עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מרצה לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה ולקהל הרחב
מתעניינת בעיקר בימי הביניים, במגדר, בצילום ובאמנות צרפתית
בת זוגו של ירון ואמם של גלעד, איתמר ואלון
גרה ביישוב קציר בוואדי עארה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
גורגיה אוקיף  (3)
ברויגל  (2)
ואן גוך  (2)
פרנסואה בושה  (2)
רובנס  (2)
רמברנדט  (2)
אגסים  (1)
אדגר דגה  (1)
אדוארד מונק  (1)
או ןןלייר-קוסטר  (1)
אורב  (1)
איקונה  (1)
אליזבת הראשונה  (1)
אלפרד שטיגליץ  (1)
אנדרטת המסוקים  (1)
אנטוניו קנובה  (1)
ארדון  (1)
ארוחת חג  (1)
ארנבות  (1)
בוש  (1)
ביאליק  (1)
ביד  (1)
בסטיארי  (1)
בר-מצווה  (1)
גוזף מלורד וויליאם טרנר  (1)
גון אוורט מיליי  (1)
גנדי  (1)
גרו  (1)
גרניקה  (1)
גרשוני  (1)
דוד המלך  (1)
דורה מאר  (1)
דיאן ארבוז  (1)
דיוויד הוקני  (1)
הונורה דומייה  (1)
הטעיית העין  (1)
המהפכה הבושלוויקית  (1)
הצלב האמתי  (1)
השעות של בדפורד  (1)
התהילים של פריז  (1)
התהלים של חלודוב  (1)
וויליאם הולמן הנט  (1)
ווליאים בוגורו  (1)
ויסטון צרציל  (1)
ויקהל-פיקודי  (1)
זאן פוקו  (1)
זאן-פרנסואה מילה  (1)
טבעת  (1)
טונדו סוורוס  (1)
יאן גוסרט  (1)
יאנוש קורצק  (1)
ידיד רובין  (1)
ים המלח  (1)
ינואריוס זיק  (1)
יפו  (1)
ישו  (1)
כשרות  (1)
כתובה  (1)
לאוניד פסטרנק  (1)
לאונרדו  (1)
לנסלוט  (1)
מבטים  (1)
מבצע ולקירי  (1)
מגפת הדבר  (1)
מהטמה גנדי  (1)
מיכאל קובנר  (1)
מיכל היימן  (1)
מיכלאנגלו  (1)
מנטנייה  (1)
מריה  (1)
מרק רותקו  (1)
משה  (1)
משתה  (1)
נורלדין מוסא  (1)
נחל צפית  (1)
ניקולה פוסין  (1)
ניקולס מליר  (1)
נישואין  (1)
נלסון מנדלה  (1)
נפוליון  (1)
נפרטיטי  (1)
סוריאליזם  (1)
סזאן  (1)
עיניים  (1)
עצמאות  (1)
פבלו פיקאסו  (1)
פטר פול רובנס  (1)
פיום  (1)
פסיפס ציפורי  (1)
פראנס לבה-נדב  (1)
פרדריק באזיל  (1)
פריז  (1)
פרננד קומון  (1)
פרשת השבוע  (1)
פרשת ויחי  (1)
פרשת חוקותי  (1)
צילום  (1)
צליבה  (1)
צרעת  (1)
קאספאר פרידריך  (1)
קארל פבריציוס  (1)
קברי אצילים במצרים  (1)
קודקס מנסה  (1)
קונסטבל  (1)
קספר דויד פרידריך  (1)
קציר  (1)
קתרינה הקדושה  (1)
רוזה בונור  (1)
רות המואבייה  (1)
ריאליזם סוציאליסטי  (1)
ריברה  (1)
רפאל  (1)
רקמת ביו  (1)
שאגאל  (1)
שעיר לעזאזל  (1)
שרדן  (1)
תבליטים אשוריים  (1)
תומס איקינס  (1)
ארכיון
תמצאו אותי גם בסולם

הסולם - בית ספר לאמנות
לדף הפייסבוק שלי


פרשת נשא - לכבוד יותם בר-המצווה
25/05/2018 08:05
מרגו סטרומזה-אוזן
בר-מצווה, דוד המלך, לנסלוט
בשבת נשמח ונתרגש עם יותם, אחיו, הוריו והורי הוריו, כשיעלה לתורה. פרשת נשא איננה פרשה בעלת אופי סיפורי: חלקה הראשון עוסק (שוב) בהקרבת קרבנות ככפרה על חטאים מחטאים שונים, וחלקה השני עוסק בהבאת הקרבנות לטקס חנוכת המשכן, במהלכו נציג אחד מכל שבט מצווה להביא אל המשכן, בין היתר, קערת כסף מלאה סולת בלולה בשמן למנחה. 
קערות כסף מתקופה זו (המאה ה- 12 לפנה"ס) לא שרדו. אבל הנה שתי דוגמאות מרהיבות שנעשו בתחילת המאה ה- 7 לספירה. אלה שתיים מתוך תשע צלחות שנעשו כנראה בקונסטנטינופול – אז הבירה של האימפריה הביזנטית - המתארות סצנות מחיי דוד הנער. 
 
שתי צלחות הכסף הללו, שנתגלו בקפריסין בתחילת המאה ה- 20, מתארות את דוד הנאבק בדב ובאריה. מאוחר יותר ישתמש בסיפורים אלה כדי לשכנע את שאול המלך להרשות לו לצאת ולהילחם בגלית: "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א': לו). 
צלחת קדומה ב-200 שנה מצלחות דוד היא צלחת אכילס מסלוניקי, עליה מתוארות, סביב סביב, עשרה סיפורים מילדותו של אכילס, מלידתו, דרך ניסיון ההברחה של אכילס לאי סקירוס, הרחק משדה הקרב, מחופש לאישה, כדי שיגדל יחד עם בנותיו של המלך ליקומדס, ועד לרגע השיא בסיפור המתואר במרכז הצלחת, הרגע בו אודיסאוס ודיאודמס באים לקחת את אכילס למלחמה נגד טרויה, והוא מפנה עורף למשחקי הנערות, בוחר בכלי הנשק, ומצטרף לרעיו (Big mistake!). 
  

עלילות הגבורה של הנערים הן אלו ההופכות אותם לגברים. 

אח...אח...עם קצת מזל, יותם, היית יכול להיוולד לעם הנכון ובזמן הנכון! אז היית מצטרף אולי לצבאו המפואר של אלכסנדר הגדול שכבש את העולם או היית הופך לסמוראי...ובמקום זה אתה נדרש לעמוד מול קבוצת מבוגרים (שלא לומר זקנים) די מפחידים ברובם, ולקרוא איזה טקסט משעמם בסלסולים ובמנגינות משונות.
הנס ווינטר, מבחן בר-המצווה, 1900 בקירוב, שמן על בד, 32 על 36 סמ'

ומכיוון שאני דודה (אמנם של אמא שלך), אני מרשה לעצמי, במסגרת תפקידי, לעצבן אותך קצת, ולתאר לך כמה הרפתקאות שפספסת בעצם השתייכותך לעם היהודי.

אילו היית נער מינואי שחי בכרתים לפני 3,500 שנה היית נדרש ללבוש חצאית מיני צהובה (בלי תחתונים!) ולהציג תרגילי אקרובטיקה על גב פר: נערות עומדות משני צדי הפר הזועם, האחת אוחזת בקרניו של הפר והשנייה מניפה את הנער (כהה עור) העושה פליק-לאק לאחור על גב הפר.  
 
ציור הקיר הזה, מהארמון הגדול בקנוסוס שבמרכז כרתים, שמור היום במוזיאון הלאומי של הרקליון. הארמון שימש את אנשי התרבות המינואית במחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס (1400-1700 לפנה"ס), עד שפלשו אל האי בני השבט המיקני, והשתלטו על התרבות המינואית שהייתה תרבות שלווה וללא אמצעים להגן על עצמה – נו בטח, הנערים שיחקו עם פרים במקום ללמוד להילחם...

אילו היית נער יווני במאה השביעית לפנה"ס כי אז היית מבלה את ילדותך בעירום במרדף אחר ארנבות עם כלבי צייד נאמנים. בגיל בר-מצווה היית מצטרף לחבורת הבוגרים, ויחד והייתם יוצאים לצוד אריות, ואחרי שהיית מתמודד מול אריה אחד לפחות, היית יכול להצטרף לשורות הצבא כחייל סדיר. 
           
כד צ'יגי (על שם הנסיך מריו צ'יגי, שהכד נמצא באחוזתו ליד סיינה בטוסקנה, איטליה) מתאר את שלושת שלבי החינוך של הילד-נער-גבר ביוון. ככל שעולים על פני הכד, כך מטפסים בסולם הגיל וההתבגרות. כפי שאתה יודע יותם, זורם בדמך דם יווני, כך שאם תרצה לאמץ את דפוסי החינוך הללו, ולצאת לצייד אריות, זה יכול להראות מהלך די טבעי, לפחות בעיני אבי אמך.

אילו היית חייל בצבאו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפנה"ס, היית חוצה את הרי ההימליה, הפעם חמוש מכף רגל עד ראש, בדרך לכבוש את הודו בשנת 326 לפנה"ס. שם היית נתקל בחייליו של אסווקיאנס שמנו 30,000 פרשים, 38,000 חיל רגלים ו- 30 פילים, ובטוח שהיית חושב על דרך להניס את הפילים בעזרת "מרכבות סוסים" עשויות עץ ומלאות נפט בוער המתגלגלות במורד ההר, כמו שמתואר בשאהנאמה המונגולי הגדול משנת 1330. 

אילו היית פרסאוס של אנדרומדה, ג'ורג' הקדוש של קלאודולינדה או פיליפ של אורורה, היית נדרש לגבור על דרקון מעופף ויורק אש עם שריון או בלעדיו, עם חרב או בלעדיה, עם סוס או בלעדיו.
   

ואילו היית לנסלוט, הגבירה גווינויר הייתה מציגה אותך בפני המלך ארת'ור, והיית כורע ברך עם גרביוניך האדומים בפני המלך, והוא היה הופך אותך לאביר ושולח אותך למות עבורו בשדה הקרב באיזו מלחמה מטופשת.  

אילו היית הנסיך אכבר, או בשמו המלא אבו אל-פאתח ג'לאל אוד דין מוחמד אכבר, היית לומד בילדותך לצוד, לרוץ ולהילחם, יכולות שהיו הופכות אותך ללוחם אמיץ ביותר – וכדי לא לבזבז זמן לריק - לא היית נדרש כלל לכלות את ימיך בלימוד קריאה וכתיבה. אבל לכל תענוג יש מחיר – בגיל 9 היית מתארס לרוקאיה סולטאן בגון, בת גילך, וחמש שנים לאחר מכן הייתה נערכת חתונתכם – אז בוא נודה על האמת, ללמוד לקרוא ולכתוב זה הרבה פחות נורא מלהתחתן בעוד שנה...
הנה נראה כאן אכבר הצעיר ברגע אינטימי ונוגע ללב, לבוש בשמלה ורודה ומגפיים צהובות, כובע מצחיק לראשו עם נוצה ירוקה, מריח פרח וחושב על ילדותו שלא הייתה, ללמדך שלהיות שליט זה לא תענוג כל כך גדול.

אילו היית אמדאוס מוצרט באוסטריה של סוף המאה ה- 18, היית לובש גרביונים לבנים ונעלי עקב, היית חובש פאה בצבע אפור עם קוקו אסוף בפפיון שחור, והיית נדרש להעביר ערבים שלמים בחברת גברים זקנים ומשועממים, חברי מסדרים מוזרים כמו "הבונים החופשיים", והם היו מבקשים ממך לנגן, והיית מרגיש שלנגן להם זה כמו לשים נזם זהב באף חזיר, עד שהיית הופך לאחד מהם.
 
לשכת הבונים החופשיים, וינה, 1782

אילו היית נלד לפני 150 או 200 שנה באיטליה, היית, סביר להניח, יוצא בכל בוקר לעבודה כדי לעזור בכלכלת הבית כדייג, דורך ענבים, או סתם מוכר גפרורים בפינת רחוב, עני ועירום ומזה רעב.
    
וינצ'נזו גמיטו, הדייג הצעיר, 1877               לורנצ'ו ברטוליני, דורך הענבים, 1820

נו, אז אחרי הכל נראה שזה לא כל כך נורא להיות ילד שנולד להורים יהודים שבנו את ביתם אי-שם בשפלת יהודה בתחילת המאה ה- 21, שיכול לישון בין סדינים (מגוהצים אני מקווה!), לקום (תמיד יותר מידי מוקדם בבוקר), לצחצח שיניים בכיור עם מים זורמים, להתקלח במים חמים, לאכול ארוחת בוקר המוגשת לשולחן בצלחת (אוי, שוב אין לאבנה?), לנסוע לבית הספר באוטובוס ממוזג, לחזור הביתה אחר-הצהרים, לאכול פסטה וסלט ארטישוק (גם אני רוצה!) ולנוח בבריכה עם ענבים או אבטיח (רק לא אפרסק - איחס), ולחלום בלילה על הרפתקאות כאלה ואחרות. ובשבת אחת בבוקר, בסוף חודש מאי 2018, לקום, ללבוש את המכנסיים הכחולים והחולצה המשובצת האדומה החדשה, לנעול את הנעליים עם השרוכים פתוחים (שכל הדודות - חוץ ממני - יגידו לך לקשור אחרת תיפול), להסתרק עם שביל בצד, ללכת לבית הכנסת הקרוב לבית, לקרוא את הפרשה בפני הדודים והדודות, שרובם, בוא נודה על האמת, לא מבינים מילה ממה שאתה קורא, ושעה אחר-כך להיקרא גבר (ואפילו גבר-גבר) - בלי שריטה אחת, או כוויה או נשיכה, קטנה אפילו, מאיזה אריה שהתעצבן והתנפל עליך. 

מזל טוב!




0 תגובות
ימי קציר
15/05/2018 17:34
מרגו סטרומזה-אוזן
ואן גוך, ברויגל, קברי אצילים במצרים

מאז המהפכה החקלאית (בין האלף השמיני לאלף החמישי לפנה"ס, תלוי איפה) הגידול העיקרי של האדם היה חיטה, וזמן הקציר היה בפרוס הקיץ או באמצעו, תלוי במיקומה של האדמה: בעוד שבמצרים קצרו את החיטה כבר באביב, חודש יולי היה חודש הקציר במערב אירופה. 
 
קברם של סנדג'ם, טייח בחייו עלי אדמות ואיכר לנצח, ושל אשתו לי-נפרטי נתגלה בינואר 1886 על-ידי עובדים מקומיים בדיר אל-מדינה, בגדה המערבית של הנילוס מול תביי, קצת צפונה מעמק קברי המלכות. סנדג'ם ואשתו חיו בימי השושלת ה- 19, במאה ה- 13 לפנה"ס (1189-1292 לפנה"ס). בקיר המזרחי של חדר הקבורה, ברצועה האמצעית מתואר סנדג'ם קוצר חיטה: בידו השמאלית הוא מחזיק באגד שיבולים ובימנית הוא קוצר אותם בעזרת מגל גדול, שלהבו היה עשוי מעץ. מאחוריו הולכת אשתו לי-נפרטי, האוספת את השיבולים את הסל שבידה. אדמתו של סנדג'ם, בו גדלים עצי פרי ותירס, מגודר בתעלות השקיה. זמן הקציר במצרים היה בין אפריל ליוני תלוי במזג האוויר, לפני ההצפה השנתית של הנילוס. 

מפתח כתב-היד שלפנינו - ספר התהילים של סר ג'ופרי לוטרל - בעל אחוזה בכפר אירנהם שבמחוז לינקולנשיר במזרח אנגליה של תחילת המאה ה- 14 – מתאר את הקציר ואיסוף האלומות. באנגליה של ימי-הביניים נשות האיכרים לא הופלו לרעה בגין מינן (יחי השוויון!) והן מתוארות קוצרות והגברים מאלמים אחריהן. הציור מאייר את פסוק 12 במזמור צו הכתוב מעליו בדיוק, בעמוד השמאלי: "יעלוז שדי וכל-אשר-בו" ("Gaudebunt campi et omnia quae in eo sunt") והמשך הפסוק "אז ירננו כל עצי-יער" בעמוד הימני למעלה. התכנית העיטורית של שולי הדפים בכתב-היד מתארת שלל עבודות חקלאיות שהיו נהוגות באחוזת סר לוטרל תוך תשומת לב רבה לפרטי לבוש, לכלים חקלאיים, לחיות המשק ולגידולים חקלאיים. 
   
הספרייה הבריטית, Add.42130
איוריו של כתב-היד הזה הם ציון דרך בציור מתוך התבוננות, צורת אמנות שתלך ותתפתח במהלך המאה ה- 14, בעיקר בכל הקשור לחיות (בעיקר ציפורים) ולעבודות החקלאיות שנהגו סביב השנה, וזאת בהשפעת הנוהג לעטר את לוחות השנה בכתבי-היד, כפי שנראה בדוגמאות הבאות מסוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה- 16:
    
איורים אלה מהווים חוליה בשרשרת ההשתנות של האמנות והמעבר מימי-הביניים בשיאם לתקופה שנהוג לכנותה שלא בצדק "הרנסנס הצפוני". הם עדיין מצוירים בתוך כתבי-יד בעיטור ללוח השנה, ומה שמתחשק הוא "לקרוע" את מסגרת לוח השנה כדי לחשוף את התמונה שמתחתיו... 

מי שניתק את התיאורים הללו מלוחות השנה, והוציא אותם מכתבי-היד אל המרחב, הוא פיטר ברויגל האב. בסביבות שנת 1565 הזמין הסוחר ניקולס יונגלינק מאנטוורפן סידרה של ציורי שמן על עץ שתיארו את העבודות החקלאיות במהלך חודשי השנה השונים. אין יודעים בוודאות כמה ציורים הכילה הסדרה (תריסר כמספר חודשי השנה?) מהם שרדו חמישה: ציידים בשלג המתאר את עבודת חודש ינואר, יום סגריר המתאר את פברואר, קציר החיטים המתאר את יולי, קציר התירס המתאר את אוגוסט וחזרת העדר המתייחס לנובמבר. 
 
פיטר ברויגל האב, קציר חיטים, 1565, שמן על עץ, 117 על 161 סמ'
בקומפוזיציה האהובה על ברויגל המופיעה בכמה מציוריו, הוא יוצר במישור הקדמי חלקת אדמה גבוהה עליה הוא מעמיד דמויות, חלקן עומדות בגבן אלינו ומסתכלות על הנוף הנפרש מתחתיהן והלאה. אנו מאמצים את נקודת המבט של הדמויות וכך מכניס אותנו ברויגל לציור, ואנחנו יורדים יחד איתן במשעול שמעבר לגבעה הנמשך אל שדות החיטה, משם פונים שמאלה אל ערימת החציר, וממשיכים אל הבתים, ואל הכנסייה הנמצאת קצת הלאה, ומשם אל תחנת הרוח ואל הנהר הזורם עד לאופק המתוארים ב"ספומטו" - עשן באיטלקית, מושג שהמציא ליאונרדו דה וינצ'י כדי לתאר את "מסך העשן הכחלחל" הנוצר במרחק בגלל חלקיקי האטמוספירה. ברויגל ביקר באיטליה כ- 15 שנים לפני שצייר את סדרת הציורים הזו, ואף גר וצייר ברומא במהלך שנת 1553, ובוודאי הפנים כמה מאפיינים בסגנון הרנסנס האיטלקי. 

במהלך המאה ה- 19 נרשם גידול עצום בציורים שתיארו קציר תוך התמקדות בעובדים, כביטוי לריאליזם הפוליטי-תרבותי ששטף את אירופה וכתגובת נגד למהפכה התעשייתית. כך לכדו הציירים שתי ציפורים במכה אחת: הם תיארו את עבודת השדה כביטוי לחיים בריאים בכפר לעומת תנאי המחייה העלובים של פועלי החרושת ברובעים העניים המצחינים של הערים הגדולות בהם זרם הביוב ברחובות, והם התעניינו באדם הפשוט, הפרולטר, שכוח שריריו היה (ועודנו) הדבר היחיד שבבעלותו, לעומת בעל האדמה שהגדיל את הונו על חשבון עבודתו של האיכר. אולי יש לראות את השפעתה של הרומנטיקה בתיאורים הרבים דווקא של מנוחת הקוצרים, כמו בציורו של ואן גוך מדצמבר 1889-ינואר 1890, בעת ששהה בבית החולים לחולי נפש בסן-רמי דה פרובנס. הציור מבוסס על עבודה של ז'ן-פרנסואה מייה, כמו ציורים רבים אחרים של ואן גוך מהתקופה הזו.
  
ז'ן-פרנסואה מייה, שעת צהרים, פסטל על נייר, 1886, 23 על 42 סמ';      ואן גוך, צהרים, שמן על בד, 73 על 91 סמ'; 
ואן גוך כתב לאחיו תאו בקשר לעבודה זו: "אני משתמש בשפה אחרת, שפת הצבעים, כדי לתרגם את תחושת האור והחושך לשחור וללבן." האינטנסיביות הגדולה אצל ואן גוך – לעומת השלווה ששורה על העבודה של מייה – מושגת על-ידי שימוש בצבעים משלימים - הכחול והחרדל – ותנועות המכחול  הנראות בערימות החציר ובשמיים.

קציר חיטים הוא סמל לשלווה ולתקווה שבחורף שלאחריו יהיה שפע קמח להכין ממנו לחם. הלוואי ומראות שלווים ילוו את קציר החיטים אצלנו ואצל שכנינו בשנים הבאות במקום המראות להם אנו עדים בשבועות האחרונים.
 
רפאל חיון, שריפה בנחל עוז, מאי 2018

 

2 תגובות
מדרש תמונה - פרשת חוקותי
11/05/2018 08:39
מרגו סטרומזה-אוזן
פרשת חוקותי, ידיד רובין
ידיד רובין, ללא כותרת, 2009, שמן על נייר, 50 על 65 סמ'

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן; וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת." (ויקרא, כו' ד-יג)

בפסוק וחצי הראשונים מתאר המחבר את גן העדן האבוד עלי אדמות, ובהמשך מתאר בשני פרקים כיצד כל הטוב הזה תלוי על בלימת מעשיו של האדם ויכול להתדרדר בקלות. ואולי זה מה שחש ידיד רובין (2012-1938), שחי בקיבוץ גבעת חיים איחוד וביקש להנציח את שדותיו ללא דמויות אדם, והמשיך לתאר אותם גם אחרי שגדעו את שורות הברושים סביב השדות, ולאחר מכן גדעו את עצי הפרדס עצמם והפכו את השדות לבתי חרושת. 
וכמו בשירו של חיים חפר "בראשית" שביצעו התרנגולים, המתאר את בריאה העולם והכחדתו על-ידי בני האדם 
"...והאדם ברא את האטום 
והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום"
בבוראו מחדש את העולם מסתפק האל בחמשת ימי הבריאה הראשונים 
"וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם 
וישבות מכל מלאכתו, ולא ברא את האדם" 
וגם אנו נסתפק בפסוק וחצי הראשונים:
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע." 
שבת שלום

2 תגובות
איך הגלגל מסתובב - פרס ד"ר לאופולד לוקס
07/05/2018 05:56
מרגו סטרומזה-אוזן
מנטנייה, מבצע ולקירי, הטעיית העין
מחר, יום שלישי ה- 8 במאי, יקבלו גיסתי ואחי, שרה וגי סטרומזה, את הפרס על-שם ד"ר לאופולד לוקס לשנת 2018 על עבודתם המדעית בתחום הפילוסופיה של הדתות, המוענק על-ידי הפקולטה הפרוטסטנטית של אוניברסיטת טובינגן, גרמניה. 
הנה לינק להודעה לעיתונות באתר האוניברסיטה:
https://www.uni-tuebingen.de/en/university/news-and-publications/press-releases/press-releases/article/2018-leopold-lucas-prize-for-religious-philosophers-guy-and-sarah-stroumsa.html

אוניברסיטת טובינגן הוקמה בשנת 1477 על-ידי רוזן מקומי בשם אברהרד הראשון שכונה 'המזוקן' (1496-1445), אחרי שחזר ממסע עליה לרגל לירושלים בשנת 1468, כנראה כביטוי פילנטרופי שהונע מרגשות דתיים ופרגמטיים. 
פסל הרוזן אברהרד המזוקן רוכב על סוסו מפאר את חצר מעונו, הטירה הישנה בשטוטגרט, הנמצאת כ- 40 ק"מ צפונית לטובינגן. הנוצות המעטרות את קסדתו אינן אלא כפות תמרים שהפכו לסמל משפחתו לאחר שחזר ממסעו לארץ הקודש, ועל צווארו נראית שרשרת המזהה אותו כאביר במסדר גיזת הזהב, תואר שקיבל בשנת 1492. 
פסלי פרש היו אחת הסוגות האהובות ביותר על שליטים ומצביעים, ומקורם עוד ביוון הארכאית (מאה שישית לפנה"ס). פסלי פרש יצוקים בברונזה מוכרים מהתקופה הרומית, והמפורסם בהם ששרד הוא פסלו של הקיסר מרקוס אורליוס בגבעת הקפיטול ברומא, שלא הותך במהלך ימי הביניים מכיוון שלמזלו זוהה בטעות כפסלו של הקיסר קונסטנטין הגדול, יקיר הנצרות. לקראת אמצע המאה ה- 15 החייה הפסל דונטלו את מסורת פיסול הפרש בברונזה בפסלו את המצביע הצבאי "גאטאמלטה" הניצב בפדובה. במחצית השנייה של המאה ה- 15 הפכה סוגה זו ל "בון טון" לאנדרטאות למצביעים לא רק באיטליה, אלא גם ברחבי הארצות שמצפון לאלפים עד לאמצע המאה ה- 20 (גם אנחנו זכינו לגרסה ארץ-ישראלית של אנדרטת הפרש בדמותו של אלכסנדר זייד הרוכב על סוסתו האהובה דומיה. האנדרטה, הנקראת "שומר בישראל", פוסלה על-ידי דוד פולוס ב- 1940 וצופה על גבעות שייח אבריק).
פסלו של אברהרד נעשה ממש באותה תקופה פורייה, בשיאו של הרנסנס האיטלקי, במחצית השנייה של המאה ה- 15, והוא עדות ליחסים ההדוקים בין גרמניה לאיטליה בתקופה זו, ולא רק אז: בשנת 1472 נשא אברהרד לאישה את ברברה גונזגה (1503-1445), בתו של לודוביקו השלישי גונזגה, מרקיז מנטובה, ואשתו ברברה מברנדנבורג. ברברה גונזגה הייתה בתם ה- 12 במספר של הזוג (מתוך 14 ילדים). סמוך לנישואיה הונצחה ברברה גונזגה בציור קיר בארמון אביה, ציור שנעשה בידיו של אחד מגדולי הציירים של התקופה, אנדראה מנטנייה, שהיה אמן החצר של לודוביקו גונזגה, ושמו נודע בעולם בזכות ציוריו ב "חדר הנישואין" (Camera degli Sposi) בארמון הדוכס במנטובה. 
ברברה גונזגה נראית בציור הקיר הצפוני, מעל האח, בחברת הוריה וחלק מאחיה, בסצנה בלתי רשמית המתארת את הרגע בו קבלה המשפחה את הידיעה המשמחת על מינויו של אחד האחים לקרדינל, ב- 1 בינואר 1462. אבל היה זה ציור התקרה של החדר שהעניק לאנדראה מנטנייה את פרסומו הרב: מנטנייה צייר אוקולוס (חור בתקרה שנועד להכניס אור לחדר, כמו בפנתאון ברומא) באופן משכנע ביותר, עד כי המביט בתקרה טועה לחשוב שתקרת החדר אכן נפתחת לשמיים.
"הטעיית העין" (trompe l'oeil) – זהו הביטוי המגדיר ציורים שמטרתם לגרום לצופים להאמין שהם רואים את המציאות, ולא ציור שלה. הטעיית העין כאן נעשתה על-ידי ציור דמויות הנשים המציצות מעל למעקה כלפי מטה אל החדר, וציור הפוטי העומדים על זיז בחלקו הפנימי של המעקה באקצרה חריפה, כלומר כאילו הם ניצבים בזווית למישור התמונה, ולכן נראים כאילו רגלייהם קרובות אלינו וראשיהם נסוגים במרחב. 
ונחזור לאברהרד המזוקן. בדיוקנו נראה אברהרד מחזיק קבוצה של כפות תמרים כדוגמת אלה המתנופפים על קסדתו. כפות התמרים הפכו להיות גם סמלה של אוניבריסיטת טובינגן שאותה הקים.
מעשיו של הרוזן לטובת הציבור לא הסתיימו בהקמת האוניברסיטה, אלא הוא אף ציווה באותה שנה לגרש את כל היהודים מווטמברג. על כך, ועל מעשים טובים נוספים, קיבל מן האפיפיור את "הורד המוזהב", פסלון מזהב של זר ורדים המשובצות באבנים טובות, המוענק (עד היום) לאישים ולמוסדות בטקס מרשים במהלך תקופת הלנט (40 ימי הצום לפני הפסחא) כביטוי לטוב שהובטח בצליבתו של ישו. עשר שנים מאוחר יותר, ב- 1492, זכה אברהרד בכבוד נוסף, עת צורף למסדר "גיזת הזהב" – מסדר גברים (אירופאים, לבנים ועשירים) שהוקם על-ידי דוכסי בורגונדי באמצע אותה מאה. השרשרת בה מעוטרים כל חברי המסדר תלויה על צווארו של אברהרד, ובמרכזה תלויה גיזת הזהב – צמרו של האייל המופלא כריסומאלוס שיאסון וחבריו הארגונאוטים הצליחו להחזיר במסעם לעיר קולכיס, כמסופר בספרו של המשורר הרומי אובידיוס (43 לפנה"ס – 17 לספירה) "מטמורפוזות". 
בצמוד לטירתו של אברהרד בשטוטגרט מצוי מוזיאון לזכרו של קלאוס פון שטאופנברג, תושב העיר וקצין בוורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה, שתכנן וביצע את "מבצע ולקירי" (Walkiri) - ניסיון נוסף ובלתי מוצלח לרצוח את היטלר. ב- 20 ביולי 1944 הניח קלאוס פון שטאופנברג פצצה מתחת לשולחן התדריכים ב "מאורת הזאב", אחד ממעוזי היטלר במזרח פרוסיה, ויצא מן החדר. למרות שהפצצה גרמה לארבעה הרוגים וכמה פצועים, היטלר רק נשרט קלות. למחרת הניסיון הכושל הוצא קלאוס פון שטאופנברג להורג, יחד עם שותפיו לניסיון. אשתו נינה נפטרה בשיבה טובה לפני תריסר שנים.
ד"ר לאופולד לוקס (1943-1872), שלזכרו ניתן הפרס אותו יקבלו שרה וגי היום, היה היסטוריון באוניברסיטת טובינגן וכיהן כרב הקהילה היהודית. ב- 1942 גורשו הוא ואשתו למחנה הריכוז טרזינשטאט, שם מת שנה לאחר מכן. אשתו נשלחה לאושוויץ ב- 1944 ונרצחה שם. הפרס, אחד הפרסים המדעיים החשובים ביותר בגרמניה המוענק מידי שנה למדען מצטיין (והפעם לזוג מדענים מצטיינים) בתחום הפילוסופיה של הדתות, נתרם על-ידי בנו של ד"ר לאופולד לוקס, פרנץ לוקס, איש עסקים ופילנטרופ, שהצליח לברוח ב- 1938 מגרמניה לבוליביה, הפך לאיש עסקים מצליח, ונפטר בלונדון שישים שנה מאוחר יותר. 
טקס הענקת הפרס יתקיים מחר, יום שלישי ה- 8 במאי, בשעה 5:00 אחר הצהרים, 75 שנה בדיוק פחות 12 שעות אחרי שאבינו, ז'ק סטרומזה, נכנס בשערי בירקנאו עם כל משפחתו ברכבת המשא, ו- 75 שנה בדיוק אחרי שרוב בני המשפחה כבר לא היו בין החיים.  
וכמאמר שירו של יענקל'ה רוטבליט
"איך שגלגל מסתובב לו 
איך הגלגל מסתובב... 
זאת קומדיה אלוהית 
ולאן שלא תביט 
אותו סיפור חוזר חלילה"
גאים בכם, שרה וגי, על הישגיכם הזוכים להכרה ולהוקרה שוב ושוב, ומחבקים אתכם בחום ובהערכה גם אם לא נהיה שם אתכם מחר.
5 תגובות
לאורית, היושבת שבעה על אחותה מעיין ברהום
01/05/2018 05:58
מרגו סטרומזה-אוזן
גון אוורט מיליי, אדוארד מונק, נחל צפית

"יש ערבה שנטויה מעל הפלג,   
בזגוגית המים משתקפים עליה ישישים. 
בעץ הזה קלעה זרים עולים על כל דמיון
עם דרדרים, חינניות, סרפד וסחלבים סגולים,  
שהרועים החצופים קוראים להם בשם גס, 
אך בתולות צנועות קוראות להם
האצבעות-של המתים. 
כשהיא טיפסה לתלות נזרי צמחים על בדי עץ
ענף אחד זדוני נשבר, 
ושלל פרחיה, וגם היא, נפלו לפלג הבוכה.
בגדיה נפרשו לרווחה
וכמו בתולת-ים לזמן מה נשאו אותה
בזמן זה שרה בליל שירי מזמור מפעם, 
כמו אחת שלא ערה למצוקתה, 
או כמו יצור אשר נולד וחי במים. 
אך זה לא נמשך הרבה עד שבגדיה, 
הכבדים מרוב שתייה, 
משכו למטה את האומללה מזמר מתנגן
לבוץ של מוות."
מדברי המלכה גרטרוד, המבשרת לבנה המלט על טביעתה של אופליה אהובתו, מתוך המחזה המלט לוויליאם שייקספיר (תרגום דודי פרנס), מערכה רביעית, תמונה שביעית 

לכאורה אין מרחק גדול יותר בין מותם האלים והרועש של הנערות והנער בשיטפון בנחל צפית לבין התיאור הרוגע של אופליה השרה רגע לפני טביעתה במימי הנחל, כפי שהונצחה בציורו של סר ג'ון אוורט מיליי.
 
סר ג'ון אוורט מיליי, אופליה, 1851-52, שמן על בד, 76 על 112 סמ'
המרחק בין אפיק הנחל האכזב והאכזר במדבר הצחיח לבין גדת הפלג הירוק והמזמין, בין הצוקים הדרמטיים לבין הנוף הפסטורלי, בין הנערות והנער שכבשו ברגליהם את המרחב לבין אופליה שבאה לקטוף פרחים על גדת הנחל, בין הג'ינס הקצרים הקרועים לבין שמלתה המרוקמת, בין הצעקות שליוו את רגעיהם האחרונים לבין קולה הרוגע של אופליה, בין החבורה לבין בדידותה של אופליה, בין אלימות המים הגועשים לבין איטיות הזרימה של הנחל. 
מיליי צייר את הציור בשתי מערכות. במערכה הראשונה הוא צייר את הנוף: מיליי ישב על גדות יובל של נהר התמזה מדרום-מערב ללונדון ( ליד Ewell) במהלך חמישה חודשים בשנת 1851, יום-יום, במשך כל היום. במערכה השנייה הוא צייר את אופליה בתוך אמבטיה בסטודיו שלו, רחוב גוור מספר 7 בלונדון, שני צעדים מהמוזיאון הבריטי. המודליסטית הייתה אליזבת' אלאונור סידל – המוזה והמודל של רבים מחברי האחווה הפר-רפאליטית (קבוצת אמנים שמילה נמנה עליהם) - שהייתה אז בת 19. שמונה שנים לאחר מכן נישאה סידל לחבר אחווה אחר – דנטה גבריאל רוסטי - אך נישואיהם ארכו רק שלוש שנים בגלל מותה של סידל, שסבלה מדיכאון והתמכרה לאופיאטים.
 
אדוארד מונק, מוות בחדר החולה, 1893 בקירוב, טמפרה ועפרונות על בד, 152.5 על 169.5 סמ'
ציורו של מונק אף הוא אינו דומה לאבל המשפחות על מות יקיריהם בנחל צפית שבא בחטף. מונק מתאר בציור את משפחתו המכונסת בחדרה של אחותו סופי הגוססת משחפת, עשור לאחר שאם המשפחה מתה אף היא משחפת. סופי יושבת בכיסא מימין למיטה, פניה אינן נראות משל היא כבר לא איתם. אבי המשפחה, כריסטיאן, רופא במקצועו, עומד מולה חסר אונים, פוכר את ידיו בתפילה, ונתמכת במסעד הכיסא עומדת אחת הדודות שעברה לגור עם המשפחה לאחר מות האם. במישור הקדמי יושבת האחות לורה, לידה עומדת אחות נוספת, אינגר, המביטה אלינו וחולקת איתנו את הכאב, מאחוריה דמות גברית, אדוארד כנראה, ואחיו הצעיר, אנדראס, נשען על הקיר משמאל. מונק כתב שצייר לא את מה שהוא רואה, אלא את מה שראה. ואולי נכון יותר יהיה לומר שמונק צייר את החוויה שזכר 16 שנים אחרי שהתרחשה – חוויה כה קשה וכה בודדה שאיש אינו מצליח ליצור קשר עין עם השני ואיש אינו מעז לנגוע בשני – מונק מתאר את חוויית חוסר האונים מול המוות הקרוב של נערה צעירה, חוויה שגרמה לכל אחד מבני המשפחה להתכנס בבדידותו.
הצבע הירוק בשתי היצירות כה שונה: הירוק החי העוטף את אופליה כה רענן ופריך בעוד צבעם הירוק-חיוור של קירות חדרה של סופי משתלט על פניהן ובגדיהן של הדמויות. הירוק הרענן משקף את האור הטבעי ליד הפלג לעומת חדר החולה שאין בו שום חלון המאפשר לאור הטבעי לחדור פנימה.  
אני מחבקת אותך אורית, יחד עם כל בני משפחתך וחברייך הרבים מספור, ומאחלת לך שתמשיכי לראות את האור מבעד לחלון.

 

6 תגובות
מדרש תמונה - פרשת קדושים
27/04/2018 11:54
מרגו סטרומזה-אוזן
זאן-פרנסואה מילה, קציר, רות המואבייה

ז'ן-פרנסואה מייה, מנוחת הקוצרים (רות ובעז), 1850-53 שמן על בד, 67 X 120 סמ', המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹאתוֹנוּ אֹתו.  כְּאֶזְרָח מִכֶּםיִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִיםהֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (ויקרא, יט' לג-לד).

הציור מתאר קבוצת קוצרים, נשים וגברים, הנחים ממלאכת הקציר ברקע שלוש אלומות גדולות. מצד שמאל גבר עומד ומציג בתנועת ידו השמאלית אישה העומדת לידו בפני קבוצת הנחים, המפנים את מבטיהם אל האישה. היא מטה את ראשה כמתביישת, זרועותיה עמוסות שיבולים שליקטה בשדה לאחר הקציר. הסצנה מתארת את המסופר במגילת רות "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. עינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים." (מגילת רות, ב' ח-ט)

מייה שינה את שמו המקורי של הציור - "רות ובעז" - כשהציגו בסלון של 1853. אני משערת שבתקופה זו שינה מילה את ייחסו לאמנותו, אולי אפילו באופן לא לגמרי מודע. בתחילת דרכו נחשב מילה לצייר נטורליסטי, ואף היה אחד מעמודי התווך של אסכולת ברביזון – אסכולה שחרטה על דגלה לתאר את הטבע באופן בלתי אמצעי (וזאת כתגובה לציור הרומנטי). במחצית המאה ה- 19 אמנים מסוימים החלו למהול אל תוך ציורי הטבע גוון ריאליסטי, וביקשו להביא לקדמת הבמה לא רק את נכונות התיאור, אלא בעיקר את האנשים הפשוטים העובדים, וזאת על רקע אביב העמים ומשנתם של קארל מרקס ופרידריך אנגלס.

החקלאים שתיאר מייה הם בבואה של האנשים שהצייר גדל בסביבתם: הוא נולד בכפר Chailly שבנורמנדי, בלב אזור שנחשב לאסם התבואה של צרפת. כבן הבכור במשפחתו עבר בשדות עם הוריו, שדות שהיו בבעלות בעלי קרקעות, שהתעניינו בצבירת רכושם על גבם של האיכרים. בעז אינו נראה כבעל קרקע עשיר, אלא כאחד העובדים, מגלו על כתפו ובגדיו מרופטים. יתכן שכשסיים את הציור ראה מייה שהציור אכן מתאר את הטקסט התנכי, אך יותר מכך, הוא משקף את אהבתו הגדולה לחקלאים הפשוטים ואת הערכתו לעבודתם.

 

 

2 תגובות
מדרש תמונה - פרשת אחרי מות
20/04/2018 12:27
מרגו סטרומזה-אוזן
וויליאם הולמן הנט, שעיר לעזאזל, ים המלח
וויליאם הולמן הנט, השעיר לעזאזל, 1854, שמן על בד, 80 X 140 סמ'

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר." (ויקרא, טז: כא-כב)
הציור הזה של הנט, צייר אנגלי שפעל לאורך כל המחצית השנייה של המאה ה- 19, נעשה לחופי ים המלח, אל מול הרי אדום. בשנת 1854 חווה הנט משבר אמוני/פסיכולוגי והחליט שביקור בארץ הקודש יקרב אותו להבין את ישו ולראות את הנופים בהם פעל. ביוני 1854 ביקר בירושלים ובאוקטובר באותה שנה ירד לים המלח, צייר את השעיר לעזאזל וכתב: "...מעולם לא הייתה סצנה כה יוצאת דופן בסידור המופלא של טבע פראי ונורא...איש לא יכול להכחיש שהמקום הזה מקולל על-ידי האל..."
כמה שנים קודם לכן הקים הנט את אגודת האמנים "הפר-רפאליטים" יחד עם המשורר והצייר דנטה גבריאלי רוסטי וג'ון אוורט מילס, אגודה שחרטה על דגלה לתאר את הטבע באופן "נכון", אך דרך איכויות דתיות ימיביניימיות, כלומר עם להט דתי, ובעיקר בניגוד לציור הרציונליסטי של ציירי הרנסנס האיטלקי כמו רפאל. 
ים המלח ייצג, עבור נוצרים רבים, בבואה של ארץ הגזרה - הגיהינום וקרבתה של סדום, עיר החוטאים, רק הוסיפה צבע לתמונה הכללית. הפלטה הצבעונית של הנט, במיוחד בתארו את הרי אדום, לא התקבלה בעין יפה על-ידי מבקרי האמנות הלונדונים, שם הציג את הציור שנתיים לאחר שחזר מביקורו בארץ הקודש, אך למרות הביקורת, הפך הצבע הסגול להיות הצבע המזוהה ביותר בציורי הטבע של הנט. היכולת של הנט לתאר את שיער העז באופן כל כך נפלא ועשיר, ואת התבוססותה של העז בבוץ המכוסה שכבת מלח בתנוחה כה נואשת, הוא שהופך אותה לשעירה לעזאזל כה "מוצלחת" – נושאת, על לא עוול בכפותיה, את עוונות החוטאים כולם. 

2 תגובות
על במותינו חלל - יום הזיכרון ויום העצמאות
18/04/2018 07:44
מרגו סטרומזה-אוזן
שאגאל, ארדון, ריברה, גנדי, עצמאות
כבר שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט המוקדש לימים הנוראים האלה, ושום דבר לא קורה...ביקשתי לחשוב על תיאורים ויזואליים של מאבקי עצמאות או יצירות שנחקקו הזיכרון הקיבוצי, כאלה המסמלות את המאבק או את רגע ההכרעה בדרך אל העצמאות...חיפשתי משהו גדול ועצום המתאר את ההיסטוריה של העם, כמו ציורי הקיר של דייגו ריברה בארמון הממלכתי במקסיקו סיטי, או ציורי הקיר של האמן ההודי באוהר רמנוהר סינהה (Beohar Rammanohar Sinha), המפארים את האודיטוריום של אתר ההנצחה לקדושים המעונים בעיר ג'בלפור שבמרכז הודו. לא הצלחתי לחשוב על יצירה אמנותית ישראלית שמבטאת את המאבק לעצמאות יותר מאשר צילומו של דוד רובינגר מה- 7 ביוני 1967, המתעד את הצנחנים הבוכים מול הכותל (אבל זה אולי רק בגלל קוצר הידיעה שלי)...
ציור הקיר של דייגו ריברה, מכסה שלושה קירות בגרם המדרגות הנמצא מאחורי השער הראשי של ה"פלציו נסיונל" במקסיקו סיטי, שחלקו המרכזי נבנה עוד כארמונם של שליטי האימפריה האצטקית האדירה ששלטה במקסיקו במהלך המאה ה- 15 עד שהוכרעה על-ידי הספרדים ב- 1521. הארמון צופה אל כיכר החוקה שבמרכז העיר. במרכז חזיתו קבוע השער הראשי, ומעליו המרפסת ממנה התקיים טקס ההכרזה על עצמאות מקסיקו, שלוש מאות שנה בדיוק לאחר הפלישה הספרדית, בספטמבר 1821. 
דרך השער הראשי מגיעים אל פטיו ובו גרם מדרגות המכוסה בציורי הקיר של ריברה שנעשו בין השנים 1929-35. הציורים, המתפרשים על פני שלושה קירות, מתארים את ההיסטוריה של מקסיקו בעבר הרחוק (ההיסטוריה של האצטקים, על הקיר הימני) בעבר הקרוב (ההיסטוריה של ההתקוממות נגד הספרדים, על הקיר החזיתי שנראה בצילום) ובעתיד על הקיר השמאלי - המאופיין במאבקים חברתיים בין השכבות השונות. דגל של ברית המועצות ודיוקן של קרל מרקס חולשים על העתיד. מרקס המחזיק כתובת המתארת את האוטופיה הנפרשת מתחתיו: שילוב בין החקלאות לתעשייה מודרנית, ובעוד אנשי הכנסייה מתוארים כחמדנים ומושחתים, העם עובד. פרידה קאלו, אשתו של ריברה בחולצה אדומה, ואחותה, מתוארות מלמדות ילדים בחלק התחתון של הציור. 
  

האמן ההודי באוהר רמנוהר סינהה (2007-1929) עשה עבודה דומה מבחינת התכנים שממלאים את הציורים הפרושים סביב האודיטוריום באתר ההנצחה לקדושים המעונים בג'בלפור. אחת הסצנות מתארת את מהטמה גנדי אוסף מי ים להפקת מלח – אחד מרגעי השיא של "צעדת המלח", צעדה שהוביל גנדי מן האשראם שלו ליד אחמדבאד עד לחוף הים הערבי במקום שנקרא דנדי, המרוחק 390 ק"מ משם. הצעדה ארכה 24 ימים החל מה- 12 במרס 1930. דנדי היה המקום בו נהגו ההודים להפיק מלח מאז ומעולם, תהליך שנאסר על-ידי הבריטים כדי לא לפגוע ברווחים שלהם עצמם מהפקת מלח. הייתה זו המחאה הלא-אלימה (satyagraha) החשובה ביותר מבחינת האימפקט שלה על השלטון האנגלי הקולוניאליסטי והשפעתה על דעת הקהל העולמית במאבק ההודי לעצמאות.
 
 
שתי העבודות הישראליות בעלות כובד משקל דומה לעבודה המקסיקנית ולעבודה ההודית, עד כמה שניתן להשוות, הן טריפטיכון (עבודה המורכבת משלושה חלקים) של מרק שאגאל וטריפטיכון של מרדכי ארדון. שתי העבודות שונות אחת מן השנייה בתוכניהן, אך יש ביניהן קווי דמיון רבים לדעתי. העבודה של שאגאל היא שטיחי הקיר התלויים ב"טרקלין שאגאל" בכנסת ישראל, עבודה שהוזמנה מן האמן בשנת 1960. במהלך 4 שנים טרח שאגאל על ה"קרטונים" – אלה גיליונות קרטון עליהם מציירים בהיפוך ימין-שמאל, והם המשמשים להעברת הציור למצע הבד כדי לטוות את הגובלנים, תהליך שנעשה בפריז בסדנת הגובלנים במהלך שלוש שנים (בין 65 ל 68). בדומה לציורי הקיר של ריברה, שאגאל סידר את ההיסטוריה היהודית בשלושה גובלנים שונים, אך בשונה מן הסדר הכרונולוגי הטבעי השולט בציורי הקיר של ריברה, מיקם שאגאל את העבר במרכז הטריפטיכון, את ההווה משמאלו ואת העתיד מימינו. 
 
גודלו של השטיח המוקדש לעבר, הכפול מגודלם של ההווה והעתיד, והבחירה למקמו במרכז הקומפוזיציה, מעוררים תמיהה. בשטיח זה נראה מימין משה במעמד הר סיני מחזיק בלוחות הברית, ומן העבר השני של בני ישראל מתואר דוד המלך בגלימת מלכות אדומה פורט על נבל, ולרגליו מנורה דולקת. 
 דמותו של דוד המלך מופיעה שוב בשטיח המתאר את ההווה (משמאל למרכז), ולידו המון אדם רוקדים במעגלים, חסידים וחלוצים כאחד. למטה מימין ניתן לראות את אשכול הענבים הנישא על כתפיהן של שתי נשים, ומעליהם ירושלים השבויה נתונה בתוך עיגול (הציור נעשה לפני מלחמת ששת הימים).  
עתידו של העם משאיר מרחב לדמיון: בשטיח מימין למרכז מתוארות הרבה מאוד דמויות סביב המרכז המרווח הטובל באור צהוב. בולטות ביניהן בתחתית השטיח, משמאל, אישה בשמלה אדומה המחזיקה תינוק – אלה הם שרה ויצחק - ומעליהן זוג המייצגים את אברהם ויצחק בשעת העקדה. מולם בצד ימין מתוארת דמותו של הנביא ישעיהו היושב לבוש בגלימה אדומה, ומעליו נראה מלאך עם זג כנפיים ענקיות, מחזיק את לוחות הברית בידיו. מרכז השטיח נשלט על-ידי חיות מבויתות (חמור, גדי, חתול), כמו גם נחש וחיות טורפות (אריה, דב) ודמות נערית עירומה כמעט. אלה ללא ספק מתארים את נבואתו של הנביא ישעיהו  (יא: ו-ח): "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה." 

היצירה השנייה שמנהלת שיג ושיח עם שלוש השטיחים של שאגאל (ועם שאגאל בכלל) היא הויטרז' של מרדכי ארדון "חזון ישעיהו לשלום נצחי", יצירה הקבועה בין אולמות הקריאה בקומה הראשונה של הספרייה הלאומית, השוכנת עדיין בתוך מתחם האוניברסיטה העברית בגבעת רם (עד שייגמר תהליך הבנייה של הספרייה הלאומית ליד הכנסת). 
 
מרדכי ארדון, חזון ישעיהו לשלום נצחי. 1982-84, ויטרז', 17 על 6.5 מ'
הויטרג' בנוי משלושה חלקים לא שווים בגודלם, ומתאר את נבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו (פרק ב: ב-ד) "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִים. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'."
כיוון הקריאה של הטריפטיכון הוא משמאל לימין. הפאנל השמאלי מתאר את כל הגויים, המיוצגים על-ידי קטעי פסוק ב' מתוך הנבואה הכתובים על גלילי הנייר הלבן בשפות שונות, הנוהרים אל הר האלוהים. 
 
בפאנל המרכזי, מעל לחומת ירושלים מתוארים גרמי שמיים וסמלים יהודיים המסודרים סביב קלף קרוע המכיל את פסוק ג' מתוך הנבואה, והפאנל האחרון מתאר את התגשמות הנבואה – כלי הנשק מושלכים לאש בעוד האתים שולטים בכיפה. סמלים אלה ליוו את ארדון לאורך כל חייו היצירתיים. חלקם מבוססים על איקונוגרפיה יהודית וחלקם אישיים מאוד. 
 
 

שתי היצירות מונומנטליות מבחינת הגודל שלהן ועיסוקן באחרית הימים. הבחירה בקומפוזיציה של טריפטיכון – שבו החלק המרכזי כפול בגודלו משתי הכנפיים הצדדיות, כפי שמקובל בתמונות מזבח כנסייתיות בהן הכנפיים סוגרות על החלק האמצעי ונפתחות בחגים - והבחירה במדיה - גם הגובלן וגם הויטרג' אינם מדיה "יהודיים" כי אם גויים "פר אקסלנס", המזוהים עם הסגנון הגותי ששלט באירופה בשיאם של ימי הביניים – מפתיעים. נדמה ששני האמנים לא השכילו לחשוב על צורות ועל מדיה שישקפו את ההיסטוריה והאמנות היהודית, ונזקקו לצורות מן האמנות המערבית הנוצרית. אפשרות אחרת היא ששני האמנים עשו זאת במכוון, ועל-ידי כך ביקשו ליצור יצירות אמנות שתהיינה אוניברסליות, כלומר קריאות גם לקהל לא יהודי. יתכן שביקשו לנכס את הצורות והמדיה "הנוצריים" אל האמנות היהודית בבחינת מקורותיה של האמנות הנוצרית והנצרות בכלל.
כך או כך, שתי היצירות הללו אינן מאוד נגישות לקהל: את היצירה של שאגאל מעטים רואים, ואת היצירה של ארדון מעטים מבינים. בניגוד לעבודה של ריברה, שבאופן מודע בחר במדיום של ציור הקיר במקום פתוח לציבור, מתוך ראייה סוציאליסטית שהאמנות צריכה להיות נגישה לכל אדם, ובניגוד לציורים של ריברה ושל סינהה שבהם העם הפשוט מעורב באופן פעיל בעיצוב המציאות – היצירות של שאגאל, ועוד יותר של ארדון, הן יצירות העוסקות במנהיגים (משה, דוד, ישעיהו), בכתובים ובסמלים, ומנותקות מן העם. בעוד העם אצל שאגאל פסיבי, אצל ארדון הוא כלל לא נראה. 

ועם כל הביקורת על שתי היצירות הללו, כמשקפות את ההיסטוריה של העם היהודי והתקומה הציונית מבלי להתייחס לפועלת ולפועל, לרופאה ולרופא, לחיילת ולחייל, למורָה ולמורֶה, למהדסת ולמהנדס, כעמודי התמיכה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל - התהום הפעורה בין היצירות הללו לבמות יום העצמאות של ימינו מעוררת געגועים עזים לאמנות אליטיסטית. ואולי שאגאל וארדון היו נביאים גדולים וחזו את הפסיביות שלנו וביקשו לאתגר אותנו - עד מתי נמשיך וניתן למנהיגינו הנוכחיים להוביל אותנו לאבדון בארץ המובטחת?



4 תגובות
מדרש תמונה - פרשת מצרע
13/04/2018 10:35
מרגו סטרומזה-אוזן
נפוליון, גרו, צרעת, מגפת הדבר, יפו
אנטואן-ז'אן גרו, בונפרטה מבקר את חולי הצרעת ביפו, 1804, שמן על בד, 534 על 720 סמ'

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת׃  צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן; לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא׃  וְאִם־פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל־עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד־רַגְלָיו לְכָל־מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן׃ וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא׃ וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא׃ וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ; הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל־הַכֹּהֵן וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא׃" (ויקרא, יג: ט-יז)

גם כיום, ההתמודדות עם מחלות עור מדבקות (בין אם הכוונה למחלת הנסן או למחלות שביטוין הוא פריחה על העור כמו פסוריאזיס, מחלות מין או אקזמה) נעשית על-ידי הפרדת החולה מן החברה הבריאה, ו"טיהורו" בטרם יורשה לחזור לחברת בני האדם. ציורו של גרו מתאר את ביקורו של נפוליון, בבוקר ה- 11 במרס 1799, במנזר הארמני על-שם ניקולס הקדוש ביפו בו שוכנו החיילים הצרפתים שנדבקו במגפת הדבר. 
ביקורו של נפוליון את חייליו החולים נתפס כמעשה אמיץ במיוחד ופעל להעלאת המורל של החיילים. הוא לא רק ביקר במקום, אלא גם עזר בנשיאת גופתו של אחד החיילים כדי להמחיש ש"המחלה" אינה מדבקת. עם זאת, גרו בחר לתאר את נפוליון באופן קצת יותר ייצוגי - נוגע בפצעו של אחד החיילים החולים. נגיעת האצבע של נפוליון בחזה החייל החולה מהדהדת את נגיעתו של תומס, אחד מתלמידיו של ישו, בפצעו של רבו. ישו קם לתחייה ביום השלישי לצליבתו ולקבורתו, ונגלה לתלמידיו. "תומס המפקפק" לא האמין שאכן לפניו עומד רבו, וישו הזמינו לגעת בפצעו, שנגרם מחניתו של החייל הרומי בזמן שגסס על הצלב. גרו מעולם לא ביקר ביפו אלא תיאר את חצר המנזר כיד הדמיון הטובה עליו, בסגנון מאורי (אדריכלות מוסלמית בחצי-האי האיברי), ומבעד לקשת המרכזית, על ראש הגבעה, מתנופף דגל צרפת.

0 תגובות
45 שנים לפטירתו של פיקאסו בגיל 92
08/04/2018 09:22
מרגו סטרומזה-אוזן
פבלו פיקאסו, דורה מאר, פריז, גרניקה
ב- 8 באפריל 1973 הובאה, תחת מעטה שלג, גופתו של פבלו פיקאסו לטירת Vauvenargues, בפרובנס שבדרום צרפת, מצפון להר סנט ויקטואר שסזאן כה הרבה לצייר. פיקאסו נקבר כמה ימים לאחר מכן בגני הטירה, טירה שאותה קנה ב- 1958 ושהוכרזה כמונומנט היסטורי, ובה חי באופן רציף רק עד שנת 1962. אשתו האחרונה, ג'קלין, שהתאבדה 13 שנים לאחר מותו, קבורה לצדו. על קברו של פיקאסו הציבה ג'קלין את פסלו "אישה עם אגרטל" משנת 1933. הפסל המקורי נוצק בבטון, ושני פסלי ברונזה נעשו בעקבותיו.
     
עם מותה של ג'קלין, ירשה את הטירה קתרין הוטין (Catherine Hutin), בתה מנישואיה הראשונים. בשנת 2008 הסכימה הוטין לפתוח חלקים מן הטירה למבקרים למשך מספר חודשים, אך לא הצלחתי למצוא אף צילום של חלקת הקבר של פיקאסו וג'קלין. 
מה יכולה אני לחדש לכם על פיקאסו? לא הרבה אני מניחה, וגם, איך לומר, אינני מעיזה, שהרי גדולים ומומחים ממני הקדישו את חייהם לאמנותו של האמן הגאון, שהיה גאון לא רק בתחום היצירה, אלא גם בתחום השיווק.

בשנת 1936 פגש פיקאסו לראשונה את דורה מאר (הנרייטה תיאודורה מרקוביץ, 1907-1997) צלמת ואמנית שגדלה בבואנוס איירס, בקפה לה דה מאגו (les deux Magot) בכיכר סנט ג'רמן-דה-פרה ברובע השישי. דורה מאר ופיקאסו הפכו עד מהרה לזוג אוהבים-שונאים. בינואר 1937 עזרה לו דורה למצוא סטודיו בקומה השנייה של מבנה מן המאה ה- 17 ברחוב דה-גרנד-אוגוסטין מספר 7 (רחוב האוגוסטינים הגדולים, על-שם המנזר האוגוסטיני ששכן בפינת הרחוב ושנהרס במהלך המהפכה הצרפתית). ההחלטה לשכור את הסטודיו הזה דווקא ולא אחר נבעה כנראה מן העובדה שהייתה זו גם כתובת הסטודיו של הצייר פרנהופר (Frenhofer), דמות ספרותית שהמציא הונורה דה-בזלק ביצירת המופת הנעלמה (Le chef-d'oeuvre iconnu), יצירה שפרסם החל משנת 1831 בעיתון "האמן". 
התמונה הראשונה ביצירת המופת הנעלמה מפגישה אותנו עם שלושה ציירים: פרנהופר הזקן, פרובוס המבוגר ופוסין הצעיר. אך בעוד פרנהופר הוא דמות מומצאת, שני האחרים, פרובוס ופוסין הן דמויות היסטוריות: פרנס פרובוס (1622-1569), צייר ממוצא פלמי שעבר ב- 1611 לפריז כשנתמנה לצייר החצר של מלכת צרפת מריה דה מדיצ'י וגם נפטר בעיר, וניקולה פוסין (1665-1594), צייר צרפתי שרוב חייו חי ועבד ברומא. מבחינה היסטורית, המפגש בין פרובוס ופוסין, שהמתרחש בסיפור בשלהי שנת 1612, אכן יכול היה להתרחש: פרובוס כבר גר בפריז באותה תקופה, ופוסין, שהוריו התנגדו לבחירתו בקריירה של צייר, ברח מנורמנדי - מקום הולדתו - לפריז כשמלאו לו ח"י שנים, כלומר במהלך אותה השנה, שנת 1612.  
לאחר המפגש הראשון בין השלושה, פרובוס ופוסין מוזמנים אל הסטודיו של פרנהופר ברחוב האוגוסטינים הגדולים מספר 7, לראות את יצירת המופת שהוא עובד עליה כבר 10 שנים וטרם סיים. לא אמשיך לספר את העלילה, אלא אשלח את מי מכם שירצה לקרוא את המקור (ויש גם תרגום לעברית). 
פיקאסו הוקסם מסיפורו של בלזק, העוסק בחוסר היכולת של אמן להגיע לשלמות, ואמברואז וולאר (Ambroise Vollard), סוכנו של פיקאסו, שכנע אותו לאייר את הסיפור. פיקאסו אייר את הספר ב- 13 תחריטים, ואלה הודפסו בספר שיצא בשנת 1931 ב- 340 עותקים. הנה שני תחריטים מן הספר, ובלינק המצורף תוכלו לדפדף ביתר התחריטים של פיקאסו מתוך הספר המוצג באתר המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. https://www.moma.org/collection/works/29301
 
וכמו שמונצח בשלט, בשנה הראשונה לשהותו בסטודיו הזה, ברחוב האוגוסטינים הגדולים מספר 7, צייר פיקאסו את ציורו המפורסם גרניקה שהוא כולו מחאה נגד הפצצה על העיר גרניקה. 
במרס 1937 קיבל פיקאסו הזמנה מן הממשלה הרפובליקנית הספרדית לצייר ציור קיר עבור הביתן הספרדי לתערוכה העולמית של אותה שנה, שאמורה הייתה להיפתח ביוני. בינתיים, בעוד פיקאסו חושב על נושא לציור הקיר המוזמן, הוא היה עסוק בציור כמה דיוקנאות של מרי-תרז וולטר, המאהבת והמוזה שלו שקדמה לדורה מאר ואם ילדתו מיה, ובתערוכת יחיד שלו בגלריה וולנטין בניו יורק, גלריה שפעלה בין השנים 1924-48.      
פיקאסו, אישה יושבת (מרי-תרז וולטר), ה- 11 במרס, 1937, שמן ופסטל על בד, 130 על 97 סמ'

ב- 26 באפריל 1937 הפציצו מטוסים גרמנים את העיר הבאסקית גרניקה במשך שלוש שעות, והוא החליט שזה יהיה נושא ציור הקיר לביתן הספרדי. ארבעה ימים לאחר ההפצצה כבר החל פיקסו לעבוד על הרישומים שעשה לגרניקה. כ- 50 רישומים עשה פיקאסו עבור גרניקה, חלקם חזרו לנושאים שעבד עליהם כבר שנים (סדרות כמו מינוטארומכיה ומלחמות שוורים). ב- 11 במאי החל פיקאסו לרשום את הקומפוזיציה על הבד (776.6 על 350 סמ'), ובמהלך 3 השבועות הבאים תיעדה דורה מאר במצלמתה את התקדמות העבודה, עד שבאמצע יוני הוצבה העבודה הגמורה בביתן הספרדי שתוכנן על-ידי האדריכלים חוסה לואי סרט ולואי לקאסה.  
     
     

לעומת פרנהופר, דמות האמן הבדויה של בלזק, שלעולם אינו מרוצה מיצירתו ולכן אינה מביאה לידי גמר, נראה שפיקאסו לא התענה בסבל דומה. כמות העבודות שיצר פיקאסו נעמדת בכ- 50,000 יצירות, מהן 1885 ציורים, 1228 פסלים, 2880 עבודות קרמיקה וכ- 12,000 רישומים, הדפסים ושטיחי קיר.
למרות הכמות העצומה של יצירות החתומות על-ידו, לא ירד ערכן של עבודותיו, אלא להיפך. פיקאסו הצליח, לאורך כל הדרך, לתמרן בין המותג שהקים לבין הסוכנים שהפיצו את יצירותיו. מצד אחד הוגבלה גישת הציבור לעבודות, ומצד שני כמה סוכני אמנות ידועים מכרו את עבודותיו. פיקאסו פיתח דרכים חדשות לאופן בו יצירות הופצו בשוק, וכך, למרות שרוב האמנים שסביבו סבלו במהלך שנות המשבר הכלכלי ושנות מלחמת העולם השנייה בגלל ששוק האמנות כמעט ולא פעל – פיקאסו, שהיה כבר אז עשיר, יכול היה לחכות לקונים מבלי שרמת חייו השתנתה כמעט. זאת ועוד, הוא הצליח למנף את דמותו כפטריוט וכאמיץ כשנפנף בעובדה שנשאר בפריז לאורך כל שנות הכיבוש הנאצי – זאת לעומת אמנים רבים שעזבו את העיר עד יעבור זעם. 10 מתוך רשימת 40 הציורים שהשיגו את המכירים הגבוהים ביותר בעולם אי-פעם חתומים על-ידי פיקאסו, ועוד למעלה מ- 300 יצירות שלו נמכרו ביותר ממיליון דולר כל אחת, עד שסך כל ההכנסות ממכירות עבודותיו נאמד ב-  1.4 מיליארד דולר. 
  
פיקאסו, עירום, עלים ירוקים ובאסט, 1932, שמן על בד, 162 X 130, 106.5 מיליון $, פיקאסו, כד מצויר, 1954, 27,560 $

ילדיו ונכדיו המעורבים בהמשך פיתוח המותג "פיקאסו" נוהגים זהירות משנה בכל הקשור לפיתוח לכיוונים חדשים. הקשר שעשו עם יצרן מכוניות סיטרואן הניב תוצאות חיוביות לשני הצדדים: סיטרואן קסרה פיקאסו הייתה למיניוואן הנמכר ביותר באירופה עליה תשלמו היום רק 129,000 ₪! ואני מנחשת שהעובדה שלא ניתן למצוא במרחבי האינטרנט שום צילום של חלקת הקבר של פיקאסו, קשורה, באופן כל-שהוא גם היא להמשך יצירת המיסטיפיקציה לדמותו של אמן גדול.
.
   

3 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »