כבר שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט המוקדש לימים הנוראים האלה, ושום דבר לא קורה...ביקשתי לחשוב על תיאורים ויזואליים של מאבקי עצמאות או יצירות שנחקקו הזיכרון הקיבוצי, כאלה המסמלות את המאבק או את רגע ההכרעה בדרך אל העצמאות...חיפשתי משהו גדול ועצום המתאר את ההיסטוריה של העם, כמו ציורי הקיר של דייגו ריברה בארמון הממלכתי במקסיקו סיטי, או ציורי הקיר של האמן ההודי באוהר רמנוהר סינהה (Beohar Rammanohar Sinha), המפארים את האודיטוריום של אתר ההנצחה לקדושים המעונים בעיר ג'בלפור שבמרכז הודו. לא הצלחתי לחשוב על יצירה אמנותית ישראלית שמבטאת את המאבק לעצמאות יותר מאשר צילומו של דוד רובינגר מה- 7 ביוני 1967, המתעד את הצנחנים הבוכים מול הכותל (אבל זה אולי רק בגלל קוצר הידיעה שלי)...
ציור הקיר של דייגו ריברה, מכסה שלושה קירות בגרם המדרגות הנמצא מאחורי השער הראשי של ה"פלציו נסיונל" במקסיקו סיטי, שחלקו המרכזי נבנה עוד כארמונם של שליטי האימפריה האצטקית האדירה ששלטה במקסיקו במהלך המאה ה- 15 עד שהוכרעה על-ידי הספרדים ב- 1521. הארמון צופה אל כיכר החוקה שבמרכז העיר. במרכז חזיתו קבוע השער הראשי, ומעליו המרפסת ממנה התקיים טקס ההכרזה על עצמאות מקסיקו, שלוש מאות שנה בדיוק לאחר הפלישה הספרדית, בספטמבר 1821.
דרך השער הראשי מגיעים אל פטיו ובו גרם מדרגות המכוסה בציורי הקיר של ריברה שנעשו בין השנים 1929-35. הציורים, המתפרשים על פני שלושה קירות, מתארים את ההיסטוריה של מקסיקו בעבר הרחוק (ההיסטוריה של האצטקים, על הקיר הימני) בעבר הקרוב (ההיסטוריה של ההתקוממות נגד הספרדים, על הקיר החזיתי שנראה בצילום) ובעתיד על הקיר השמאלי - המאופיין במאבקים חברתיים בין השכבות השונות. דגל של ברית המועצות ודיוקן של קרל מרקס חולשים על העתיד. מרקס המחזיק כתובת המתארת את האוטופיה הנפרשת מתחתיו: שילוב בין החקלאות לתעשייה מודרנית, ובעוד אנשי הכנסייה מתוארים כחמדנים ומושחתים, העם עובד. פרידה קאלו, אשתו של ריברה בחולצה אדומה, ואחותה, מתוארות מלמדות ילדים בחלק התחתון של הציור.
האמן ההודי באוהר רמנוהר סינהה (2007-1929) עשה עבודה דומה מבחינת התכנים שממלאים את הציורים הפרושים סביב האודיטוריום באתר ההנצחה לקדושים המעונים בג'בלפור. אחת הסצנות מתארת את מהטמה גנדי אוסף מי ים להפקת מלח – אחד מרגעי השיא של "צעדת המלח", צעדה שהוביל גנדי מן האשראם שלו ליד אחמדבאד עד לחוף הים הערבי במקום שנקרא דנדי, המרוחק 390 ק"מ משם. הצעדה ארכה 24 ימים החל מה- 12 במרס 1930. דנדי היה המקום בו נהגו ההודים להפיק מלח מאז ומעולם, תהליך שנאסר על-ידי הבריטים כדי לא לפגוע ברווחים שלהם עצמם מהפקת מלח. הייתה זו המחאה הלא-אלימה (satyagraha) החשובה ביותר מבחינת האימפקט שלה על השלטון האנגלי הקולוניאליסטי והשפעתה על דעת הקהל העולמית במאבק ההודי לעצמאות.
שתי העבודות הישראליות בעלות כובד משקל דומה לעבודה המקסיקנית ולעבודה ההודית, עד כמה שניתן להשוות, הן טריפטיכון (עבודה המורכבת משלושה חלקים) של מרק שאגאל וטריפטיכון של מרדכי ארדון. שתי העבודות שונות אחת מן השנייה בתוכניהן, אך יש ביניהן קווי דמיון רבים לדעתי. העבודה של שאגאל היא שטיחי הקיר התלויים ב"טרקלין שאגאל" בכנסת ישראל, עבודה שהוזמנה מן האמן בשנת 1960. במהלך 4 שנים טרח שאגאל על ה"קרטונים" – אלה גיליונות קרטון עליהם מציירים בהיפוך ימין-שמאל, והם המשמשים להעברת הציור למצע הבד כדי לטוות את הגובלנים, תהליך שנעשה בפריז בסדנת הגובלנים במהלך שלוש שנים (בין 65 ל 68). בדומה לציורי הקיר של ריברה, שאגאל סידר את ההיסטוריה היהודית בשלושה גובלנים שונים, אך בשונה מן הסדר הכרונולוגי הטבעי השולט בציורי הקיר של ריברה, מיקם שאגאל את העבר במרכז הטריפטיכון, את ההווה משמאלו ואת העתיד מימינו.
גודלו של השטיח המוקדש לעבר, הכפול מגודלם של ההווה והעתיד, והבחירה למקמו במרכז הקומפוזיציה, מעוררים תמיהה. בשטיח זה נראה מימין משה במעמד הר סיני מחזיק בלוחות הברית, ומן העבר השני של בני ישראל מתואר דוד המלך בגלימת מלכות אדומה פורט על נבל, ולרגליו מנורה דולקת.
דמותו של דוד המלך מופיעה שוב בשטיח המתאר את ההווה (משמאל למרכז), ולידו המון אדם רוקדים במעגלים, חסידים וחלוצים כאחד. למטה מימין ניתן לראות את אשכול הענבים הנישא על כתפיהן של שתי נשים, ומעליהם ירושלים השבויה נתונה בתוך עיגול (הציור נעשה לפני מלחמת ששת הימים).
עתידו של העם משאיר מרחב לדמיון: בשטיח מימין למרכז מתוארות הרבה מאוד דמויות סביב המרכז המרווח הטובל באור צהוב. בולטות ביניהן בתחתית השטיח, משמאל, אישה בשמלה אדומה המחזיקה תינוק – אלה הם שרה ויצחק - ומעליהן זוג המייצגים את אברהם ויצחק בשעת העקדה. מולם בצד ימין מתוארת דמותו של הנביא ישעיהו היושב לבוש בגלימה אדומה, ומעליו נראה מלאך עם זג כנפיים ענקיות, מחזיק את לוחות הברית בידיו. מרכז השטיח נשלט על-ידי חיות מבויתות (חמור, גדי, חתול), כמו גם נחש וחיות טורפות (אריה, דב) ודמות נערית עירומה כמעט. אלה ללא ספק מתארים את נבואתו של הנביא ישעיהו (יא: ו-ח): "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה."
היצירה השנייה שמנהלת שיג ושיח עם שלוש השטיחים של שאגאל (ועם שאגאל בכלל) היא הויטרז' של מרדכי ארדון "חזון ישעיהו לשלום נצחי", יצירה הקבועה בין אולמות הקריאה בקומה הראשונה של הספרייה הלאומית, השוכנת עדיין בתוך מתחם האוניברסיטה העברית בגבעת רם (עד שייגמר תהליך הבנייה של הספרייה הלאומית ליד הכנסת).
מרדכי ארדון, חזון ישעיהו לשלום נצחי. 1982-84, ויטרז', 17 על 6.5 מ'
הויטרג' בנוי משלושה חלקים לא שווים בגודלם, ומתאר את נבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו (פרק ב: ב-ד) "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִים. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'."
כיוון הקריאה של הטריפטיכון הוא משמאל לימין. הפאנל השמאלי מתאר את כל הגויים, המיוצגים על-ידי קטעי פסוק ב' מתוך הנבואה הכתובים על גלילי הנייר הלבן בשפות שונות, הנוהרים אל הר האלוהים.
בפאנל המרכזי, מעל לחומת ירושלים מתוארים גרמי שמיים וסמלים יהודיים המסודרים סביב קלף קרוע המכיל את פסוק ג' מתוך הנבואה, והפאנל האחרון מתאר את התגשמות הנבואה – כלי הנשק מושלכים לאש בעוד האתים שולטים בכיפה. סמלים אלה ליוו את ארדון לאורך כל חייו היצירתיים. חלקם מבוססים על איקונוגרפיה יהודית וחלקם אישיים מאוד.
שתי היצירות מונומנטליות מבחינת הגודל שלהן ועיסוקן באחרית הימים. הבחירה בקומפוזיציה של טריפטיכון – שבו החלק המרכזי כפול בגודלו משתי הכנפיים הצדדיות, כפי שמקובל בתמונות מזבח כנסייתיות בהן הכנפיים סוגרות על החלק האמצעי ונפתחות בחגים - והבחירה במדיה - גם הגובלן וגם הויטרג' אינם מדיה "יהודיים" כי אם גויים "פר אקסלנס", המזוהים עם הסגנון הגותי ששלט באירופה בשיאם של ימי הביניים – מפתיעים. נדמה ששני האמנים לא השכילו לחשוב על צורות ועל מדיה שישקפו את ההיסטוריה והאמנות היהודית, ונזקקו לצורות מן האמנות המערבית הנוצרית. אפשרות אחרת היא ששני האמנים עשו זאת במכוון, ועל-ידי כך ביקשו ליצור יצירות אמנות שתהיינה אוניברסליות, כלומר קריאות גם לקהל לא יהודי. יתכן שביקשו לנכס את הצורות והמדיה "הנוצריים" אל האמנות היהודית בבחינת מקורותיה של האמנות הנוצרית והנצרות בכלל.
כך או כך, שתי היצירות הללו אינן מאוד נגישות לקהל: את היצירה של שאגאל מעטים רואים, ואת היצירה של ארדון מעטים מבינים. בניגוד לעבודה של ריברה, שבאופן מודע בחר במדיום של ציור הקיר במקום פתוח לציבור, מתוך ראייה סוציאליסטית שהאמנות צריכה להיות נגישה לכל אדם, ובניגוד לציורים של ריברה ושל סינהה שבהם העם הפשוט מעורב באופן פעיל בעיצוב המציאות – היצירות של שאגאל, ועוד יותר של ארדון, הן יצירות העוסקות במנהיגים (משה, דוד, ישעיהו), בכתובים ובסמלים, ומנותקות מן העם. בעוד העם אצל שאגאל פסיבי, אצל ארדון הוא כלל לא נראה.
ועם כל הביקורת על שתי היצירות הללו, כמשקפות את ההיסטוריה של העם היהודי והתקומה הציונית מבלי להתייחס לפועלת ולפועל, לרופאה ולרופא, לחיילת ולחייל, למורָה ולמורֶה, למהדסת ולמהנדס, כעמודי התמיכה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל - התהום הפעורה בין היצירות הללו לבמות יום העצמאות של ימינו מעוררת געגועים עזים לאמנות אליטיסטית. ואולי שאגאל וארדון היו נביאים גדולים וחזו את הפסיביות שלנו וביקשו לאתגר אותנו - עד מתי נמשיך וניתן למנהיגינו הנוכחיים להוביל אותנו לאבדון בארץ המובטחת?
;){kind=link}