השבוע חל ה- 4 בנובמבר, יום הירצחו של יצחק רבין, תאריך בו כל המושכים בעט ובמכחול מוצאים את עצמם מתייחסים לאיש ולרצח, וגם ידי לא תחמוק מכך. אך אקדים ואציג מנהיג אחר, שארל "האמיץ" (או הנועז/עז המצח), שכונה כך בשל חיבתו לקרבות. ב- 3 בנובמבר לפני חמש מאות וחמישים שנים, ב- 1467, הכניע שארל האמיץ, דוכס בורגונדי מזה חמישה חודשים, את העיר ליאז' (בבלגיה של ימינו) תוך שטבח באזרחי העיר. לצד אכזריותו הרבה, המשיך שארל את מסורת הפטרונות האמנותית האדירה של דוכסות בורגונדי, שהתבטאה בבניית כנסיות וארמונות ורכישת פרטי אמנות לעיטורם, ובהזמנת כתבי יד מאוירים מסוגים שונים, שהפכו את הדוכסים לביבליופילים החשובים ביותר בסתיו ימי-הביניים.
בין מאות יצירות האמנות ששרדו מדוכסות בורגונדי, מצויים דיוקנאות של הדוכס שארל האמיץ ושל אשתו השלישית,מרגרט מיורק (או מרגרט מבורגונדי כפי שנודעה לאחר נישואיה לשארל).
דיוקנה של מרגרט הוא כנראה החצי היחיד ששרד מדיפטיכון - כלומר שני לוחות עץ מחוברים בציר- שנעשה לרגל נישואיה לשארל האמיץ, כפי שהיה מקובל בקרב האצולה.
דיוקנו של שארל האמיץ המוצג כאן אינו החצי השני של הדיפטיכון, אלא נעשה כמה שנים לפני נישואיהם, בסדנתו של אחד מן האמנים הידועים ביותר שפעלו באמצע המאה החמש עשרה בפלנדריה – רוג'ר ואן דר ויידן.
שרשרת הזהב המעטרת אתכתפיו וצווארו של שארל מסמלת את שייכותו של שארל למסדר "גיזת הזהב", מסדר אבירות שהקים אביו, פיליפ הטוב, ב- 1430. ההשראה לשמו של המסדר נלקחה מסיפור מיתולוגי המתאר את מסעם של יאסון וחבריו, הארגונאוטים, להשיב את גיזת הזהב - היא צמרו הזהוב של איל מופלא הנשמר על-ידי דרקון. במרכז השרשרת נראית תלויה גיזת הזהב, צמרו של האיל המופלא.
ולרבין: המאייר עמית שמעוני יצר לפני שנים מעטות סדרה של דיוקנאות של מנהיגות ומנהיגים ציוניים כמו הרצל, בן-גוריון, גולדה, שולמית אלוני, רבין ואחרים תחת הכותרת "היפסטורי", ובה מתוארים המנהיגים בחזות היפסטרית.
שמעוני היטיב לאפיין את רבין כסמל המפקד הצבאי הנערץ "יפה הבלורית והתואר" שוחר השלום. רבין מתואר לבוש בחולצת פסים בצבעי הדגל ומחשוף עמוק חושף עצמות בריח בולטות, וסביב צווארו שרשרת חרוזים בצבע כסף המזכירה שרשרת דסקית צבאית – המאזכרת כנראה את עברו הצבאי של רבין - וממנה תולה סמל השלום. זהו סמל צעיר יחסית: הוא עוצב בשנות החמישים של המאה הקודמת עלידי המעצב הבריטי ג'ראלד הולטום לקמפיין הבריטי להפסקת החימוש הגרעיני. וכך, עונדהסמל מעיד על עצמו שהוא חבר במסדר אבירי השלום כמו שארל העונד את סמל גיזת הזהב הוא חבר המסדר.
אך איזה הבדל בין שרשרת הזהב הכבדה, המלכותית, המונחת באופן מוקפד סביב חזהו של שארל האמיץ, לבין השרשרת הפשוטה, העממית, חסרת המשקל, המונחת באקראיות סביב צווארו של רבין תוך שהיא משרטטת את מתאר גופו החשוף. מהו משקלו של השלום, הרגעי, הלא בטוח, הפשוט, השברירי, לעומת כובד משקלה של המיתולוגיה!
זה לא ההבדל היחיד בין שני הדיוקנאות – החזיתיות של רבין אל מול המנח ב- 3/4 של שארל, המבט הישיר של רבין לעומת המבט האובד במרחק של שארל, החיתוך התחתון של המסגרת במרכז חזהו של רבין לעומת הכללת כפות הידיים של שארל – כל אלה – בנוסף לטכניקה כמובן – יוצרים דימויים כל כך שונים לשני המנהיגים – המעניקים לכל אחד את מה שחסר בו: הישן, המבקש למסוך עדנה, כבוד וחמלה בין תכונותיו של שארל האכזר, והחדש, המבקש למזוג חוצפה ותשומת לב לדימוי החיצוני לרבין הנחבא אל הכלים.
ובחזרה לזוגיות – הנה צילום של לאה ויצחק רבין משנת 1948 מתוך אוסף התצלומים הלאומי.
הם המביטים אחד בשנייה ומחייכים, היא ברוחב פה והוא ברמז לחיוך האופייני לו, תוך כדי הליכה. למרות שידיהם לא נראות בצילום, אני מניחה שהן שלובות, והם נראים שקועים זה בזו. אנחנו מציצים ברגע פרטי בין בני הזוג, אך יחד עם תחושה של אי-נוחות מסוימת הנגרמת בגלל פלישת המצלמה לתחום הפרט - הלב מתרחב. אילו היו אלה הוריי היה זה אחד הצילומים התלויים למרשות מיטתי.
;){kind=link}