דבר אלי באגסים, אהובי

האגס הוא האח החורג וה"פחות מוצלח" של התפוח. תפוחים הם בעלי צורה עגולה מושלמת, וצבעם האדום כבש, בין היתר, את לבם של חווה ואדם, שלהרה, אתנה ואפרודיטה, את לב שלגיה ואת לבו של סטיב ג'ובס, ואם ריחה של עוגת תפוחים חמה תקדם את הקונה הפוטנציאלי של ביתכם, אין ספק שזה יזרז את חתימת החוזה. האגס לעומתו, בעל צורה לא סימטרית, מסמיק לעיתים רחוקות, וכוכבו לא זרח בשמי התרבות. למען הצדק הפואטי (והתשוקה התמידית שגופי יראה יותר אגסי ופחות תפוחי) אני מקדיש לו את הפינה השבועית.

במקביל לסיפור החטא הקדמון בו מככב התפוח, מככב האגס בסיפור מנעוריו של אוגוסטינוס הקדוש (430-354), אחד מאבות הכנסייה החשובים ביותר. בספר השני של ספרו וידויים מספר אוגוסטינוס הקדוש שכשהיה צעיר ופוחז נכנסו בגניבה הוא וכמה חברים למטע אגסים וקטפו אגסים רבים, לא כי חשו רעב (הם זרקואת רוב התפוחים לחזירים) אלא למען הריגוש שבחציית האיסור – לא האגס הוא שהמתיק את שפתיו של אוגוסטינוס הקדוש באותו הלילה, אלא החטא.

הצרפתים הם שהעניקו לאגס את נקודות השפל והשיא של חייו. ב- 24 בנובמבר 1831 פורסם בעיתון "הקריקטורה", שיצא לאור בפריז, איור של הונורה דומייה "האגסים". עורך העיתון והונורה דומייה היורפובליקנים, והאיור מתאר, בארבעה שלבים, את הפיכתו של המלך לואי-פיליפ הראשון לאגס,  כמשל לביצועיו הנמוכים ולהתדרדרות בפופולריות שלו. הדימוי התפשט כאש בשדה קוצים, וכך הפך האגס לסמל לאדם נרפה, נאיבי, חסר אופי וחסר יכולת חשיבה עצמאית ולכן נופל כפרי בשל מן העץ לידיהם של מלוכניים ערמומיים.

הונורה דומייה, האגסים, 1831

מול דמותו השלילית של האגס של דומייה עומד האגס מימי הביניים: הרומן של האגס, פרי נוצתו של טיבו (Thibaut), נכתב ואויר באמצע המאה ה- 13, וקיבל את כותרתו מסצנת "מותו של האגס": הגבירה והאהוב יושבים בצל עץ אגסים שבמרכזו שרף, והם מתחלקים באגס שקילפה הגבירה בשיניה, כביטוי לאיחוד הרומנטי ביניהם. בסצנה אחרת באותו רומן נראה האהוב מעניק לגבירתו אגס המסמל את לבו, כביטוי לכניעותו המוחלטת.

רומן האגס, פריס, הספריה הלאומית הצרפתית, כתב יד 2186 דף 15 ודף 41

מסורת ציורי טבע דומם הצרפתית היא זו שמיצבה את מקומו של האגס כראוי לתשומת לב, כיפה, כמעניין וכמסתורי. שני אמנים מופלאים, כלאחד בדרכו שלו, הפכו את האגס לדמות חשובה בציור המודרני – פול סזאן בסופה של המאהה- 19 ומורהו הרוחני ז'אן-בטיסט סימון שרדן כמאה שנים מוקדם יותר. בטרם נפנה לציורי האגסים של השניים, הערה על סוגת ציורי טבע דומם. האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול, שהוקמה באמצע המאה ה- 17 וחלשה על כל שוק האמנות הצרפתי במשך זמן רב, דירגה את נושאי היצירות על-פי חשיבותם. בראש הרשימה עמדו ציורים שעסקו בנושאים היסטוריים, דתיים ומיתולוגיים – נושאים שאפשרו לאמן לחשוף את ערכי המוסר והצדק של התקופה; מתחתם דורגו ציורי הדיוקנאות; בסוף הרשימה השתרכו ציורים שנושאם טבע דומם.                  

ז'אן-בטיסט סימון שרדן, אגסים, אגוז וכוס יין, שמן על בד, 33X41 סמ', 1768

ניכר ששרדן, שנישא על כתפי ענקי הציור ההולנדיים של המאה ה- 17, ושהקדיש חלק ניכר מחייו האמנותיים לציורי טבע דומם, חי כאמן חופשי במנותק ממה שנחשב באותה התקופה ל"ציור חשוב".

לסזאן עשרות ציורי טבע דומם עם אגסים. בחרתי בציור הזה, המוקדם יחסית והפחות מוכר, בגלל קרבתו לציור של שרדן. 

פול סזאן, אגסים בצלחת לבנה, שמן על בד, 38 על 18.5 סמ', 1880

כשמביטים עלהשניים יחד קל להבחין בהבדלי הסגנון התקופתי והאישי: בעוד ששרדן משיג את תחושת התלת ממדיות של האובייקטים בעיקר בעזרת משחקי האור/צל - בין הבזקי האור עלהזכוכית, על המתכת של הסכין ועל קליפתם של האגסים לבין צל היין וצל האגס הימני היושבים באופן יציב על לוח העץ המתמזג בעומק, הרי שסזאן משיג את תחושת התלת ממדיות של האגסים בעזרת גישתו הפיסולית שתלך ותעשה מובהקת יותר עם השנים והיא זו שתוביל את פיקאסו וחבריו לקוביזם.

באופן פרדוקסלי, תחושת האשליה שמעניקים האגסים של שרדן גבוה היותר, אבל קל יותר לאחוז באגסים של סזאן הנראים בברור כדימוי של אגס.

דרך אגב, הציור הועמד השבוע למכירהבכריסטיז. הערכת שוויו היא 7-5 מיליון דולר. סתם' אם מישהו חיפש מה לקנות לימתנה...