הפילים כמו גם האנשים חסרי האונים שנפלו למים ואלה המנסים להציל את סירותיהם שלא ימחצו תחת רגלי הפילים.  

מימי קדם רתמו בני האדם את בפילים בעיקר למטרות מלחמה. אלכסנדר הגדול וחניבעל נעזרו בפילים לתעבורה ולמלחמה, ובעזרת 32 פילים "מלומדי מלחמה" הכניעו היוונים את המכבים בקרב על בית סוחרה, הקרב בו נפל אלעזר המכבי כשנמחץ תחת הפיל שנשא את המלך היווני, כמסופר בספר מכבים א, פרק ו: "כל אלה עמדו על צלעי הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים מלבד איש הודו המנהיג את החיה. ויהי בנסוע יהודה לקראתם ויך שש מאות איש ממחנה המלך לפי חרב. וירא אלעזר החורני והנה חיה אחת חגורה ביתר שאת וגדולה מן האחרות. ויאמר בלבו אכן המלך עליה. וישלך את נפשו מנגד למען הציל את עמו ולעשות לו שם עולם בארץ. וירוץ כגיבור בתוך גדודי האויב וחרבו אכלה בשר ימין ושמאל. ויבוא עד הפיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, וייפול הפיל עליו וימות, ובנפלו המית גם אותו." 

פריז, הספרייה הלאומית, כתב-יד צרפתי 1753, דף 145ב, אמצע המאה ה- 14

אחד מסיפורי המסעות המרתקים הוא סיפורו של אבו אלעבאס, הפיל הלבן שנתן במתנה החליף העבאסי הרון אל-רשיד לקיסר קרל הגדול. אבו אלעבאס עשה את דרכו מבגדד לאאכן, בירתו של קרל הגדול, בליוויו של יצחק היהודי. נחשפתי לסיפורו כשחברתי רחל הביאה לי במתנה את הרומן ההיסטורי "מסעות יצחק היהודי ואבו אלעבאס הפיל" שכתב פילו מרדכי אברהם, יומן מסעו כביכול של יצחק היהודי מאאכן לבגדד ובחזרה, מסע שארך 4 שנים ו- 11 יום בדיוק, בין קיץ 798 לקיץ 802. את הפגישה הראשונה בינו לבין הפיל מתאר יצחק היהודי כך: 
"...כשהתקרבתי אל הפיל נמלכתי בדעתי והושטתי תפוח אחד לעברו והוא אחז בו בחדקו. ענק עצום ניצב מולי, אך מגעו היה עדין כשל ציפור קטנה ושברירית, ותנועות אפו הארוך היו עדינות ומדויקות." (שם, עמ' 176).
האם עובדת יהדותו של אלעזר השפיעה על בחירתו של הצייר לתאר את הפיל שמחץ את אלעזר בצבע לבן - כמו צבעו של אבו אלעבאס שעשה את דרכו מבגדד לאאכן עם ידידו יצחק היהודי? כלומר, האם יהודים תמיד נקשרים לפילים לבנים...?

הטנק המודרני הראשון, "ווילי" האנגלי, נלחם במלחמת העולם הראשונה. אבל כבר בשנת 860 לפנה"ס האשורים השתמשו במכונה ניידת ממנה בלט תותח - כפי שאפשר לראות באחד התבליטים האשוריים מארמון נמרוד (Nimrud) שבעיראק, 30 ק"מ דרומית למוסול המודרנית השוכנת מול נינווה ההיסטורית, והשמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. בתבליט רואים את החיילים האשוריים צרים על חומת עיר, והטנק עליו הם עומדים מאפשר להם להיות בגובה אחד מול חיילי היריב היורים עליהם ממרומי החומה. תוך כדי שהחיילים עסוקים בקרב בעמדם על אחד מצריחי הטנק, תותח הטנק מפגיז את החומה המתפוררת. שימו לב לשלושת גלגלי הטנק...התבליטים האשוריים שעיטרו את קירות ארמונות מלכי אשור נועדו להרשים את האורחים ולהרתיעם בבחינת "דע בפני מי אתה עומד ואל תתעסק איתנו"... 

בחירת שמו של טנק המרכבה הושפע, בין היתר, מחזון המרכבה – מושג שאינו מופיע בתנ"ך אלא בפרשנות חז"ל - והוא כינויו של החזון הפותח את חיבורו של יחזקאל. בחזון זה תיאור נורא ומלא הוד, אש ומהירות, המטרים את בואו של האל. "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם...וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן...וָאֵרֶא הַחַיּוֹת; וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן; וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן." (יחזקאל, א). ארבע החיות המוזכרות בטקסט שפניהן כפני אדם, כפני אריה, כפני שור וכפני נשר, היוו את ההשראה לסמלי האוונגליסטים - מחברי הבשורות של הברית החדשה, ארבעה חיבורים היסטוריים המספרים את תולדות חייו ומותו של ישו. סמלי האוונגליסטים נפוצים מאוד באמנות הנוצרית. 
בציור של רפאל המתאר את החזון של יחזקאל נראה האל מביט למטה אל דמותו הזערורית של הנביא העומד משמאל, ידיו מורמות אל-על וקרני השמש עוטפות את דמותו. דמותו של האל הנורא בציור היא כל כולו מחווה למיכלאנג'לו, שסיים כמה שנים קודם לכן לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. במהלך העבודה על תקרת הקפלה, עבד רפאל בקרבתו, בציור ארבע קירות הספרייה של האפיפיור יוליוס השני. 
רפאל, חזיונו של יחזקאל, שמן על עץ, 1518, 30 על 40 סמ', פלצו פיטי, פירנצה
מיכלאנג'לו, בריאת המאורות, פרט מתוך תקרת הקפלה הסיסטינית, 1512 בקירוב

אני מתארת לי שטנק די אדיש לתפוחים מסוכרים, ומגעו בוודאי שאינו עדין כמו חדקו של אבו אלעבאס, אבל אני משלה את עצמי שטנק המרכבה סימן 4מ, הטנק של אלון, הוא אולי קצת יותר נוח מפיל, ואולי קצת יותר בטוח ממנו, ומתפללת שמעיל הרוח יגן על הטנק מפני הקור ועל ילדי מפני התופת.

6 תגובות
מדרש תמונה – פרשת משפטים
09/02/2018 08:09
מרגו סטרומזה-אוזן
מיכל היימן, נורלדין מוסא

מיכל היימן, נורלדין מוסא, 2015*

"וגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות, כב:כ)

נורלדין נולד ב- 1976 בבנדיסי, מערב דארפור, סודן. נורלדין סיים את לימודיו בתיכון ועמד להתחיל את לימודיו באוניברסיטה בתחום הנדסת הבניין כשהחלה מלחמת האזרחים. בשנת 1999 עזב את סודן ללוב, ומאז לא ראה את משפחתו. לאחר נדודים רבים הגיע ב- 2008 לישראל. בינואר 2014 נשלח למתקן "חולות", ובמאי 2014 החל לצלם באמצעות הטלפון הנייד שלו.

"אני ברחתי מרצח עם. אני לא רוצה שיתנו לי אזרחות ישראלית. יש לי משפחה גדולה בסודן, שלא ראיתי שנים ארוכות. משפחתי שם. אני מרגיש ששחררו אותנו מ"חולות", אבל לא עד הסוף אלא עם מנעול על הידיים. אני רוצה שיתייחסו אלינו כאל בני אדם. בלי קשר ל"חולות". למה אנשים צריכים להיות במחסן? ועוד בקרב עם שמכיר מקרוב דברים דומים. פגשתי בישראל הרבה אנשים, למדתי. מהמפגשים עלו רעיונות, כמו ההצגה שמביים חן אלון מתיאטרון מחוקק, שכוללת את "קבוצת חולות" וישראלים. עלו מחשבות על פליטים ממדינות שונות. נדרשתי לדיאלוג. אני חושב על פתרון אמתי, שהאנשים יחזרו למקומותיהם וישפרו את חייהם במדינות המקור, אבל זה יכול לקחת מאה שנה, ואם לא נשנה את השלטון לא נצליח. מבחינתי, אני מבקש להעלים את "חולות", כמקום שלא היה, ולא יהיה" (מדבריו של נורלדין מוסא, מתוך ראיון שערכה עמו מיכל היימן).

בצילום הנהדר הזה נורלדין מביט ישר אל המצלמה, ללא מורא, ללא בושה, ללא התנצלות. יש ניגוד בין פניו של נורלדין לעור גופו החשוף, ונדמה שפניו מתרככות במפגש עם הקווים המעוגלים של כתפיו, עורפו ועורו הקטיפתי. הגופייה הלבנה מבליטה את צבע עורו ומדגישה את הנטייה הקלה של גבו קדימה, והתאורה העדינה מפסלת את דמותו בכבוד ומשאירה לנורלדין את מלוא הבמה לספר את סיפורו.  

*תודתי למיכל היימן על שהסכימה שאשתמש בצילומה
3 תגובות
יש אבנים עם לב אדם (יוסי גמזו)
04/02/2018 18:54
מרגו סטרומזה-אוזן
אנדרטת המסוקים, פראנס לבה-נדב, מרק רותקו

בערב יום שלישי לפני 21 שנים, ב- 4/2/1997, בשעה שעשו דרכם שני מסוקי יסעור למוצבים בעומק לבנון, נגעו האחד בשני, והתרסקו ליד שאר יישוב. כל הלוחמים - 73 חיילים - נהרגו במקום. מה בדיוק אירע לא פוענח לחלוטין מכיוון שלא היו קופסאות שחורות על המסוקים. במקום נפילת שני המסוקים הקימו הורי החיילים פינת הנצחה, ועשור לאחר מכן נחנכה במקום אנדרטה ממשלתית. שביל באורך של כ- 100 מ', במרכזו זורמת אמת מים, מחבר בין שתי האנדרטאות. 
    
                  הבריכה במרכז השבילים                         פינת ההנצחה שהקימו ההורים
במרכז האנדרטה ישנה בריכת מים המוקפת בשמות הנופלים. מדשאה מקיפה את הבריכה וחוצים אותה שמונה שבילים, וביניהם ניצבים סלעים כמספר ההרוגים. אחד השבילים נמשך הלאה עד לפינת ההנצחה הפרטית שהקימו ההורים. המים הזורמים באמה מן הבריכה הממלכתית אל פינת ההנצחה שבנו ההורים מקשרים בין שפת הזיכרון הלאומית לשפת הזיכרון הפרטית.   

הנה מדברי אדריכלית הנוף, שלומית שלמה, שתכננה את אתר ההנצחה: 
"...בתכנית שקבלתי בירושה הייתה בריכה קטנה, מעגל גדול ואבני בזלת בגודל של 80 ס"מ לאורך השבילים שחצו את העיגול. לא ראיתי את זה כמשהו נכון ושכנעתי את ההורים להקטין את העיגול, להגדיל את הבריכה וגם להגדיל את האבנים לאותן אלה שרואים היום באתר. המסר כאן הוא שמדובר באתר לאומי כי זה האסון הגדול ביותר שהיה לנו. רציתי שאנשים שבאים לאתר, כמוני, בלי שיש להם קשר לאחת המשפחות או החללים, גם הם ירגישו את האסון הגדול. כשעומדים בעיגול בין האבנים הגדולות, לאן שמסתכלים רואים אבנים. כל אבן שונה מהשנייה ואין שתי אבנים זהות, כמו האנשים. רציתי להעביר את המסר שכולנו שונים, אך בסופו של דבר אנחנו גם מחוברים." (מתוך ראיון שקיים מיכאל יעקובסון עם שלומית שלמה. הדברים פורסמו בבלוג של יעקובסון, ברשימה 'סיבוב באנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב', הנה לינק לבלוג של יעקובסון:
https://michaelarch.wordpress.com/

הימצאותם של מים בבתי קברות נקשרת לגן העדן. החיבור בין השניים נפוץ בקברי-הגן המוסלמיים, שהטאג' מאהל שבאגרה מהווה את היהלום שבכתר. הדוגמה הראשונה לקבר-גן שכזה היא קברו של השולטן הומאיון, השולטן השני של השושלת המוע'ולית (שושלת מוסלמית ששלטה בהודו במאות 17-16). קברו של הומאיון (1556-1508) נמצא בפורנה קיל'א (Purana Qil'a) שלגדות נהר הימונה. זהו המבנה העתיק ביותר בדלהי, שהוקם, על-פי המסורת ההינדית, על-ידי השושלת המיתית של בני פנדו, חמשת האחים הלוחמים מהאפוס ההודי, המהבהרטה (מהפוסט הקודם). מבנה הקבר (עליו בפעם אחרת) בנוי במרכזו של גן רחב ידיים המחולק על-ידי תעלות מים לארבעה חלקים שווים בהשפעת ארבע נהרות גן העדן. הגן נקרא צ'אר באאה, שם שמקורו בפרסית (צ'אר = ארבע, באאה = גן). הקבורה בגן היא בבחינת ציפייה לחיים בגן העדן, וככל שהגן הארצי דומה לגן השמימי, כך האנלוגיה בין השניים אפקטיבית יותר.

     
                    קבר הומאיון, ניו דלהי                           

ספרן של דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה (הוצאת חרגול, 2002) מאגד בתוכו יותר מ- 100 צילומים (צבע וש/ל) של אנדרטאות ארצנו (ולא כולן מיוצגות...). חלקן נחבאות בפינות נסתרות, אחרות נמצאות במרחב היומיומי שלנו, ואנו עוברים על פניהן מבלי לעצור ולחשוב על סיבת הקמתן. 
     
דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, אנדרטת הכובשים לזכר מגיני תל אביב וכובשי יפו במלחמת העצמאות, 1957, גן הכובשים, תל אביב
דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, אנדרטה לזכר בני תל יוסף שנפלו במערכות ישראל, 1955, קיבוץ תל יוסף

הצילומים של דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב נפלאים בעיני, ולא רק בגלל שפראנס הייתה מורתי האהובה במחלקה לצילום במכללת הדסה. שני צילומים אלה הם אחד היפוכו של האחר: השחור/לבן מול הצבע, הדקל המצוי בצד ימין מול הוושינגטוני בצד שמאל, ריבוע האבן עם התבליט העומד לבדו לעומת התבליט כחלק מהקיר, הדמויות הצועדות שמאלה לעומת הדמויות הצועדות ימינה, שדה הבר מול הגינה המטופחת, ריקות השמיים מול בתי הקיבוץ, חוסר הגבולות לעומת הגידור... ולמרות השוני בין שני הצילומים, עולה מן השניים תחושה דומה: הסטאטיות ההולמת את האנדרטאות, המבקשת מאתנו לעצור, להתבונן, לחשוב ולהיזכר.
    
 מיכאל קארה, תבליט, 1957                                        אהרון פריבר, תבליט, 1955
הקרבה בשנים בין שתי האנדרטאות מעצים את ההבדל הסגנוני והרעיוני ביניהן: האחת נוקשה וחדה בצורותיה, כמו גם בחירתו של קארה לתאר את דמויותיו מזוינות ויוצאות אל הקרב, השנייה רכה הרבה יותר, כמו מבינה האבן את כאב המלחמה ואת מחירה.
אני מצרפת כאן לינק לאתר של פראנס לבה-נדב שתוכלו לראות בו עוד צילומים:
http://francelebee.com/he/%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D/

הר שלמה והר יהורם שבהרי אילת ונוף הקדומים הנשקף מהם, הם העדים האילמים לזכרם של החיילים ירון בר דור (28.5.1992-20.3.1973) וחברו ערן עופר, שהיה צעיר ממנו בחמישה ימים. 
    
ירון היה חובש בסיירת מובחרת שרץ להגיש עזרה לחברו לצוות שהתמוטט במהלך אימונים. ושלא כמו בשיר בלדה לחובש לדן אלמגור, לא החובש ולא הפצוע חזרו. אביו של ירון תכנן, ובעזרת חברים הקימו במקום פינת זיכרון והתייחדות מול הנוף. הנה דברים שכתב אביו, יואל, כשהגיע למקום בו נפל בנו ירון:
"והיום היינו שם, במקום הנורא מכל,
במקום בו נושקים השמים לארץ
במקום בו נוגע שחור בלבן,
במקום בו נשק המוות לחייך,
וראינו את הסלעים החשופים המפוררים מאקלים המדבר –
ואת סלעי היסוד השחורים ואת סלעי המשקע הלבנים.
בדיוק במקום בו עוברים בצעד אחד חמש מאות מיליון שנים
עברת אתה מן ההוויה אל החידלון, מחייך הרגעיים הצעירים אל הנצח
הר בהר נגע...
איש באיש נגע...
יש באין נגע...

ואם יש מקום מעשי ידי-אדם המתקרב לנוף המדבר בשקט, ביראה וברוחניות שאפשר למצוא בו, זוהי קפלת רות'קו (ٌRothko), הנמצאת ביוסטון, טקסס, ונקראת על שמו של הצייר מרק רות'קו.
זוהי קפלה לכל בני-האנוש המבקשים להקשיב ולהתבונן. קירות המבנה מכוסים ב- 14 הציורים האבסטרקטים שצייר מרק רותקו במקביל לתכנון המבנה על-ידי האדריכלים. רותקו לא זכה לראות בסיום הפרויקט. הוא התאבד ב- 1970, כמה חודשים לפני שנחנכה הקפלה. בשבוע שעבר הלך לעולמו גיום יחיאל (95), בן-דודו האהוב של אבי מסלוניקי, שבחר לגור לא רחוק מיוסטון אחרי שניצל מאושוויץ. בשם אבי אני נושאת תפילה לזכרו בקפלת רותקו.  

1 תגובות
מדרש תמונה - פרשת יתרו
02/02/2018 07:44
מרגו סטרומזה-אוזן
איקונה, קתרינה הקדושה, משה
בפרשת יתרו משה עולה להר סיני, וגם אנחנו, יחד עם כל בני ישראל נדרשים להמתין כמה פרקים עד שתתחדש "הפעילות הסיפורית" המוצאת את ביטויה בציור: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד ההר. מֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים..." (שמות, יט:א-ג).
בינתיים נתבונן באיקונה (תמונה להערצה בנצרות האורתודוכסית) השמורה במנזר סנטה קתרינה בסיני, מנזר שהוקם באמצע המאה השישית, ומאז ועד היום מאויש בנזירים. 
האיקונה, שנעשתה במאה ה- 17, מתארת את הטופוגרפיה של הר סיני וסביבותיו. בנוף הררי מנוקד במבנים, חלקם מוקפים חומה, מתואר בתחתית האיקונה מצד שמאל, מנזר סנטה קתרינה מוקף חומה לבנה. מפתחו יוצאה קבוצת נזירים הנושאים איקונה. מעליהם שני נזירים (ואולי זה אותו אחד) מטפסים במעלה מדרגות המובילות לראש ההר, שם נראה משה הכורע על ברכיו ומקבל את לוחות הברית מידי האל המפציע מן הענן. על הפסגה הגבוהה מימין נראים שני מלאכים המחזיקים ברגליה ובראשה של דמות שוכבת ומאחוריה מבנה. זוהי קתרינה הקדושה שעל שמה קרוי המנזר, ומאחוריה הקפלה הקטנה שהוקמה לזכרה על ראש ההר. קתרינה הייתה מרטירית (נוצרייה שמתה בשל אמונתה) שחיה באלכסנדריה בתחילת המאה הרביעית, רגע לפני שהנצרות הפכה לדת מותרת באימפריה הרומית. הקיסר מקסנטיוס ציווה להמיתה על הגלגל, אך בכל פעם שקשרו אותה אליו, ציריו נשברו. לבסוף ערפו את ראשה (מוות מהיר ופחות מכאיב), ועל-פי המסורת מלאכים נשאו את גופתה לאזור ההר הגבוה בסיני. כשנמצאה גופתה, 400 שנה מאוחר יותר, שערותיה עוד צימחו וזרם שמן נבע מגופה. 
השוואה בין האיקונה לצילום עדכני של האזור מראה שיש קרבה גדולה בין השניים, קרי שהצייר דייק בתיאור הסביבה - גם אם זה אינו ציור ריאליסטי. אנו מביטים על המנזר וסביבתו כשפנינו דרומה, וכך קיר החומה בעל שני המגדלים הוא הקיר הצפוני של מתחם המנזר, ומאחוריו שתי פסגות הרים: השמאלית - הנמוכה יותר ובעלת המדרגות - היא פסגת ג'בל מוסא המתנשאת לגובה 2,225 מ' והמזוהה במסורת הנוצרית עם הר מתן תורה ומכאן תיאור משה; הפסגה הימנית, הגבוהה יותר, היא פסגת ג'בל קתרינה המתנשאת לגובה 2,642 מ'. האיקונה, שאין לדעת מי צייר אותה, מתארת מראה אותנטי של הנוף וכנראה גם של הפעילות הנזירית הענפה באזור בתקופת עשייתה. 
שבת שלום!

1 תגובות
על פרחים ומותם של גיבורים
30/01/2018 10:17
מרגו סטרומזה-אוזן
רובנס, גרשוני, גורגיה אוקיף, מהטמה גנדי
בחמש ורבע אחר הצהרים, לפני 70 שנה בדיוק, נרצח מהטמה גנדי בדרכו לתפילה בבית משפחת בירלה בניו דלהי, שם התגורר בחודשי חייו האחרונים. לציון המקום המדויק בו נורה ונפל, במרכז המדשאה, הוקם גלעד אליו מוליכים דמויי כפות רגליים, המשחזרות את צעדיו האחרונים של גנדי מהבית אל מקום התפילה.
במהלך יום הרצח נהג מהטמה גנדי כמנהגו: קם, התפלל, אכל, עבד, נפגש עם אנשים, נח והקשיב להקראה מתוך הבהגווד-גיטא – אחר החיבורים של המהבהרטה. המהבהרטה (=מילולית – הסיפור הגדול של שושלת בהרטה) הוא אחד משני האפוסים ההודיים החשובים ביותר, המספר את סיפור הסכסוך על השלטון בין שתי משפחות של נסיכים בני דודים – משפחת פאנדוו ומשפחת קורו. הבהגווד-גיטא, אחד החיבורים המרכיבים את האפוס, הוא חיבור בעל תוכן פילוסופי על משמעות המוות והחיים העולה בשיחה בין קרישנה (התגלמות של וישנו) לבין הנסיך ארג'ונה, היוצא, נגד נטיית לבו, להילחם בבן דודו מבני קורו. לאורך החיבור מסביר קרישנה לארג'ונה מדוע יש מלחמות נחוצות למרות הרע לכאורה המתרחש במהלכן (אובדן חיי אדם), ושעצם הלחימה שלו היא קיום הדהרמה הפרטית של ארג'ונה – מה שנכון לו לעשות.
  

באיור זה מתוך כתב-יד של הבהגווד-גיטא בסנסקריט, שנעשה בקשמיר בסוף המאה ה- 18, נראים קרישנה, אל האהבה האינסופית, מתואר בצבע כחול כביטוי לרוחניותו, וארג'ונה הגיבור, משוחחים משני צדי עמודת הטקסט. המסגרת עשויה שריג מאוכלס בפרחים אדומים מסוגים שונים. יתכן ועמודת הטקסט המפרידה בין קרישנה לארג'ונה מבקשת להזכיר לצופה את ההפרדה המתקיימת בדרך כלל בין האל לבני האדם, למרות שבמקרה זה קרישנה התגשם בפני ארג'ונה. גנדי ראה בטקסט של הבהגווד-גיטא את מדריכו הרוחני, ונהג בכל יום להקשיב להקראה של קטע מן החיבור.

הקשר בין צבעם האדום של פרחים לבין דם מוצג במיתולוגיה היוונית, בסיפור יחסיהם של ונוס (שמה הרומי של אפרודיטה), אלת היופי והאהבה, ואדוניס הרועה הצעיר ויפה התואר שגודל על ידה, ואף-על-פי שהיה בן תמותה נחשב לאחראי על הפריון החקלאי. באחד הימים שמעה ונוס את זעקתו של אדוניס ממעבה היער בו נהג לצוד. משהגיעה אליו, ראתה אותו מתבוסס בדמו אחרי שחזיר בר נשכו בירכו, ויש אומרים באיבר מינו, כעונש על מערכת יחסיו האינטימית עם האלה, וכביטוי לקנאתו של ארס, שנמנה, גם הוא, על מאהביה של ונוס. כך או כך, מפצעו המדמם שניגר וחלחל אל האדמה צמחה הכלנית.

  
פטר פול רובנס, מות אדוניס, 1614, שמן על בד, 325 על 211 סמ'

בציור זה של רובנס (השמור במוזיאון ישראל) נראה אדוניס שרוע על האדמה בקרחת יער, מתחת לגופו בד כחול ועל אזור חלציו המדמם בד לבן. צבע הבדים בעל משמעות - הכחול רומז לרוחניות (כמו צבע עורו של קרישנה) והלבן רומז לצבע התכריכים. ונוס כורעת למראשותיו, דורכת על בד אדום, המהווה תשובה לצבע הדם של אדוניס, ומלטפת את ראשו. מוטיב האישה המבכה על מות גבר צעיר – ספק בנה ספק מאהבה – מהדהד את הפייטה – מריה המבכה על מות ישו בנה. עוד מתוארות שלוש אלות החן וקופידון המלווה את ונוס, כולם מביעים צער על מותו של הצעיר יפה התואר והגוף. בניגוד לאלה, לרגליו של אדוניס מתוארים שני כלביו האדישים למתרחש, רמז לנחיתותם של החיות על-פני בני האדם (לפי רובנס). 

הקשר בין מותם של בחורים צעירים לפרחים עולה אצלנו בשירה "הראית איזה אודם / שצעק למרחקים / שדה דמים היה שם קודם / ועכשיו הוא שדה פרגים." (נתן יהונתן, 1971) ועוד קודם אצל חיים גורי: "יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה / אודם כלנית בהר ובמורד..." (באב אל ואד, 1948), ובציור, למשל אצל משה גרשוני (שהשבוע, ב- 22 בינואר, תמלא שנה למותו) בסדרה "ח"י רקפות" הכוללת 18 ציורים המתייחסים למלחמת שלום הגליל הראשונה ומלווים בציטוטים משירו של גורי, שנפטר בזמן שכתבי שורות אלה, כך אני רואה בעיתון הבוקר, יהיה זכרו ברוך:
    
משה גרשוני, מתוך הסדרה "ח"י רקפות", 1982-89, טכניקה מעורבת, 140 על 200 סמ'

"אני נזכר עכשיו איך עמדתי מול ציוריו של גרשוני ברטרוספקטיבה הגדולה במוזיאון ופגשתיו...מראה החומריות המסוימת, צבעי זכוכית על נייר אדום כמו דם, צהוב כמו חלמון, שחור כמו היות שרוף, כמו פנים הנייר השחור שהאש שחררה מכלאו הלבן. כמו פתק שכתב תלמיד בית-ספר במצוות מורתו לחייל בחזית: "שלום חייל!", ונמצא אחר הזוועה בכיסו, ספוג דם וחרוך ושוליו עשנים (כמו "שיר לשלום" בכיסו של רבין).
ומראה הפעולה: הצבע שלא "הונח", אלא הוטח, נמרח, לוטף, נושק, גורד והוטבע בנייר.
ובסדרת הרקפות, שני הגיליונות המודבקים באמצע, דימוי ומסביבו מלים כמו דף תלמוד.
כל אלו הלכו מהעולם ללא שוב.
תרבות היא זיכרון. שִכחה היא ברבריות. בזאת אני מאמין בכל לבי. כשאמן כמו גרשוני מת, עולם האמנות הישראלי – קטן, מוסט לשוליים, יש מי שיאמר רדוף – מצווה לעצור ולכונן זיכרון." (מתוך דברים לזכרו של משה גרשוני, יונתן הירשפלד, 24/1/2017) 

גופתו של מהטמה גנדי נשרפה כנהוג בקרב ההינדים, ומצבה הוקמה לכבודו במקום השריפה על גדת נהר הימונה - נהר המהווה את אחד משלוש המקורות של הגנגס הנושק לניו דלהי. את המצבה, העשויה אבן שחורה, מכסים בכל יום באלפי פרחים. טקס הלוויה רב משתתפים עבר ברחובות העיר יום לאחר הרצח. בלינק זה תוכלו לראות צילומים ממסע הלוויה כפי שצולם בשחור לבן:
 https://www.youtube.com/watch?v=4zq_JH_uxvA 
ובלינק השני תוכלו לראות את השחזור בצבע בסרט "גנדי" מ- 1982 בכיכובו של בן קינגסלי: https://www.youtube.com/watch?v=lRHjpHzpg8c
 היתרון בסרט הצבעוני הוא מראם המרהיב של הפרחים - פרחי יסמין, ציפורן, לוטוס וורדים - היוצרים את הפסיפס שכיסה את גופתו של גנדי כפי שהם מכסים את המצבה. ולסיום הציור  כלניות אוריינטליות של ג'ורג'יה אוקיף, איך לא.
 ג'ורג'יה אוקיף, כלניות אוריינטליות, 1928, שמן על בד, 70 על 100 סמ'



5 תגובות
מדרש תמונה – פרשת בשלח
25/01/2018 20:28
מרגו סטרומזה-אוזן
התהילים של פריז

 
פריז, הספרייה הלאומית, התהילים של פריז, גרקו 139, דף 419א

ציור הזה הוא אחד מתוך 14 ציורים המאיירים את ספר "התהילים של פריז" שנעשה בביזנטיון, בירת האימפריה הביזנטית, לפני יותר מאלף שנים. זהו כתב-היד המאויר העשיר והחשוב ביותר לתקופתו, ונעשה בוודאי בהזמנת חצר הקיסר הביזנטי דאז, הקיסר קונסטנטין השביעי (שימו לב למסגרת המעוטרת בציור אבני חן, משל היה זה חפץ מקודש).

בחלקו העליון של הציור נראים המוני בני ישראל היוצאים ממצרים והולכים במדבר על טפם ומטלטליהם, מונהגים בידי משה הפוסע במרכז הקומפוזיציה. הוא לבוש בשמלת תכלת ועליה גלימה לבנה, מטהו בימינו והילה לראשו. לפני המחנה, מצד ימין, נראה עמוד האש המראה לבני ישראל את הדרך: "...וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת..." (שמות יג:כא). התיאור של ההליכה בלילה היה בוודאי אתגר לצייר, ולמצבים כאלה בדיוק נולד השימוש בפרסוניפיקציות (האנשות). בקצה השמאלי העליון של הציור נראית דמות אישה מוכתרת בהילה מרחפת בשמיים, מחזיקה צעיף מעל ראשה בשתי ידיה – זוהי הפרסוניפיקציה של הלילה (Nyx ביוונית). הכללתה במסגרת הציור מסבירה לצופה כי למרות האור (ההכרחי כדי שנראה מה מצויר) מדובר באירוע המתרחש בלילה.

בחלקו התחתון של הציור, מתחת למשה, מתוארים פרעה, שריון מוזהב לגופו והילה לראשו, ופרשיו הטובעים בים סוף: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות, יד:כז-כח). 
בפינה הימנית התחתונה, האישה חשופת החזה היא הפרסוניפיקציה של ים סוף (Erythra Thalassa), והגבר הערום המטביע את פרעה הוא פרסוניפיקציה של אל המעמקים (Bythos). השימוש בפרסוניפיקציות, שמקורן בעולם היווני-רומי, הוא עדות לחוטים הקלאסיים הקושרים בין  אמנות העת העתיקה לאמנות הביזנטית.

שבת שלום!
3 תגובות
על חשיפת הגוף וכיסויו
23/01/2018 09:31
מרגו סטרומזה-אוזן
רמברנדט, תומס איקינס, ווליאים בוגורו
דפנה, אחייניתי, סיימה לא מכבר את התמחותה ברפואת נשים בארה"ב. רשימה זו היא לכבודה. 
ב- 23 בינואר 1849 קיבלה אליזבת בלקוול את הסמכתה כרופאה אישה הראשונה בהיסטוריה בקולג' ג'נבה, ניו-יורק (כיום הוברט קולג' Hobart College). אליזבת בלקוול נולדה באנגליה, אליה חזרה ב- 1875 ונתמנתה פרופסור לגינקולוגיה בבית הספר לרפואת נשים בלונדון, שם הייתה בין המייסדות של התחום. אליזבת הקריבה חיי משפחה על מנת להצליח בלימודיה ובעבודתה, אך בשנת 1856, בהיותה בת 35, אימצה אליזבת ילדה יתומה אירית בת 8, אולי כדי להפיג את בדידותה, אולי מתוך חובה נוצרית, ויש אומרים שחיפשה עוזרת בית נאמנה.
    
בכל מקרה, אליזבת בלקוול עשתה היסטוריה. בהרצאה שנשאה ב- 2 בדצמבר 1860 על פתיחת מקצוע הרפואה לנשים (במטרה לשכנע תורמים לתמוך בהקמת בית ספר לרפואה לנשים), אמרה בלקוול שהיתרונות לחברה מפתיחת מקצוע הרפואה לנשים תהיה בהתנהלותן בתפקידים החברתיים-המסורתיים של נשים באופן מושכל ומתוך ידיעה, לעומת התנהלותן עד אז, התנהלות שהתבססה על אינסטינקטים. למשל, בתחום הסניטציה, בבית כמו במערכת החינוך, התערבות מושכלת הינה הכרחית למען בריאות הציבור. אולי לא היינו חותמות על הכיוון אליו אליזבת בלקוול תיעלה את הרופאות העתידיות, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר על הרצאה שנישאה לפני 170 שנה, אני מורידה בפניה את הכובע.
ברור, אם כן, כי כל ברי הסמכה שעסקו ברפואה לאורך הדורות היו גברים, בעוד שנשים נחשבו, במקרה הטוב, בעלות ידע בענייני נשים (מיילדות) ובמקרה הגרוע הואשמו בכשפים. וכך, גם הביטויים הוויזואליים הם עדות למצב העניינים הלא שוויוני שהתקיים בענייני רפואה, כמו בכל תחום אחר, מדיוקנאות של דיוסקורידס (רופא יווני בצבא הרומי) במאה הראשונה לספירה וגלן מפרגמון (רופא יווני) במאה השנייה לספירה, דרך ד"ר ארקרניה שטיפל באלכסנדר הגדול וד"ר טולפ (בציור של רמברנדט), ועד לד"ר אריאס שטיפל בגויה וד"ר וולפו (בציור של פייר-פיין) וז'אן-מרטין שקרו (בציור של ברוייה) ו...רשימה חלקית ביותר.
 
הציור שלפנינו מקורו בכתב-יד המכיל את הטקסט של דיוסקורידס "על חומרים רפואיים" בלטינית (De materia medica), שהועתק ואויר בקונסטנטינופול בתחילת המאה ה- 6. בתחילת הספר מוצג דיוקן המחבר, דיוסקורידס, אוחז בידו המושטת קדימה בשורש צמח המנדרגורה (דודא רפואי) הדומה בצורתו לצורת אדם. מכיוון שהצמח רעיל מאוד, רק בעל סמכה יידע להפיק ממנו תועלת לבני האדם, וכך מציג את עצמו דיוסקורידס כשולט ברזי הצמחים לטובת בני האדם. האישה העומדת לצידו היא רק פרסוניפיקציה.

שיעור האנטומיה של ד"ר ניקולאס טולפ, שצייר רמברנדט בשנת 1632 הוא דיוקן קבוצתי כפי שנהגו להזמין, אחת לכמה שנים, אגודות מקצועיות רבות בהולנד במאה ה- 17. ד"ר טולפ, בכיר באגודה לאנטומיה באמסטרדם באותה תקופה, מובחן מיתר הרופאים הצופים בניתוח, בזכות הכובע שלראשו, והגופה היא גופתו של פושע שהואשם בשוד מזוין ונידון למיתה בתליה. אירועים מסוג זה היו פתוחים לציבור תמורת רכישת כרטיס כניסה ונהנו מפופולריות רבה. ביצוע ניתוחים לאחר המוות באופן גלוי הייתה אפשרית בהולנד הפרוטסטנטית - בניגוד גמור לאפשרויות שעמדו בפני רופאים בחלק הקתולי של אירופה, בגלל האמונה בהכרחיות שלמות הגוף בקבורה למען התחייה העתידית. 
 
רמברנדט ואן ריחן, שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ, 1632, שמן על בד, 170 על  216.5 סמ'

אחד הכירורגים החשובים בצרפת במאה ה- 19 היה ד"ר אלפרד ולפו (1867-1795) הנראה כאן במרכז הקומפוזיציה במהלך שיעור אנטומיה בפקולטה לרפואה בפריז. 
                                   אוגוסטן פייר-פיין, שיעור אנטומיה של ד"ר ולפו בבית החולים שאריטה, 1864    
                                                                  שמן על בד, 170 על  233 סמ'
ולפו כתב במהלך חייו המקצועיים יותר מ- 340 חיבורים, אחד הידועים ביותר הוא חיבורו מ- 1829 בנושא ילודה. הספר תורגם במהרה לאנגלית ופורסם בפילדלפיה, ובוודאי היה בין החיבורים שקראה אליזבת' בלקוול  (A Complete Treatise on Midwifery. Translated by C D Meigs, 1831). שלושה ימים לאחר שביצע כריתת רגל מת וולפו בעקבות סיבוכים של מחלת השפעת, ועל ערש דווי לחש "אל לנו להיות עצלנים. הבה נעבוד תמיד".
ציורים אלה ואחרים מסוגם יכולים להיחשב כתיאורים רפואיים בעלי מידה רבה של אותנטיות, אך בראש ובראשונה הם דיוקנאות של רופאים, בהם החולה משמש כאטריבוט המגדיר את מקצועם, כמו שפלטת הצבעים משמשת אטריבוט להגדרת מקצועו של הצייר. 

והנה דוגמה קצת שונה: שנות דור מאוחר יותר צייר תומס איקינס, צייר אמריקני, את הציור "הקליניקה של ד"ר אגנו". הציור הוזמן לרגל פרישתו לגמלאות של הרופא תמורת סכום לא קטן. 
תומס איקינס, הקליניקה של ד"ר אגנו, 1889, שמן על בד, 214 על 300 סמ'

בניגוד לציורים הקודמים, המתארים שיעורים באנטומיה באמצעות גופות של גברים, הפעם מדובר בניתוח "אמיתי". על שולחן הניתוחים, הממוקם על במת האודיטוריום של בית הספר לרפואה באוניברסיטת פנסילבניה, שוכבת אישה, חלק גופה העליון חשוף. האודיטוריום מלא בסטודנטים, גברים כולם, המזוהים בשמותיהם. מלבד החולה, העומדת לעבור כריתת שד בפומבי, יש רק עוד אישה נוספת בחדר – האחות מרי קליימר, אחות חדר-ניתוח הראשונה בפילדלפיה. הרופא, ד"ר אגנו, העומד במרחק מה מן החולה ובידו אזמל מנתחים, מסביר לסטודנטים את שלבי ההליך, וסביב החולה הרופאים המבצעים את הניתוח - ד"ר וויליאם וויט מסמן את גבולות הניתוח, ד"ר ג'וזף ליידי מבצע בדיקת לחץ-דם, וד"ר אילווד קירבי המרדים. וכך – כולם מזוהים בשמם מלבד החולה. כולם ערים מלבד החולה. כולם לבושים מלבד החולה. 

ילדתי את תאומיי בניתוח קיסרי לא פשוט בבית החולים הדסה שעל הר-הצופים בירושלים בבוקר יום שני חורפי לפני אי-אילו שנים. למחרת, יום שלישי, נהוג היה (עדיין?) לקיים את הביקור המורחב בבית-הספר לרפואה בהדסה, במהלכו עוברים, מנהל המחלקה וקבוצת סטודנטים (שנה ד?), ממיטה למיטה, מחדר לחדר, לאורכה ולרוחבה של המחלקה, שואלים ונשאלים. משהגיעו אלי, הסיר הרופא, ראש המחלקה דאז, את הסדין שכיסה את גופי הערום, החבוש, הדואב, המחובר לצינורות מפה ומשם. וכך, לנוכח עירומי עמד והסביר לסטודנטים את פרטי "המקרה הרפואי" שלנגד עיניהם. את שמו אינני זוכרת עוד, אבל את תחושת חוסר האונים אינני יכולה לשכוח. אני רק יכולה לקוות שהסטודנטים שעמדו שם סביבי - ולא העזו למחות - יותר משלמדו על רעלת הריון למדו שיעור על מידת החסד שיש לנהוג בחולים, שאפילו מלאך המוות אינו מונע מן המתים, מידת החסד שאני יודעת שדפנה בורכה בה. כן ירבו רופאות ורופאים כמוה.

וויליאם בוגורו, שוויון בפני המוות, 1848, שמן על בד, 141 על 269 סמ', מוזיאון ד'אורסיי, פריז

7 תגובות
מדרש תמונה – פרשת בא
19/01/2018 14:15
מרגו סטרומזה-אוזן
גוזף מלורד וויליאם טרנר
טרנר, המכה העשירית של מצרים, 1802, שמן על בד, 143 X 236 סמ'

ג'וזף מלורד וויליאם טרנר (1851-1775), גדול ציירה של בריטניה במאה ה- 19, מצייר את מכת בכורות, המכה הנוראית ביותר שניתן להעלות על הדעת, כאירוע קוסמי רחב ומאיים. דרך הצבעוניות העזה של השמיים, האנרגיה האצורה בעננים וקרן האור המאירה את העיר הפרעונית, מבקש טרנר מצופיו לדמיין, כל אחד מתוך קורות חייו וזיכרונותיו, את הכאב העצום בו שרויים המצרים. מעט הדמויות המתוארות במישור הקדמי של הקומפוזיציה רחוקות מידי מכדי שנראה את תווי פניהן, ורק זרועותיה המושטות כלפי מטה של האם אל עבר גופת התינוק השוכבת על האדמה, מעידות על הדרמה האנושית. 

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת." (שמות, יב:כט-ל)

הריחוק שטרנר נוקט מן הדמויות הוא מגמתי. הציור הוצג בפעם הראשונה ב- 1802 לאחר שטרנר התקבל כחבר באקדמיה המלכותית הבריטית, ובחירתו בנושא (כמו גם ב"מכה החמישית" שצייר ב- 1800) לא שיקפה רק את רצונו לתאר אירוע היסטורי רב רושם כדי לבסס את מעמדו בקרב חברי האקדמיה. לא פחות משהיה מעוניין בעבר, היה טרנר מעוניין בהווה, ודרך שני ציורים אלה הביע את סלידתו מכיבושיו של נפוליון במצרים במהלך 1798-99. נפוליון יצא במטרה לקטוע את הנתיב הימי בין אנגליה להודו כעונש על-כך שאנגליה התנגדה למהפכה הצרפתית. במהלך "קרב הפירמידות", ב- 20 ביולי 1789, הרגו הצרפתים 6,000 חיילים ממלוכים, ויתכן שטרנר רומז לאירוע זה בציורו, ולכן השאיר את הדמויות בציור בלתי מאופיינות - כדי לאפשר לצופה את המרחב לדמיין את ההווה, לא פחות מאשר את העבר. שבועיים לאחר "קרב הפירמידות" הטביעו האנגלים כמעט את כל הצי הצרפתי שעגן במפרץ אבוכיר, ובכך סיכלו את רצונם של הצרפתים להתבסס במזרח הים התיכון.
שבת שלום!

5 תגובות
שלטון שמימי - שלטון ארצי
16/01/2018 09:15
מרגו סטרומזה-אוזן
אליזבת הראשונה, רובנס, לאונרדו, אורב
לציון יום הכתרתה של אליזבת הראשונה ב 15/1/1559
הציור "מושיע העולם" (Salvator mundi) מתאר את ישו חזיתי מברך בידו הימנית ומחזיק כדור קריסטל בשמאלו. כדור הקריסטל הזה מחליף את האורב, (Orbis בלטינית = עולם) המייצג את שליטתו של ישו על העולם. הוא משקף את כף ידו של ישו וחלק מגלימתו הכחולה באופן מעורר פליאה. הציור היה שנים רבות בידיים פרטיות וזוהה רק לאחרונה על-ידי כמה מומחים כמעשה ידיו של לאונרדו דה וינצ'י, אם כי לא כל המומחים יסכימו לכך. ב- 15 בנובמבר 2017, לפני חודשיים בדיוק, נמכר הציור בבית המכירות כריסטיס בניו יורק לנסיך בדר בין עבדאללה מוחמד אל פרחן עבור מוחמד בין סלמאן, הנסיך יורש העצר של אבו דבי, תמורת 450,312,500 $ ! הציור יוצג במוזיאון הלובר באבו דבי, שנפתח גם הוא בנובמבר 2017. מוזמנים לנסוע! (ולא רק בשביל לאונרדו - המבנה עצמו לא פחות מרהיב מן היצירות השמורות בו).
זיהויו של הציור, המתוארך לשנת 1500 בקירוב, כאחד מעשרים ציוריו של ליאונרדו, מבוסס על הצלבה בין ידיעות היסטוריות שונות, ועל בחירתו של הצייר לתאר קריסטל שקוף במקום אורב אטום כמקובל בדרך כלל. משחקי ההשתקפויות משקפים את עניינו של ליאונרדו באופטיקה ובפיזיקה באותה תקופה. 

כשהוא מוחזק בידיים חילוניות - האורב הוא אחד מסמלי השלטון של מלכים וקיסרים כפי שנראה בידיה של מלכת אנגליה אליזבת הראשונה. דיוקן ההכתרה של אליזבת הראשונה המוצג כאן הוא העתק מדיוקנה המקורי שנעשה סמוך למועד הכתרתה ולא שרד. אליזבת, שנולדה להנרי השמיני ולאשתו השנייה אן בולן, הייתה בת העשרים וחמש במועד הכתרתה – ב- 15 בינואר 1559. היא מוצגת בדיוקן יושבת חזיתית, לבושה בשמלת שרד העשויה חוטי זהב וכסף ומשובצת אבנים טובות, חפתיה מודגשים בפרווה הרמין (אחד המינים במשפחת הסמורים) – פרוות המלכים - כמו גם בטנת גלימתה וצווארון הגלימה, ועליו מחרוזת אבנים טובות ופנינים עגולות ובצורת דמעה. הגלימה נרכסת בשני חוטים שבקצותיהם גלידים.
 
אליזבת מוכתרת, שערותיה גולשות על כתפיה וצבען תואם את זהב השמלה. היא מחזיקה בימינה את שרביט המלכות המעוטר בקצהו בשיבוץ התואם את אבני השמלה והמחרוזת, וביד שמאל מחזיקה את האורב עטוף במחרוזת זהה לאחרות, ומעוטר בצלב – לאמור שתוקף שלטונה מקובל על האל. הרקע הכחול הטורקיז העמוק מהווה מסגרת צבעונית נפלאה המעצימה את זהב השיער, התכשיטים והשמלה, ומבליט את לובן פניה הצעירות.
הדיוקן מתאר את רגע שלאחר ההכתרה, כשהמלכה חזרה למקומה לאחר שנמסרו לה סמלי השלטון ושנמשחה בשמן כמקובל (בכפות ידיה, בחזה, בין שכמותיה, בחלק הפנימי של מרפקיה ולבסוף בראשה) וכך, מעוטרת בסמלי השלטון, הקשיבה למיסה שניהל הבישוף של ווסטמינסטר באותו יום.
אליזבת הראשונה שלטה על אנגליה במשך 44 שנים שקובעו בתודעה האנגלית כתקופת פריחה ויציבות, הכוללת ניצחון צבאי מזהיר אחד על הצי הספרדי ב- 1588 ואת הפרידה הסופית מן הנצרות הקתולית. בחייה הפרטיים היא נזכרת כמלכה "הבתולה" שנישאה רק לעמה. אנגליה הפרוטסטנטית הפכה, במאה ה- 16, למקום מקלטם של הולנדים פרוטסטנטים שחיו בהולנד תחת שלטון בית הבסבורג הקתולי, ביניהם אמנים רבים שהביאו איתם את מסורת הציור הפלמי שהצטיינה ביכולות התיאור הריאליסטי, גם בזכות טכניקת הציור בשמן שהפלמים שיכללו, ולכן לא מן הנמנע שהמקור וההעתק צוירו על ידי ציירים הולנדים, שרבים מהם הועסקו על-ידי החצר האנגלית.

לעומת שני הדיוקנאות הרשמיים – מושיע העולם ואליזבת הראשונה - המתוארים חזיתית, ללא תנועה ומחוץ לזמן – אני מציגה שני דיוקנאות של מריה דה מדיצ'י הקתולית עם האורב. כבת למשפחת מדיצ'י המפורסמת מפירנצה, קיבלה חינוך מופתי ואורסה למלך צרפת אנרי ה- 4 לאחר שאשתו הראשונה, משלא השכילה ללדת לו יורש, סולקה בבושת פנים מן החצר (כה טיפשי מצדה!). מריה דה מדיצ'י למדה את הלקח, ותשעה חודשים לאחר חתונתם ילדה את בנם בכורם, יורש העצר, לימים המלך לואי ה- 13. אך ההצלחה בלידת יורש עצר סחררה את ראשה, וכשבעלה נרצח אחרי עשר שנות נישואין, משלה מריה בשם בנה שלוש שנים. משהגיע הדופין (יורש העצר הצרפתי) לפרקו, סירבה מריה לפנות את כסה לטובתו. מצב זה נגרר כמה שנים, עד שבנה, בעזרת יועציו הטובים, תפס את מושכות השלטון בכוח, וגירש את אמו לארצות הצפון. משהתפייסו השנים ומריה חזרה לפריז והשתכנה בארמון הלוקסמבורג, היא הזמינה מן האמן הקתולי המפורסם ביותר בזמנה – פטר פול רובנס -  סדרת ציורים המתארים אירועים בחייה של מריה דה מדיצ'י. מטרת מחזור הציורים הייתה לבסס מחדש את מעמדה בחצר הצרפתית, מה שלא ממש צלח. אחד מן הציורים מתאר את בעלה, המלך אנרי ה- 4 מעביר לידיה את האורב המכוסה בסמל המלוכה הצרפתית. הציור של רובנס ביקש, אם כן, להכשיר, גם אם בדיעבד, את מלכותה של מריה דה מדיצ'י בשם בנה. ציור אחר מאותו מחזור מתאר את האלמנה הדואבת מסכימה להפצרות החצר לקחת על עצמה את מושכות ההנהגה, ששוב מסומלות על-ידי האורב הניתן לה על-ידי הפרסוניפיקציה (האנשה) של צרפת (האישה חשופת החזה הלבושה בשריון, קסדה לראשה, כורעת על המדרגות בצד שמאל). 


8 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »