
וויליאם הולמן הנט, השעיר לעזאזל, 1854, שמן על בד, 80 X 140 סמ'
"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר." (ויקרא, טז: כא-כב)
הציור הזה של הנט, צייר אנגלי שפעל לאורך כל המחצית השנייה של המאה ה- 19, נעשה לחופי ים המלח, אל מול הרי אדום. בשנת 1854 חווה הנט משבר אמוני/פסיכולוגי והחליט שביקור בארץ הקודש יקרב אותו להבין את ישו ולראות את הנופים בהם פעל. ביוני 1854 ביקר בירושלים ובאוקטובר באותה שנה ירד לים המלח, צייר את השעיר לעזאזל וכתב: "...מעולם לא הייתה סצנה כה יוצאת דופן בסידור המופלא של טבע פראי ונורא...איש לא יכול להכחיש שהמקום הזה מקולל על-ידי האל..."
כמה שנים קודם לכן הקים הנט את אגודת האמנים "הפר-רפאליטים" יחד עם המשורר והצייר דנטה גבריאלי רוסטי וג'ון אוורט מילס, אגודה שחרטה על דגלה לתאר את הטבע באופן "נכון", אך דרך איכויות דתיות ימיביניימיות, כלומר עם להט דתי, ובעיקר בניגוד לציור הרציונליסטי של ציירי הרנסנס האיטלקי כמו רפאל.
ים המלח ייצג, עבור נוצרים רבים, בבואה של ארץ הגזרה - הגיהינום וקרבתה של סדום, עיר החוטאים, רק הוסיפה צבע לתמונה הכללית. הפלטה הצבעונית של הנט, במיוחד בתארו את הרי אדום, לא התקבלה בעין יפה על-ידי מבקרי האמנות הלונדונים, שם הציג את הציור שנתיים לאחר שחזר מביקורו בארץ הקודש, אך למרות הביקורת, הפך הצבע הסגול להיות הצבע המזוהה ביותר בציורי הטבע של הנט. היכולת של הנט לתאר את שיער העז באופן כל כך נפלא ועשיר, ואת התבוססותה של העז בבוץ המכוסה שכבת מלח בתנוחה כה נואשת, הוא שהופך אותה לשעירה לעזאזל כה "מוצלחת" – נושאת, על לא עוול בכפותיה, את עוונות החוטאים כולם.



