הש"ג הרומי, אל הדלתות, שומר היציאות והכניסות, הוא יאנוס. אך יאנוס אינו מופקד רק על המרחב, אלא משמעות השמירה על המעברים נודדת גם לממד הזמן: היציאה היא העבר, הכניסה היא העתיד. באמנות הוא מתואר כבעל שני פרצופים - פרצוף אחד המאופיין כזקן, פונה אל המערב, אל כיוונה של השמש השוקעת, אל השנה שנגמרה, והשני מאופיין כצעיר, פונה מזרחה, אל השמש העולה ואל העתיד.
באמנות ימי הביניים תואר יאנוס בלוחות השנה כמסב אל שולחן החג, ולצדו הדלי, המזל האסטרולוגי של החודש ינואר. עם הזמן הצטרפו לשולחן החג שאר בני הבית. ארוחת החג המסורתית, שנערכה בדרך-כלל על-ידי המלך או הדוכס המקומי, כללה חילופי מתנות יקרות ערך, כמו כתב-היד המפואר, ספר תפילה אישי הנקרא "השעות של בדפורד" ממנו נלקחו האיורים במופיעים בתחתית דף הקלנדר (לוח שנה) לחודש ינואר. הספר הוזמן על-ידי אן מבורגונדי, הדוכסית לבית בדפורד, שנתנה אותו מתנה לשנה החדשה 1430 להנרי השישי - לימים מלך אנגליה - שהיה בן 8 באותה שנה.
לונדון, הספרייה הבריטית, Add MS 18850, דף 1
הזמן העובר הוא הזדמנות להזכיר למאמינים הנוצרים שתכלית חיי האדם בעולמנו הצר והקצר היא להתכונן לחיים העתידיים בעולם הבא. במאה ה- 16 בגרמניה התפשטה אופנה לעטר את חרוזי מחרוזות התפילה בגילוף שנהב דו-פרצופי: צד אחד חי וצד אחד גולגולת, או בגרסה הקריפית יותר - מחצית פנים כאדם מן היישוב ומחצית פנים כאדם מן הקבר. ואולי אין זה מקרי שהאפנה הזאת התקיימה רק בגרמניה...
הרעיון שעומד מאחורי חרוזים אלה הוא "ממנטו מורי (בלטינית = "זכור את המוות"): הנוצרי הטוב צריך לחיות בידיעה שהמוות הוא וודאי לכל הברואים, ושאיש אינו יכול לדעת מתי יבוא זמנו להיפרד מן העולם הזה, ולכן טוב יעשה הנוצרי הטוב אם יחיה כל יום כאילו זה יומו האחרון עלי אדמות, וירבה חסדים ויתוודה על חטאיו.
במאה ה- 15 לעומת זאת, האופנה הייתה, למי שהמעות היו מצויות בכיסו, להזמין דיפטיכונים (שני לוחות, עשויים עץ או שנהב, מצוירים או מגולפים) שנועדו לתפילה אישית. מצד אחד הופיע דיוקנו של בעל הדיפטיכון, נושא כפיו בתנוחת תפילה כלפי הדמות בלוח השני, בדרך-כלל מריה עם התינוק. ז'אן קרונדלה (Jean Carondelet) המתואר כאן בגיל 48, היה איש כנסייה מרובה תפקידים בארצות השפלה. על הצד השני של הדיפטיכון מתואר, מצד אחד, סמל משפחתו של קרונדלה ומן הצד השני גולגולת.
יאן גוסרט, הדיפטיכון של קרונדלה, 1517, שמן על עץ, 43 X 27 סמ' (כל לוח)
הדוגמאות הללו מתארות מצב של שניים שהם אחדות אחת או שרוצים להתאחד, אבל מה קורה כשמרחשת מוטאציה וביצית אחת מתפצלת לשתיים? דיאן ארבוז (1971-1923), צלמת יהודייה ניו-יורקית שהתאבדה בגיל 48, מפורסמת בצילומי דמויות שוליים של ניו יורק בשנות ה- 60, הגורמים לנו לנוע בדרך כלל באי-נוחות גדולה, גם אם המצולמים אינם ענקים, נכים, טרנסג'נדרים או מאופיינים כבעלי תסמונת דאון (שכולם זכו להנצחה בצילומיה של ארבוז). התאומות הזהות קטלין וקולין ווד (Cathleen and Colleen Wade) מניו ג'רזי, היו במסיבת חג המולד של שנת 1967 כשארבוז צילמה אותן. בהעמידה את הילדות מול הקיר הלבן החשוף, ובצלמה אותן בצורה חזיתית היא דורשת מאתנו להתמקד בפרטים, להשוות, לנסות לברר מה שונה ביניהן.
אנחנו הורים לתאומים זהים, וככאלה גידלנו את גלעד ואיתמר, בהתאם לרוח המקום והתקופה, כשני אנשים שונים ונפרדים האחד מן השני. הביטוי החיצוני המפתח את ההיפרדות עבורם ועבור החברה הוא לבוש ותסרוקת שונים. בין קטלין וקולין מפרידים רק פסוקת הפוני והחיוך המאיר את פניה של אחת האחיות – שני פרטים בהם הוריהן לא יכלו לשלוט – המעידים יותר מכל שמלה, סרט שיער או גרביון זהים על האופי הייחודי של כל אחת מהן.
וכן, לעיתים גלעד ואיתמר בחרו לאכול את אותה הגלידה...
איתמר וגלעד, רחביה, 1991
;){kind=link}