"יש ערבה שנטויה מעל הפלג,
בזגוגית המים משתקפים עליה ישישים.
בעץ הזה קלעה זרים עולים על כל דמיון
עם דרדרים, חינניות, סרפד וסחלבים סגולים,
שהרועים החצופים קוראים להם בשם גס,
אך בתולות צנועות קוראות להם
האצבעות-של המתים.
כשהיא טיפסה לתלות נזרי צמחים על בדי עץ
ענף אחד זדוני נשבר,
ושלל פרחיה, וגם היא, נפלו לפלג הבוכה.
בגדיה נפרשו לרווחה
וכמו בתולת-ים לזמן מה נשאו אותה
בזמן זה שרה בליל שירי מזמור מפעם,
כמו אחת שלא ערה למצוקתה,
או כמו יצור אשר נולד וחי במים.
אך זה לא נמשך הרבה עד שבגדיה,
הכבדים מרוב שתייה,
משכו למטה את האומללה מזמר מתנגן
לבוץ של מוות."
מדברי המלכה גרטרוד, המבשרת לבנה המלט על טביעתה של אופליה אהובתו, מתוך המחזה המלט לוויליאם שייקספיר (תרגום דודי פרנס), מערכה רביעית, תמונה שביעית
לכאורה אין מרחק גדול יותר בין מותם האלים והרועש של הנערות והנער בשיטפון בנחל צפית לבין התיאור הרוגע של אופליה השרה רגע לפני טביעתה במימי הנחל, כפי שהונצחה בציורו של סר ג'ון אוורט מיליי.
סר ג'ון אוורט מיליי, אופליה, 1851-52, שמן על בד, 76 על 112 סמ'
המרחק בין אפיק הנחל האכזב והאכזר במדבר הצחיח לבין גדת הפלג הירוק והמזמין, בין הצוקים הדרמטיים לבין הנוף הפסטורלי, בין הנערות והנער שכבשו ברגליהם את המרחב לבין אופליה שבאה לקטוף פרחים על גדת הנחל, בין הג'ינס הקצרים הקרועים לבין שמלתה המרוקמת, בין הצעקות שליוו את רגעיהם האחרונים לבין קולה הרוגע של אופליה, בין החבורה לבין בדידותה של אופליה, בין אלימות המים הגועשים לבין איטיות הזרימה של הנחל.
מיליי צייר את הציור בשתי מערכות. במערכה הראשונה הוא צייר את הנוף: מיליי ישב על גדות יובל של נהר התמזה מדרום-מערב ללונדון ( ליד Ewell) במהלך חמישה חודשים בשנת 1851, יום-יום, במשך כל היום. במערכה השנייה הוא צייר את אופליה בתוך אמבטיה בסטודיו שלו, רחוב גוור מספר 7 בלונדון, שני צעדים מהמוזיאון הבריטי. המודליסטית הייתה אליזבת' אלאונור סידל – המוזה והמודל של רבים מחברי האחווה הפר-רפאליטית (קבוצת אמנים שמילה נמנה עליהם) - שהייתה אז בת 19. שמונה שנים לאחר מכן נישאה סידל לחבר אחווה אחר – דנטה גבריאל רוסטי - אך נישואיהם ארכו רק שלוש שנים בגלל מותה של סידל, שסבלה מדיכאון והתמכרה לאופיאטים.
אדוארד מונק, מוות בחדר החולה, 1893 בקירוב, טמפרה ועפרונות על בד, 152.5 על 169.5 סמ'
ציורו של מונק אף הוא אינו דומה לאבל המשפחות על מות יקיריהם בנחל צפית שבא בחטף. מונק מתאר בציור את משפחתו המכונסת בחדרה של אחותו סופי הגוססת משחפת, עשור לאחר שאם המשפחה מתה אף היא משחפת. סופי יושבת בכיסא מימין למיטה, פניה אינן נראות משל היא כבר לא איתם. אבי המשפחה, כריסטיאן, רופא במקצועו, עומד מולה חסר אונים, פוכר את ידיו בתפילה, ונתמכת במסעד הכיסא עומדת אחת הדודות שעברה לגור עם המשפחה לאחר מות האם. במישור הקדמי יושבת האחות לורה, לידה עומדת אחות נוספת, אינגר, המביטה אלינו וחולקת איתנו את הכאב, מאחוריה דמות גברית, אדוארד כנראה, ואחיו הצעיר, אנדראס, נשען על הקיר משמאל. מונק כתב שצייר לא את מה שהוא רואה, אלא את מה שראה. ואולי נכון יותר יהיה לומר שמונק צייר את החוויה שזכר 16 שנים אחרי שהתרחשה – חוויה כה קשה וכה בודדה שאיש אינו מצליח ליצור קשר עין עם השני ואיש אינו מעז לנגוע בשני – מונק מתאר את חוויית חוסר האונים מול המוות הקרוב של נערה צעירה, חוויה שגרמה לכל אחד מבני המשפחה להתכנס בבדידותו.
הצבע הירוק בשתי היצירות כה שונה: הירוק החי העוטף את אופליה כה רענן ופריך בעוד צבעם הירוק-חיוור של קירות חדרה של סופי משתלט על פניהן ובגדיהן של הדמויות. הירוק הרענן משקף את האור הטבעי ליד הפלג לעומת חדר החולה שאין בו שום חלון המאפשר לאור הטבעי לחדור פנימה.
אני מחבקת אותך אורית, יחד עם כל בני משפחתך וחברייך הרבים מספור, ומאחלת לך שתמשיכי לראות את האור מבעד לחלון.
;){kind=link}