עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מרצה לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה ולקהל הרחב
מתעניינת בעיקר בימי הביניים, במגדר, בצילום ובאמנות צרפתית
בת זוגו של ירון ואמם של גלעד, איתמר ואלון
גרה ביישוב קציר בוואדי עארה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
תמצאו אותי גם בסולם

הסולם - בית ספר לאמנות
לדף הפייסבוק שלי


מחווה לחג האור - על הרוחני באור (המדבר)
11/12/2017 12:00
מרגו סטרומזה-אוזן
גורגיה אוקיף, אלפרד שטיגליץ, מיכאל קובנר

הציור זריחה של הציירת האמריקנית ג'ורג'יה או'קיף מ- 1916, היה כנראה אחד מן הציורים שנתלו בתערוכת היחיד הראשונה של עבודותיה שהתקיימה בחודש אפריל 1917 בניו-יורק, בגלריה 291 שבשדרה החמישית, השנה השתיים-עשרה והאחרונה בה פעלה הגלריה. גלריה 291 הוקמה על-ידי אדוארד שטייכן ואלפרד שטיגליץ, ונוהלה על-ידי האחרון שנודע כבר אז כצלם דגול. במהרה זכתה הגלריה לשבחים על קידומה של אמנות הצילום בתחילת המאה העשרים לדרגת אמנות שוות ערך לציור ולפיסול מצד אחד, ועל חשיפתה של האמנות האירופית-האוונגרדית של תחילת המאה לקהל האמנות האמריקני. שטיגליץ הציג בגלריה 291 אמנים אירופאים צעירים שהיו בתחילת דרכם האמנותית, חלקם אף לפני שהתפרסמו באירופה הנרי מטיס, הנרי רוסו, פול סזאן, פבלו פיקאסו ואחרים.

 ג'ורג'יהאו'קיף, זריחה, 1916, צבעי מים על נייר, 22.5 על 30.2 סמ'


את ג'ורג'יה או'קיף הכיר שטיגליץ דרך חברה משותפת, ובמהרה הבשילה מערכת היחסים בין השניים לקשר נישואין שנחתם ב- 11 בדצמבר בשנת 1924. ג'ורג'יה או'קיף הייתה בת 37 ואלפרד שטיגליץ בן כמעט 60, והם חיו יחדיו 22 שנים עד למותו של שטיגליץ ב- 1946.

שטיגליץ נפעם מן הציור זריחה המוקדם ביצירתה של או'קיף, ציור המאפיין את הכיוון המופשט שילך ויתפתח בעבודותיה. הוא, שהכיר את המופשט האירופאי, ראה את הרוחני שבעבודותיה. הוא העריץ אותה, ולא נלאה מלצלם אותה שוב ושוב במהלך חייהם המשותפים, מפסל את גופה, את פניה ואת ידיה בעזרת האור, לעיתים ברוך ובדרך-כלל בדרמטיות שהתאימה לה כל-כך.


 

אלפרד שטיגליץ, ג'ורג'יה או'קיף, 1918, הדפס כסף, 11.4 על 9 סמ'


באביב השנה הוצגה במוזיאון ברוקלין תערוכת יחיד של דמותה שכללה מבחר קטן מציוריה, בגדים וצילומים שלה שנעשו על-ידי צלמים שונים לאורך המאה העשרים, חלקם הגדול גם של הבגדים וגם של הצילומים בשחור/לבן, המאפיינים את המחצית הראשונה שלחייה. הנה לינק לתערוכה:

https://www.brooklynmuseum.org/exhibitions/georgia_okeeffe_living_modern

 

למרות שילדותה עברה עליה בחווה בוויסקונסין שבצפון ארצות הברית, ושהתגוררה יותר מעשרים שנה בניו-יורק לצדו של שטיגליץ, אהבה או'קיף, יותר מכל, את נופי המדבר בוהקי האור שגילתה בניו מקסיקו. משנת 1929 נהגו בני הזוג לבלות חלק מחופשות הקיץ שלהם בניו מקסיקו, מצפון לסנטה פה. אחרי מותו של שטיגליץ עברה להתגורר שם, והאור המדברי הקונטרסטי והנוף הדרמטי שימשו לה השראה אין סופית. ודווקא שם, תחת השמש החזקה שלא מתירה כמעט מקום לצבעים, ציירה את נוף ההרים שסביבה, מאותן נקודות תצפית שוב ושוב, בצבעוניות חמה, באור המשתנה במהלך שעות היום ועונות השנה. מן החלונות הגדולים והרבים שבביתה יכלה להשקיף בכל רגע על נוף המדבר.

 

חלון בביתה של או'קיף באביקיו, ניו-מקסיקו

 

ג'ורג'יה או'קיף, נוף בלאק מסה, ניו מקסיקו, 1930 


 

ג'ורג'יה או'קיף, הרים סגולים, חוות גוסט, 1934 

 

רוב צילומי הנוף של שטיגליץ נעשו בסביבה עירונית, ונדמה שיש קשר הפוך בין עבודותיו המאוחרות לעבודותיה המאוחרות של או'קיף. אם אצלו קיבל הצילום אופי קוביסטי בגלל הצורות ההנדסיות הישרות של הבניינים, הרי שציורי המדבר של אוקיף עוסקים כולם בקו העגול, המתפתל,הזורם, המתגלגל בתוך עצמו. השקט והאור המדברי אפשרו לה להשיל מעצמה את בגדיה הדרמטיים כדי לחוות את הדרמה של הטבע. בשנות השמונים המוקדמות לחייה החלה ראייתה של או'קיף להתדרדר עד שהתעוורה כמעט לגמרי, אך הדחף שלה ליצור לא כבה, והיא המשיכה לצייר מעיני רוחה עד למותה בגיל 98 בשנת 1986.  

 

אלפרד שטיגליץ, מהחלון האחורי -291, 1915  


ההתאהבות באור המדבר ההררי, הפראי, הייתה גם נחלתו של מיכאל קובנר, לפחות בפרק הזמן בסוף שנות השבעים, כשצייר שוב ושוב את נחל צין וסביבותיו תוך הליכה בשביליו. והציעו כבר כמה מאוצרי תערוכותיו של קובנר, לראות בציורי הנוף הללו התכתבות עם הפואמה "חופה במדבר" שכתב אביו, אבא קובנר, בה מהווה האור את אחד הצירים המרכזיים:"...בזה האור אויתי לי לבימת כלולותינו..." אבא קובנר, חופה במדבר, שער עשירי, ע"ד.

הנה לינק לאתר של מיכאל קובנר בו תוכלו לראות את יצירותיו:

http://www.michaelkovner.com/st-il-large

 

ועתה, צעיר בניי מכלה ימיו כלילותיו בשבילי המדבר הפראי והגבוה, דוהר במרכבתו המעלה אבק, אבק המכהה מעט את זוהר האור הקשה והבוהק, ושם, תחת שמיכת המדבר הוא פוגש את גבולותיו ויכולותיו. ונראה שככל שאנחנו מתרחקים ממרכזי התרבות האנושית אנחנו מתקרבים אל מרכז ההוויה, ושממת המדבר לכאורה, ההוד והשקט, והאור המסמא מאפשרים לנו ביתר קלות להתעגל, להתכנס בתוך עצמנו ולהתקרב אל הרוחני שבו, שבנו.

 

2 תגובות
על הסתיו, על חללים ועל חברויות
04/12/2017 04:59
מרגו סטרומזה-אוזן
פרדריק באזיל, אדגר דגה, פרנסואה בושה
מיכל, הקוראת את הפוסטים שלי בתשומת לב ועין (ועל כך אני מודה לה) הגיבה לאחד הפוסטים הקודמים ("דבר אלי באגסים, אהובי") והזכירה לי בית בשירה של נעמי שמר אני גיטרה, "על משבצות אדום לבן, אשכול בשל על השולחן, ואגסים דמויי סזאן וגם סנגרייה" ואני שומעת את קולו המלטף של בני אמדורסקי שביצע את השיר הזה "הרוח מנגן עלי בחילופי עונות...", המזכיר לי שהסתיו כבר כאן, כמעט חורף, וגם דוחקי קץ הקיץ, שטמנו ראשם בחול, כבר מרגישים את הלחות שחלחלה מן הגשמים הראשונים, שתאלץ את כולנו להיכנס ולהתכנס פנימה, לא לפני שנסיים את ההכנות לחורף הבא עלינו לטובה. בני האדם תמיד ייחסו חשיבות רבה לחילופי העונות, מתוך התקווה לראות בזמן החולף הבטחה לנסים החקלאיים המתרחשים בעולם הזה והבטחה לקיומו הנצחי של העולם. באמנות המערבית נהגו לתאר את העונות באופן אלגורי. האלגוריה של הסתיו תוארה בדרך-כלל על-ידי פוטי מכונפים המחזיקים באשכולות ענבים, כביטוי לעבודה החקלאית של התקופה – הכנת היין – עם תום בציר הענבים. ציור שמן של פרנסואה בושה, צייר בסגנון הרוקוקו, עיטר את הקיר שמעל למשקוף הדלת באחוזה פרטית בפריס על שדרות סן-ז'רמן ברובע השישי (Hotel de Varengeville) מתחילת המאה ה- 18. 
  
אפשר לראות בצילום של החדר את הציור של בושה מעטר את האזור שמעל לדלת. החדר, שלוחות העץ שלו נקנו בסוף המאה ה- 19 על-ידי אספן אמריקאי, נתרמו למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, שם שוחזר החדר המקורי.  

לעיתים הוספו פרסוניפיקציות  לאלגוריות של עונות השנה. על תבליט מהמאה השלישית לספירה, שעיטר ארון קבורה מרומא, מתוארת מנורה המזהה את הנפטר שנטמן בסרקופג כיהודי. המנורה מוחזקת על ידי שתי האנשות מכונפות של הניצחון (לסמל את הניצחון על המוות, כלומר את הגאולה העתידית הצפויה לנפטר). ההאנשה שעומדת מימין מפנה את ראשה לאחור לכיוונו של גבר עירום העומד לצדה, המייצג את ההאנשה של עונת הסתיו. הוא מחזיק בידו הימנית קרן שפע מלאה בפירות ובידו שמאלית הוא אוחז ברגליהם של שני אווזים. תבנית זו של עיטור ארונות קבורה הייתה מקובלת בכל מרחב הים-התיכון, על הפגאנים ועל הנוצרים, וככל הנראה גם על יהודי רומא. וניתן לשער שמשפחת הנפטר הייתה משפחה בעלת אמצעים, ושהעתיקה את שהיה מקובל בקרב שכניהם הפגאנים כביטוי מעמדי. 

  

ב- 6 בדצמבר 1841 נולד במונפליה שבדרום צרפת ז'אן-פרדריק באזיל (Jean-Frederic Bazille), צייר מוכר פחות מחבריו האימפרסיוניסטים, ולא בגלל שלא היה צייר נפלא, אלא בגלל שלא הספיק הרבה, היות ונהרג כמה ימים לפני שמלאו לו 29 שנים, בנובמבר 1870, כששרת כחייל במלחמת צרפת-פרוסיה. הוא נולד בבית בורגני, וכבן הבכור במשפחה יועד ללימודי רפואה. בגיל עשרים הגיע לפריז להמשיך בלימודי הרפואה, ובמקביל המשיך לפתח את תחביבו משכבר הימים, הציור. דרך אדוארד מונה התחבר לקבוצת אמנים שלימים יוכרו כאימפרסיוניסטים. נדיבותו הטבעית וקצבתו החודשית שקיבל מהוריו האמידים, אפשרו לו לעזור לחבריו חסרי הפרוטה. דירותיו השונות בפריס הפכו לסטודיו בו עבדו רבים מחבריו, וקירות הסטודיו התמלאו בציורים שלו ושלהם, ציורים שקנה מהם, ובכך אפשר להם לאכול ולהמשיך לצייר.
בקיץ 1870, כמה חודשים לפני שהתגייס לצבא, השלים באזיל ציור שנקרא הסטודיו של האמן ברחוב קודמין. זהו תיאור של דירת הסטודיו שלו ברחוב קומדין 9 בשכונת בטיניול בפריס (Batignolle, היום הרובע ה- 17) שחלק עם אוגוסט רנואר. בטיניול היה כפר קטן שהברון הוסמן סיפח לעיר, ושהפך במהרה לשכונה אהובה מאוד על הבוהמה של התקופה שנהגה לשבת בקפה גרבואה (Cafe Guerbois)

פרדריק באזיל, הסטודיו של באזיל, 1870, שמן על בד, 128 על 98 סמ'

באזיל הגיש את הציור ל"סלון" – התערוכה השנתית של אמני האקדמיה הצרפתית - באותה שנה ונדחה. ליד החלון במרכז הציור נראים שלושה גברים. הגבוה הוא פרדריק באזיל (שצויר בידי מאנה), במרכז אדואר מאנה, ומאחוריו דמות שאיננה מזוהה בוודאות. על המדרגות משמאל עומד אוגוסט רנואר ומשוחח עם קלוד מונה, ופורט על הפסנתר אדמונד מטר (Edmond Maitre). על קירות הסטודיו תלויות יצירות של באזיל ושל חבריו: מעל ראשו של אדמונד מטר נראה טבע דומם עם אגסים וענבים של מונה מ-1867, מעליו ציור גדול ממדים של רנואר שלא שרד, מעל לכורסה סקיצה לציורו של באזיל הטואלט שהשלים בתחילת 1870, ומעל ראשו של רנואר הציור דייג עם רשת של באזיל מ- 1868 הנמצא היום באוסף פרטי בשוויץ. 
את המרחב העיקרי של הציור השאיר באזיל ריק, וסידר את חבריו סביב הקירות, כאילו היו גם הם חלק מן התפאורה יותר משהיו ממשיים. ואולי הייתה כאן תחושה מוקדמת או נבואה של העתיד לקרות. כאמור, כמה חודשים מאוחר יותר נפל באזיל חלל. ארבע שנים לאחר מכן, ב- 1874, כשהציגו האימפרסיוניסטים לראשונה את יצירותיהם לציבור, לא כללה התערוכה אף לא יצירה אחת של חברם משכבר הימים, פרדריק באזיל, וכך נותר מכלול יצירתו בצד הקבוצה המוכרת של האימפרסיוניסטים. מותו בטרם עת בשדה הקרב הפכה את הציור למצבה, לו אישית ולחברויותיו מאותה תקופה. נחמה פורטה היא העובדה שהקומפוזיציה המהפכנית שנראית בציור - השארת המרחב המרכזי ריק - הפכה להיות אחד מסממני ההיכר של הקומפוזיציות של אדגר דגה כפי שנראה בציורי הרקדניות שלו, ושעליהן זכה דגה להערכה רבה. 

אדגר דגה, החזרה, 1873-78, שמן על בד, 47 על 61.5 סמ'

10 תגובות
סר וינסטון צ'רצ'יל
30/11/2017 09:29
מרגו סטרומזה-אוזן
ויסטון צרציל, פטר פול רובנס

"מאושרים הציירים שלעולם לא יחיו בבדידות: אור וצבע, שלווה ותקווה ילוו אותם עד הסוף – או לפחות עד לסוף היום", וינסטון צ'רצ'יל


ארמון בלנהיים שבאוקספורדשיר, בו נולד צ'רצ'יל ב- 30 בנובמבר 1874, היה משכנם של דוכסי מלבורו מאז שנבנה בתחילת המאה ה-18. ג'ון צ'רצ'יל, דוכס מלבורו הראשון, קיבל את האדמות מידי הכתר כאות תודה   בקרב שהתרחש במקום בין האנגלים לבין הצרפתים והבווארים, ועיצב וריהט את הארמון על-פי מיטב האופנה של התקופה בהגזמה ובאקלקטיות. במהלך השנים מאז, עברה המשפחה תהפוכות פיננסיות וירדה מנכסיה, עד שנאלצה, בסוף המאה ה- 19, למכור חלק גדול מיצירות האמנות שקישטו את קירות הארמון. הציור הידוע ביותר שהיה בבעלות המשפחה ושנמכר הוא דיוקן משפחתי של הצייר הפלמי פטר פול רובנס - רובנס, אשתו הלנה פורמנט ובנם פרנץ - משנת 1635 בקירוב. הוא נמכר לברון אלפונס דה רוטשילד מהענף הצרפתי של המשפחה, ונשאר בבעלות המשפחה עד לשנת 1975, אז נמכר וניתן במתנה למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק שם הוא שמור עד היום.

פטר פול רובנס, רובנס, אשתו הלנה פורמנט ובנם פרנץ, שמן על בד, 204 X 158 סמ', 163 בקירוב


בציור נראית אשתו השנייה של רובנס, הלנה פורמנט בשנות העשרים המוקדמות של חייה, נערצת על ידי שני הגברים שלה - בעלה הצייר,שכבר היה באמצע שנות ה- 50 שלו באותה תקופה, בעל מקצוע מכובד ועשיר, וילדם המשותף, הפעוט פרנץ, שנולד לאחר בתם הבכורה. הערצתו של רובנס להלנה נבעה כנראה במידה שווה מיופייה מצד אחד ומפוריותה מצד שני. הוא הרבה לצייר את הלנה לבד בתפקיד עצמה או בתפקיד ונוס, אלת האהבה, אך כאן הוא מהלל את אמהותה: מיקום הסצנה בגן, עם אגן המים והורד המטפס הפורח מצד אחד והעמוד בצורת אישה חשופת חזה מצד שני (הנקראת קרייטידה), הם ביטוי לפוריות ולשפע עם רמזים למריה.  

באמצע המאה ה- 18, זמן רב לפני שירד המשפחה מנכסיה, עוצבו מרחבי הגבעות, פלגי המים, והעצים הנפרשים לכל עבר סביב ארמון בלנהיים על-ידי אדריכל הנוף המהולל לנסלוט בראון, שכינויו היה ה"יכולת"(Capability). הוא הפך את המישור לגבעות רכות כמיטב הגדרת הגן האנגלי (Jardin a l'anglaise) שמאפייניו היו מדשאה הנושקת לבית, חגורות עצים ונחלים הזורמים בקווים מעוגלים ונקודות תצפית עם נוף מתמשך ללא הפרעה עד לאופק המודגש במבנה "קלאסי" הרוס למחצה.  

הנרי טונט, ארמון בלנהיים, 1900-1890


יופי זה שהקיף את צ'רצ'יל בילדותו לא הספיק כדי לעשות את ילדותו למאושרת,  אבל משהו מיופיים של הנופים נטמע ופרץ החוצה דרך תחביבו היחיד – הציור. צ'רצ'יל צייר במהלך חייו כ – 500 ציורים, רובם ציורי נוף. בהיותו שר המושבות הגיע צ'רצ'יל לפלשתינה לפגוש את מנהיגי הערבים ומנהיגי היהודים ולנסות לקדם הבנה בין הצדדים. הוא הגיע לפלשתינה ברכבת מקהיר ב- 24 במרס 1921 והשתכן בבית המושל הרברט סמואל שהיה אז במתחם אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים בירושלים. צ'רצ'יל שהה כאן שבוע אחד בלבד, אך מצא זמן לתחביבו וצייר את נוף ירושלים. 

סר וינסטון צ'רצ'יל, נוף ירושלים, מרס 1921


סגנונו האקספרסיבי והאימפרסיוניסטי כמעט של הציור מקשה על זיהוי המיקום המדויק ממנו צייר צ'רצ'יל, אבל סביר להניח שהוא לא התרחק הרבה ממתחם אוגוסטה ויקטוריה, ואור הבוקר מאיר את העיר שבתוך החומות, בעוד שהמדרון המערבי של הר הזיתים, ממנו הוא משקיף אל העיר, עדיין מוצל.

צ'רצ'יל נהג לומר שלכשיגיע לגן העדן הוא יקדיש חלק ניכר ממיליון השנים הראשונות לציור כדי להגיע לשורש הנושא...מבקריו טענו שאילו היה מקדיש לציור את הזמן שהקדיש לפוליטיקה היה נעשה לאחד הציירים הגדולים בתקופתו. האם עלינו להצטער שבחר בפוליטיקה ומיקם את הציור שני בסדר העדיפויות שלו? ללא מחויבותו לעתידו של העם היהודי היושב בציון ספק אם היה מכריז האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית. וכן, היה לו תחביב נוסף: הוא אהב לעשן סיגרים.
12 תגובות
דבר אלי באגסים, אהובי
30/11/2017 09:19
מרגו סטרומזה-אוזן
אגסים, הונורה דומייה, סזאן, שרדן

האגס הוא האח החורג וה"פחות מוצלח" של התפוח. תפוחים הם בעלי צורה עגולה מושלמת, וצבעם האדום כבש, בין היתר, את לבם של חווה ואדם, שלהרה, אתנה ואפרודיטה, את לב שלגיה ואת לבו של סטיב ג'ובס, ואם ריחה של עוגת תפוחים חמה תקדם את הקונה הפוטנציאלי של ביתכם, אין ספק שזה יזרז את חתימת החוזה. האגס לעומתו, בעל צורה לא סימטרית, מסמיק לעיתים רחוקות, וכוכבו לא זרח בשמי התרבות. למען הצדק הפואטי (והתשוקה התמידית שגופי יראה יותר אגסי ופחות תפוחי) אני מקדיש לו את הפינה השבועית.


במקביל לסיפור החטא הקדמון בו מככב התפוח, מככב האגס בסיפור מנעוריו של אוגוסטינוס הקדוש (430-354), אחד מאבות הכנסייה החשובים ביותר. בספר השני של ספרו וידויים מספר אוגוסטינוס הקדוש שכשהיה צעיר ופוחז נכנסו בגניבה הוא וכמה חברים למטע אגסים וקטפו אגסים רבים, לא כי חשו רעב (הם זרקואת רוב התפוחים לחזירים) אלא למען הריגוש שבחציית האיסור – לא האגס הוא שהמתיק את שפתיו של אוגוסטינוס הקדוש באותו הלילה, אלא החטא.

הצרפתים הם שהעניקו לאגס את נקודות השפל והשיא של חייו. ב- 24 בנובמבר 1831 פורסם בעיתון "הקריקטורה", שיצא לאור בפריז, איור של הונורה דומייה "האגסים". עורך העיתון והונורה דומייה היורפובליקנים, והאיור מתאר, בארבעה שלבים, את הפיכתו של המלך לואי-פיליפ הראשון לאגס,  כמשל לביצועיו הנמוכים ולהתדרדרות בפופולריות שלו. הדימוי התפשט כאש בשדה קוצים, וכך הפך האגס לסמל לאדם נרפה, נאיבי, חסר אופי וחסר יכולת חשיבה עצמאית ולכן נופל כפרי בשל מן העץ לידיהם של מלוכניים ערמומיים.

הונורה דומייה, האגסים, 1831


מול דמותו השלילית של האגס של דומייה עומד האגס מימי הביניים: הרומן של האגס, פרי נוצתו של טיבו (Thibaut), נכתב ואויר באמצע המאה ה- 13, וקיבל את כותרתו מסצנת "מותו של האגס": הגבירה והאהוב יושבים בצל עץ אגסים שבמרכזו שרף, והם מתחלקים באגס שקילפה הגבירה בשיניה, כביטוי לאיחוד הרומנטי ביניהם. בסצנה אחרת באותו רומן נראה האהוב מעניק לגבירתו אגס המסמל את לבו, כביטוי לכניעותו המוחלטת.

רומן האגס, פריס, הספריה הלאומית הצרפתית, כתב יד 2186 דף 15 ודף 41


מסורת ציורי טבע דומם הצרפתית היא זו שמיצבה את מקומו של האגס כראוי לתשומת לב, כיפה, כמעניין וכמסתורי. שני אמנים מופלאים, כלאחד בדרכו שלו, הפכו את האגס לדמות חשובה בציור המודרני – פול סזאן בסופה של המאהה- 19 ומורהו הרוחני ז'אן-בטיסט סימון שרדן כמאה שנים מוקדם יותר. בטרם נפנה לציורי האגסים של השניים, הערה על סוגת ציורי טבע דומם. האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול, שהוקמה באמצע המאה ה- 17 וחלשה על כל שוק האמנות הצרפתי במשך זמן רב, דירגה את נושאי היצירות על-פי חשיבותם. בראש הרשימה עמדו ציורים שעסקו בנושאים היסטוריים, דתיים ומיתולוגיים – נושאים שאפשרו לאמן לחשוף את ערכי המוסר והצדק של התקופה; מתחתם דורגו ציורי הדיוקנאות; בסוף הרשימה השתרכו ציורים שנושאם טבע דומם.                  

ז'אן-בטיסט סימון שרדן, אגסים, אגוז וכוס יין, שמן על בד, 33X41 סמ', 1768


ניכר ששרדן, שנישא על כתפי ענקי הציור ההולנדיים של המאה ה- 17, ושהקדיש חלק ניכר מחייו האמנותיים לציורי טבע דומם, חי כאמן חופשי במנותק ממה שנחשב באותה התקופה ל"ציור חשוב".


לסזאן עשרות ציורי טבע דומם עם אגסים. בחרתי בציור הזה, המוקדם יחסית והפחות מוכר, בגלל קרבתו לציור של שרדן. 

פול סזאן, אגסים בצלחת לבנה, שמן על בד, 38 על 18.5 סמ', 1880


כשמביטים עלהשניים יחד קל להבחין בהבדלי הסגנון התקופתי והאישי: בעוד ששרדן משיג את תחושת התלת ממדיות של האובייקטים בעיקר בעזרת משחקי האור/צל - בין הבזקי האור עלהזכוכית, על המתכת של הסכין ועל קליפתם של האגסים לבין צל היין וצל האגס הימני היושבים באופן יציב על לוח העץ המתמזג בעומק, הרי שסזאן משיג את תחושת התלת ממדיות של האגסים בעזרת גישתו הפיסולית שתלך ותעשה מובהקת יותר עם השנים והיא זו שתוביל את פיקאסו וחבריו לקוביזם.

באופן פרדוקסלי, תחושת האשליה שמעניקים האגסים של שרדן גבוה היותר, אבל קל יותר לאחוז באגסים של סזאן הנראים בברור כדימוי של אגס.

דרך אגב, הציור הועמד השבוע למכירהבכריסטיז. הערכת שוויו היא 7-5 מיליון דולר. סתם' אם מישהו חיפש מה לקנות לימתנה...

4 תגובות
על אבות, צילום ומבטים במלאות שבע שנים למותו של
30/11/2017 08:55
מרגו סטרומזה-אוזן
צילום, נפרטיטי, עיניים, מבטים, סוריאליזם

לפני שנים רבות צילמתי את אבי כתרגיל בצילום דיוקן באחד הקורסיםלצילום במכללת הדסה. 

עד היום אני זוכרת בבהירות דוקרת את הביקורת של המורה, גבראמנדיל, שהסתייג מהדיוקן שהצגתי. לדעתו, עיניו הרכונות של אבי גרעו מן היכולת שלהצופה ליצור קשר עם המצולם. גברא מנדיל, שהלך לעולמו ב- 2006 בגיל 69, למד צילוםבאנגליה, ועם שובו ארצה פתח סטודיו לצילום פרסומת, אופנה ותעשייה בשנות השישים בתלאביב, והיה בין ראשוני המורים לצילום בארץ. אני זוכרת שהיה בגברא - בהליכתו ובצורתדיבורו - ניחוח גלותי, שגרם לנו, הסטודנטים, להתייחס אליו לא תמיד במידת הכבוד שהיהראוי לו. יחד עם זאת, עד היום אינני יכולה להסתכל על הצילום הזה של אבי - שירשתי לאחר שפירקנו את בית הורי - מבלי לחשוב שיש צדק מסוים בדבריו של גברא.

מה שלא הבנתי לפני ארבעים שנה הבינו אבות אבותינו שחיו בתל יריחו לפניכ- 9,000 שנים. הם נהגו לנתק את הגולגולות מהשלדים, לכייר אותן בטין לצורת ראש,ולשמר אותן בנפרד באזורי המגורים, כחלק מפולחן האבות. ארובות העיניים של הגולגולות המכוירות שובצו בקונכיות פי-הכושי שמקורן בחופי מפרץ סואץ. 

כשמשווים בין גולגולות ששימרו את עיני פי-הכושי לבין אלה שאיבדו אותן מבינים את הכוח של המבט, כמו שניתן לחוש כשמתסכלים בפסל ראשה של נפרטיטי (=זו היפיפייה שהגיעה), אשתו של פרעה-אחנתן: עינה הימנית של נפרטיטי בוהקת בזכות שיבוץ אבן קוורץ, בעוד שעינה השמאלית ריקה. זמן רב האמינו שהשיבוץ בעין שמאל נפל או נגנב, ונעשו מאמצים למצוא את החתיכה החסרה – אף הוצא פרס כספי למוצא הישיר – אך ההצעה המקובלת כיום סוברת שהעין מעולם לאשובצה ,מכיוון שהפסל שימש להוראה בסטודיו של הפסל תותמזיס, אי-שם באמצע המאה ה- 14לפנה"ס.


תאריך פטירתו של אבי, 14 בנובמבר, הוא גם התאריך בו נפתחה לראשונה לקהל הפריזאי תערוכה של הציירים הסוריאליסטיים (1925) בגלריה של פטרונם פייר לואב (Pierre Loeb), ברחוב בונפרט 13, מול בית הספר לאמנות הבוזאר (עד היום משמש המקום חנות ספרים וגלריה). בתערוכה הוצגו עבודות של פול קלי, דה קיריקו, מקס ארנסט, יאן ארפ, חואן מירו, מאן ריי ואחרים. הסוראליסטים הוקסמו מעיניים, בעיקר עיניים עצומות, שהפכו קוד למציאות חתרנית, ודווקא העין הפקוחה, שאנו נוטים לראותה כגשר וכקשר בין האדם לעולם, הייתה עבור הסוראליסטים מקור אכזב בחיפושיהם אחר האמת. הצלם הסוראליסטי מאן ריי הראה שאפילו הראיה הצילומית היא סובייקטיבית ושהאמת היא חמקמקה אם בכלל היא קיימת.


בשונה מן התגובה המוכרת מצילום או ציור בו אנו יוצרים קשר עין עםהמצולם/המצויר, דיוקנאות "חסרי מבט" דורשים מהצופה מאמץ ללא"תמורה" ברורה או מידית. למרות שברור לנו שאנו צופים בדימוי שלאדם – ולא רק כשמדובר בצילום אבל על אחת כמה וכמה - אנו משלים את עצמנו לחשוב שיש בדימוי משהו מן ממשי ושהוא צופה בנו בחזרה, מכיר בנו ובקיומנו כפי שאנו מכירים בקיומו. כשאני מביטה בצילום של אבי אני פוגשת הרבה מן הזיכרונות שלי ממנו ובו בזמן שמבטי מלטף אותו אני מבינה שהוא אינו רואה אותי, ושנשארתי לבד. הצילום של אבי אינו מבטיח דבר שאינו יכול לקיים, אבל אנו אוהבים להתנחם באשליה.

 

2 תגובות
חומות של תקווה - לרגל 28 שנים להריסת חומת ברלי
30/11/2017 08:52
מרגו סטרומזה-אוזן

חומת ברלין הוקמה כמעט בחשאי באוגוסט 1961, במטרה לקטוע את הנהירה של אזרחי גרמניה המזרחית-הקומוניסטית, לשטחי גרמניה המערבית-החופשית, וחילקה את אזרחי העיר, תוך העמקת ההבדלים המנטליים, התרבותיים והכלכליים ביניהם. הקיר הפך במהרה לסמל המלחמה הקרה: בעוד שהחלק המזרחי של החומה נשאר חשוף כי אזרחי מזרח ברלין לא הורשו להתקרב אליה, הפך הצד המערבי של החומה למצע למאות אמנים מכל רחבי העולם - שרובם בחרו להישאר אנונימיים - שציורו עליו גרפיטי בעלי תכנים פוליטיים. רוב הציורים נהרסו עם הריסת החומה, מלבד קטעים בודדים שפוזרו בכמה ארצות. "הגלריה של הצד המזרחי" (East Side Gallery), גלריה פתוחה הכוללת קיר באורך 1300 מ', מציגה עבודות של 105 ציירים שנעשו לאחר נפילת החומה, ועוסקים בתמורות ובתקוות לעתיד טוב יותר.

 



הקיר היה המצע הזמין הראשון בו השתמש האדם לאמנותו. קירות מערות באוסטרליה, בדרום אפריקה, בצפון ספרד ובמרכז צרפת עליהם נמצאו ציורים של האדם הפרהיסטורי בני קרוב- ל 40,000 הן העדויות לכך, ואנחנו יכולים רק להעלות השערות לגבי הסיבות והמשמעויות שהיו לציורים  

האלה עבור האדם הפרהיסטורי. עם התפתחות האדריכלות לצרכים ציבוריים ופרטיים – לטקסים דתיים, לקבורה או לפעילויות פנאי כמו בתי מרחץ – הקירות נשאו ציורים שנושאם התאים לפונקציונליות של המבנה. כך למשל ציורי הקיר במערות אג'נטה במדינת מהרשטרה במערב הודו, והיו בשימוש נזירים בודהיסטים במחצית הראשונה של האלף הראשון, מתארים אירועים שונים מחיי הבודהה, פסיפסי קיר בבתי מרחץ רומיים תיארו נושאים בעלי זיקה למים, וציורים מבתי בושת בפומפי היו מעלים סומק אף בלחייו של עורך הירחון פלייבוי ז"ל.

 

 

 

חומת ברלין איננה החומה היחידה ששימשה מצע לציורים פוליטיים מחאתיים. הכוחות האמריקנים הקימו בבגדד חומה בכדי להגן על השכונות השיעיות של העיר מפני חטיפות ורציחות שביצעו הסונים. בארגון עיריית בגדד והאמריקנים, גויס תקציב ונבחרו אמנים כדי לכסות את קירות הבטון בציורים. מכיוון שבעל המאה הוא בעל הדעה, הארגון הגדיר מטרות לציירים: הוא הדיר ציורים בעלי תוכן לוחמני-שלילי לטובת ציורים בעלי תוכן היסטורי-זהותי או תוכן אוטופי עתידי שמטרתם לרומם את רוחם של תושבי בגדד השיעים.

 

 

 

גדר ההפרדה (או גדר הביטחון) בפי הישראלים - או חומת ההפרדה בפי הפלסטינים – נבנית החל משנת 2002 לאורך תוואי הקו הירוק פחות (או יותר). לא אסקור את הגרפיטי הרבים המצוירים בצד הפלסטיני של הגדר, שאת חלקם הגדול אפשר להגדיר כאמנות מחאה גרפית הכוללת סיסמאות פוליטיות, אלא אתייחס כאן ליצירה אחת בעלת תוכן דתי, לירי כמעט, הנראית כל כך יוצאת דופן במרחב הוויזואלי האלים של החומה.

 

כמאתיים מטרים ממחסום צה"ל לבית לחם, צוירה, ביוזמת נזירות מנזר עמנואל השוכן ממש ליד, היצירה "גבירתנו המפילה חומות", על-ידי הצייר הבריטי איאן נולס (Ian Knowles), מנהל בית הספר לציור איקונות בבית לחם. תמונה זו היא איקונה, הווה אומר תמונה להערצת המאמינים הנוצרים המזרחים (האורתודוכסים) – חלק ממסורת ויזואלית בת למעלה מ- 1500 שנה. האיקונה "גבירתנו המפילה חומות" "נולדה" בעקבות נאום שנשא האפיפיור בנדיקטוס ה- 26 בשנת 2010 באסיפת בישופים למען המזרח התיכון. בנאומו התייחס האפיפיור לפרק 12 בחיבור האחרון של הברית החדשה, חזון יוחנן, המתאר את התהליכים שעתידים לקרות רגע לפני אחרית הימים. וכך מתחיל הפרק:

 

"ואוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם: אִשָּׁה אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ לְבוּשָׁהּ, הַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ, וְעַל רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שֶׁל שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹכָבִים. הָרָה הִיא וְזוֹעֶקֶת מִכְּאֵבִים וְצִירֵי לֵדה. גם אוֹת אַחֵר נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם: וְהִנֵּה תַּנִּין גָּדוֹל, אָדֹם כָּאֵשׁ, שִׁבְעָה רָאשִׁים לוֹ וְעֶשֶׂר קַרְנַיִים; עַל רָאשָׁיו שִׁבְעָה כְּתָרִים ,וּזְנָבוֹ סָחַב שְׁלִישׁ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְהִשְׁלִיכָם אַרְצָה. וְהַתַּנִּין עָמַד לִפְנֵי הָאִשָּׁה הַקְּרוֹבָה לָלֶדֶת, כְּדֵי לִבְלֹעַ אֶת בְּנָהּ בְּעֵת הַלֵּדָה."

ראשה של האישה נוטה מעט על צידה וידה נוגעת בלחייה כמוחה דמעה. היא מחזיקה את גלימתה פתוחה כדי לסוכך "תחת כנפה" על המאמינים, ואת הילתה מקיפים תריסר כוכבים כמתואר בחזון יוחנן. מתחתיה מצויר פתח ממנו נשקף נוף של מטע זיתים, ובאופק נראית אדריכלות המייצגת כנראה את ירושלים (של אחרית הימים). על-פי הפרשנות הנוצרית המקובלת, האישה היא מריה היולדת את בנה ישוע המאוים על-ידי השטן, ולדידו של האפיפיור אפשר להבין את הפרק באופן סמלי כתיאור סבלם של הנוצרים במזרח התיכון.

 

לאיקונה מתלווה תפילה בה מבקשים המתפללים ממריה להפיל את החומה הזו ואת החומות שבלבבות האנשים – כל החומות המלבות שנאה, אלימות, פחד ואדישות בין בני האדם.

 

לו יהי.

 

 

 

2 תגובות
על דיוקנאות מנהיגים ובנות זוגן
29/11/2017 21:34
מרגו סטרומזה-אוזן

השבוע חל ה- 4 בנובמבר, יום הירצחו של יצחק רבין, תאריך בו כל המושכים בעט ובמכחול מוצאים את עצמם מתייחסים לאיש ולרצח, וגם ידי לא תחמוק מכך. אך אקדים ואציג מנהיג אחר, שארל "האמיץ" (או הנועז/עז המצח), שכונה כך בשל חיבתו לקרבות. ב- 3 בנובמבר לפני חמש מאות וחמישים שנים, ב- 1467, הכניע שארל האמיץ, דוכס בורגונדי מזה חמישה חודשים, את העיר ליאז' (בבלגיה של ימינו) תוך שטבח באזרחי העיר. לצד אכזריותו הרבה, המשיך שארל את מסורת הפטרונות האמנותית האדירה של דוכסות בורגונדי, שהתבטאה בבניית כנסיות וארמונות ורכישת פרטי אמנות לעיטורם, ובהזמנת כתבי יד מאוירים מסוגים שונים, שהפכו את הדוכסים לביבליופילים החשובים ביותר בסתיו ימי-הביניים.

בין מאות יצירות האמנות ששרדו מדוכסות בורגונדי, מצויים דיוקנאות של הדוכס שארל האמיץ ושל אשתו השלישית,מרגרט מיורק (או מרגרט מבורגונדי כפי שנודעה לאחר נישואיה לשארל). 


דיוקנה של מרגרט הוא כנראה החצי היחיד ששרד מדיפטיכון - כלומר שני לוחות עץ מחוברים בציר- שנעשה לרגל נישואיה לשארל האמיץ, כפי שהיה מקובל בקרב האצולה. 

דיוקנו של שארל האמיץ המוצג כאן אינו החצי השני של הדיפטיכון, אלא נעשה כמה שנים לפני נישואיהם, בסדנתו של אחד מן האמנים הידועים ביותר שפעלו באמצע המאה החמש עשרה בפלנדריה – רוג'ר ואן דר ויידן.  

שרשרת הזהב המעטרת אתכתפיו וצווארו של שארל מסמלת את שייכותו של שארל למסדר "גיזת הזהב", מסדר אבירות שהקים אביו, פיליפ הטוב, ב- 1430. ההשראה לשמו של המסדר נלקחה מסיפור מיתולוגי המתאר את מסעם של יאסון וחבריו, הארגונאוטים, להשיב  את גיזת הזהב - היא צמרו הזהוב של איל מופלא הנשמר על-ידי דרקון. במרכז השרשרת נראית תלויה גיזת הזהב, צמרו של האיל המופלא.

ולרבין: המאייר עמית שמעוני יצר לפני שנים מעטות סדרה של דיוקנאות של מנהיגות ומנהיגים ציוניים כמו הרצל, בן-גוריון, גולדה, שולמית אלוני, רבין ואחרים תחת הכותרת "היפסטורי", ובה מתוארים המנהיגים בחזות היפסטרית. 

שמעוני היטיב לאפיין את רבין כסמל המפקד הצבאי הנערץ "יפה הבלורית והתואר" שוחר השלום. רבין מתואר לבוש בחולצת פסים בצבעי הדגל ומחשוף עמוק חושף עצמות בריח בולטות, וסביב צווארו שרשרת חרוזים בצבע כסף המזכירה שרשרת דסקית צבאית – המאזכרת כנראה את עברו הצבאי של רבין - וממנה תולה סמל השלום. זהו סמל צעיר יחסית: הוא עוצב בשנות החמישים של המאה הקודמת עלידי המעצב הבריטי ג'ראלד הולטום לקמפיין הבריטי להפסקת החימוש הגרעיני. וכך, עונדהסמל מעיד על עצמו שהוא חבר במסדר אבירי השלום כמו שארל העונד את סמל גיזת הזהב הוא חבר המסדר.

אך איזה הבדל בין שרשרת הזהב הכבדה, המלכותית, המונחת באופן מוקפד סביב חזהו של שארל האמיץ, לבין השרשרת הפשוטה, העממית, חסרת המשקל, המונחת באקראיות סביב צווארו של רבין תוך שהיא משרטטת את מתאר גופו החשוף. מהו משקלו של השלום, הרגעי, הלא בטוח, הפשוט, השברירי, לעומת כובד משקלה של המיתולוגיה!

זה לא ההבדל היחיד בין שני הדיוקנאות – החזיתיות של רבין אל מול המנח ב- 3/4 של שארל, המבט הישיר של רבין לעומת המבט האובד במרחק של שארל, החיתוך התחתון של המסגרת במרכז חזהו של רבין לעומת הכללת כפות הידיים של שארל – כל אלה – בנוסף לטכניקה כמובן – יוצרים דימויים כל כך שונים לשני המנהיגים – המעניקים לכל אחד את מה שחסר בו: הישן, המבקש למסוך עדנה, כבוד וחמלה בין תכונותיו של שארל האכזר, והחדש, המבקש למזוג חוצפה ותשומת לב לדימוי החיצוני לרבין הנחבא אל הכלים.

ובחזרה לזוגיות – הנה צילום של לאה ויצחק רבין משנת 1948 מתוך אוסף התצלומים הלאומי.

הם המביטים אחד בשנייה ומחייכים, היא ברוחב פה והוא ברמז לחיוך האופייני לו, תוך כדי הליכה. למרות שידיהם לא נראות בצילום, אני מניחה שהן שלובות, והם נראים שקועים זה בזו. אנחנו מציצים ברגע פרטי בין בני הזוג, אך יחד עם תחושה של אי-נוחות מסוימת הנגרמת בגלל פלישת המצלמה לתחום הפרט - הלב מתרחב. אילו היו אלה הוריי היה זה אחד הצילומים התלויים למרשות מיטתי. 

1 תגובות
100 שנים למהפכה הבולשביקית
29/11/2017 21:27
מרגו סטרומזה-אוזן
המהפכה הבושלוויקית, ריאליזם סוציאליסטי

ה-24 באוקטובר 1917, היום בו פשטו לנין וחבריו הבולשביקים על ארמון החורף בפטרוגראד, נחשב ליריית הפתיחה של המהפכה. זרעיה נטמנו כשמונה חודשים קודם לכן, ביום האישה הבינלאומי שחל ב- 23 בפברואר, במחאת נשים שצעדו ברחובות פטרוגראד (סנט פטרסבורג) בקריאה "לחם ושלום".

העובדה שנשים כיכבו באמנות הסובייטית כחלק חשוב בתעמולת המפלגה - בעיקר אחרי עלייתו שלסטאלין לשלטון ופרסום תכנית החומש הראשונה - אינו מעיד על הכרה בכך שהציתו את נס המרד. ב- 1932 הכריז סטאלין על "הריאליזם הסיוציאליסטי" כעל הסגנון האמנותי היחידי המקובל ברוסיה הסובייטית. אמנות "הריאליזם הסוציאליסטי" ענתה על ארבעה היגדים: היא היתה צריכה להיות רלוונטית לפועלים ומובנת על ידם; היאהיתה צריכה לתאר את חיי היום-יום של האנשים; היא היתה צריכה להיות ריאליסטית; והיא היתה צריכה לתמוך במטרות המדינה והמפלגה.

הנשים תוארו כייצרניות, אם כפועלות בבתי החרושת, כעובדות אדמה או כעוסקות בספורט, או כהאנשות של המדינה הנושאות את דגל המהפכה והקריאה לשירות צבאי.


 

טטיאנהיבלונסקיה, זרעים, שמן על בד, 1949






אנונימוס,הניצחון קרוב! עוד עזרה לחזית, 1944




אירקלי טוידזה, המולדתקוראת!, 1941


האמת,לצערי, פחות לירית. המפלגה הקומוניסטית, שהבינה את כוחה של התעמולה הוייזואלית, ראתה בדמות האישה אמצעי להעמקת המסרים שחוללה המהפכה באופן יעיל, לפחות כדמות הגבר אם לא יותר. אמנם נשים, בעיקר נשים שגרו באזורים הכפריים הפריפריאליים, סבלו מעמדת נחיתות תחת המשטר הישן, ולכן מעמדן השתנה באופן המובהק ביותר תחת המשטר הבולשביקי; אך תנאי חייהן היו רחוקים מאוד מהדימוי הוויזואלי שהציגו של נשים בריאות ומאושרות: הן עבדו קשה מחוץ לבית ללא תנאים ובטחון, הן המשיכו את יום עבודתן בביתן, האוכל היה בצמצום ולא היו כמעט שירותי בריאות או רווחה.

כך, הדימוי הנשי שימש את המפלגה להעמקת השקר של החיים תחת הקומוניזם: אוטופיה של עבודה יצרנית למען האידיאולוגיה והקולקטיב.


 


ולדימיר מיאקוב, אורגות,1975


נשים באמנות הסובייטית המשיכו לעשות את תפקידן המסורתי בחברה הפטריארכלית – לשרת את האידיאולוגיה הגברית של המפלגה במדיניות הפנים האגרסיבית, כמו גם במדיניות החוץ האגרסיבית לא פחות.


 ייבגני ווצטיש' וניקולאיניקיטין, המולדת קוראת, 1967


סגנון "הריאליזם הסוציאליסטי" מאפיין גם כמה יצירות שנעשו בארץ בשליש השני של המאה העשרים. האנדרטה לזכר המגינים על קיבוץ נגבה מ-1949 שעשה האמן יליד וורשה, נתן רפפורט (1987-1911), היא אחת הדוגמאות המייצגות. שתי דמויות הגברים, החייל והחלוץ, חזקים, שריריים, זקופים וגאים, מלאי עזוז ומטרה, והאישה לצידם היא "האחות הרחמנייה" המעניקה טיפול, תמיכה וסעד לגברים, ומגשימה את יעודה דרכם.


נתן רפפורט, אנדרטהלמגיני נגבה, 1949

3 תגובות