לפני שנים רבות צילמתי את אבי כתרגיל בצילום דיוקן באחד הקורסיםלצילום במכללת הדסה.
עד היום אני זוכרת בבהירות דוקרת את הביקורת של המורה, גבראמנדיל, שהסתייג מהדיוקן שהצגתי. לדעתו, עיניו הרכונות של אבי גרעו מן היכולת שלהצופה ליצור קשר עם המצולם. גברא מנדיל, שהלך לעולמו ב- 2006 בגיל 69, למד צילוםבאנגליה, ועם שובו ארצה פתח סטודיו לצילום פרסומת, אופנה ותעשייה בשנות השישים בתלאביב, והיה בין ראשוני המורים לצילום בארץ. אני זוכרת שהיה בגברא - בהליכתו ובצורתדיבורו - ניחוח גלותי, שגרם לנו, הסטודנטים, להתייחס אליו לא תמיד במידת הכבוד שהיהראוי לו. יחד עם זאת, עד היום אינני יכולה להסתכל על הצילום הזה של אבי - שירשתי לאחר שפירקנו את בית הורי - מבלי לחשוב שיש צדק מסוים בדבריו של גברא.
מה שלא הבנתי לפני ארבעים שנה הבינו אבות אבותינו שחיו בתל יריחו לפניכ- 9,000 שנים. הם נהגו לנתק את הגולגולות מהשלדים, לכייר אותן בטין לצורת ראש,ולשמר אותן בנפרד באזורי המגורים, כחלק מפולחן האבות. ארובות העיניים של הגולגולות המכוירות שובצו בקונכיות פי-הכושי שמקורן בחופי מפרץ סואץ.
כשמשווים בין גולגולות ששימרו את עיני פי-הכושי לבין אלה שאיבדו אותן מבינים את הכוח של המבט, כמו שניתן לחוש כשמתסכלים בפסל ראשה של נפרטיטי (=זו היפיפייה שהגיעה), אשתו של פרעה-אחנתן: עינה הימנית של נפרטיטי בוהקת בזכות שיבוץ אבן קוורץ, בעוד שעינה השמאלית ריקה. זמן רב האמינו שהשיבוץ בעין שמאל נפל או נגנב, ונעשו מאמצים למצוא את החתיכה החסרה – אף הוצא פרס כספי למוצא הישיר – אך ההצעה המקובלת כיום סוברת שהעין מעולם לאשובצה ,מכיוון שהפסל שימש להוראה בסטודיו של הפסל תותמזיס, אי-שם באמצע המאה ה- 14לפנה"ס.
תאריך פטירתו של אבי, 14 בנובמבר, הוא גם התאריך בו נפתחה לראשונה לקהל הפריזאי תערוכה של הציירים הסוריאליסטיים (1925) בגלריה של פטרונם פייר לואב (Pierre Loeb), ברחוב בונפרט 13, מול בית הספר לאמנות הבוזאר (עד היום משמש המקום חנות ספרים וגלריה). בתערוכה הוצגו עבודות של פול קלי, דה קיריקו, מקס ארנסט, יאן ארפ, חואן מירו, מאן ריי ואחרים. הסוראליסטים הוקסמו מעיניים, בעיקר עיניים עצומות, שהפכו קוד למציאות חתרנית, ודווקא העין הפקוחה, שאנו נוטים לראותה כגשר וכקשר בין האדם לעולם, הייתה עבור הסוראליסטים מקור אכזב בחיפושיהם אחר האמת. הצלם הסוראליסטי מאן ריי הראה שאפילו הראיה הצילומית היא סובייקטיבית ושהאמת היא חמקמקה אם בכלל היא קיימת.
בשונה מן התגובה המוכרת מצילום או ציור בו אנו יוצרים קשר עין עםהמצולם/המצויר, דיוקנאות "חסרי מבט" דורשים מהצופה מאמץ ללא"תמורה" ברורה או מידית. למרות שברור לנו שאנו צופים בדימוי שלאדם – ולא רק כשמדובר בצילום אבל על אחת כמה וכמה - אנו משלים את עצמנו לחשוב שיש בדימוי משהו מן ממשי ושהוא צופה בנו בחזרה, מכיר בנו ובקיומנו כפי שאנו מכירים בקיומו. כשאני מביטה בצילום של אבי אני פוגשת הרבה מן הזיכרונות שלי ממנו ובו בזמן שמבטי מלטף אותו אני מבינה שהוא אינו רואה אותי, ושנשארתי לבד. הצילום של אבי אינו מבטיח דבר שאינו יכול לקיים, אבל אנו אוהבים להתנחם באשליה.
;){kind=link}