בשבת נשמח ונתרגש עם יותם, אחיו, הוריו והורי הוריו, כשיעלה לתורה. פרשת נשא איננה פרשה בעלת אופי סיפורי: חלקה הראשון עוסק (שוב) בהקרבת קרבנות ככפרה על חטאים מחטאים שונים, וחלקה השני עוסק בהבאת הקרבנות לטקס חנוכת המשכן, במהלכו נציג אחד מכל שבט מצווה להביא אל המשכן, בין היתר, קערת כסף מלאה סולת בלולה בשמן למנחה.
קערות כסף מתקופה זו (המאה ה- 12 לפנה"ס) לא שרדו. אבל הנה שתי דוגמאות מרהיבות שנעשו בתחילת המאה ה- 7 לספירה. אלה שתיים מתוך תשע צלחות שנעשו כנראה בקונסטנטינופול – אז הבירה של האימפריה הביזנטית - המתארות סצנות מחיי דוד הנער.
שתי צלחות הכסף הללו, שנתגלו בקפריסין בתחילת המאה ה- 20, מתארות את דוד הנאבק בדב ובאריה. מאוחר יותר ישתמש בסיפורים אלה כדי לשכנע את שאול המלך להרשות לו לצאת ולהילחם בגלית: "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א': לו).
צלחת קדומה ב-200 שנה מצלחות דוד היא צלחת אכילס מסלוניקי, עליה מתוארות, סביב סביב, עשרה סיפורים מילדותו של אכילס, מלידתו, דרך ניסיון ההברחה של אכילס לאי סקירוס, הרחק משדה הקרב, מחופש לאישה, כדי שיגדל יחד עם בנותיו של המלך ליקומדס, ועד לרגע השיא בסיפור המתואר במרכז הצלחת, הרגע בו אודיסאוס ודיאודמס באים לקחת את אכילס למלחמה נגד טרויה, והוא מפנה עורף למשחקי הנערות, בוחר בכלי הנשק, ומצטרף לרעיו (Big mistake!).
עלילות הגבורה של הנערים הן אלו ההופכות אותם לגברים.
אח...אח...עם קצת מזל, יותם, היית יכול להיוולד לעם הנכון ובזמן הנכון! אז היית מצטרף אולי לצבאו המפואר של אלכסנדר הגדול שכבש את העולם או היית הופך לסמוראי...ובמקום זה אתה נדרש לעמוד מול קבוצת מבוגרים (שלא לומר זקנים) די מפחידים ברובם, ולקרוא איזה טקסט משעמם בסלסולים ובמנגינות משונות.
הנס ווינטר, מבחן בר-המצווה, 1900 בקירוב, שמן על בד, 32 על 36 סמ'
ומכיוון שאני דודה (אמנם של אמא שלך), אני מרשה לעצמי, במסגרת תפקידי, לעצבן אותך קצת, ולתאר לך כמה הרפתקאות שפספסת בעצם השתייכותך לעם היהודי.
אילו היית נער מינואי שחי בכרתים לפני 3,500 שנה היית נדרש ללבוש חצאית מיני צהובה (בלי תחתונים!) ולהציג תרגילי אקרובטיקה על גב פר: נערות עומדות משני צדי הפר הזועם, האחת אוחזת בקרניו של הפר והשנייה מניפה את הנער (כהה עור) העושה פליק-לאק לאחור על גב הפר.
ציור הקיר הזה, מהארמון הגדול בקנוסוס שבמרכז כרתים, שמור היום במוזיאון הלאומי של הרקליון. הארמון שימש את אנשי התרבות המינואית במחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס (1400-1700 לפנה"ס), עד שפלשו אל האי בני השבט המיקני, והשתלטו על התרבות המינואית שהייתה תרבות שלווה וללא אמצעים להגן על עצמה – נו בטח, הנערים שיחקו עם פרים במקום ללמוד להילחם...
אילו היית נער יווני במאה השביעית לפנה"ס כי אז היית מבלה את ילדותך בעירום במרדף אחר ארנבות עם כלבי צייד נאמנים. בגיל בר-מצווה היית מצטרף לחבורת הבוגרים, ויחד והייתם יוצאים לצוד אריות, ואחרי שהיית מתמודד מול אריה אחד לפחות, היית יכול להצטרף לשורות הצבא כחייל סדיר.
כד צ'יגי (על שם הנסיך מריו צ'יגי, שהכד נמצא באחוזתו ליד סיינה בטוסקנה, איטליה) מתאר את שלושת שלבי החינוך של הילד-נער-גבר ביוון. ככל שעולים על פני הכד, כך מטפסים בסולם הגיל וההתבגרות. כפי שאתה יודע יותם, זורם בדמך דם יווני, כך שאם תרצה לאמץ את דפוסי החינוך הללו, ולצאת לצייד אריות, זה יכול להראות מהלך די טבעי, לפחות בעיני אבי אמך.
אילו היית חייל בצבאו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפנה"ס, היית חוצה את הרי ההימליה, הפעם חמוש מכף רגל עד ראש, בדרך לכבוש את הודו בשנת 326 לפנה"ס. שם היית נתקל בחייליו של אסווקיאנס שמנו 30,000 פרשים, 38,000 חיל רגלים ו- 30 פילים, ובטוח שהיית חושב על דרך להניס את הפילים בעזרת "מרכבות סוסים" עשויות עץ ומלאות נפט בוער המתגלגלות במורד ההר, כמו שמתואר בשאהנאמה המונגולי הגדול משנת 1330.
אילו היית פרסאוס של אנדרומדה, ג'ורג' הקדוש של קלאודולינדה או פיליפ של אורורה, היית נדרש לגבור על דרקון מעופף ויורק אש עם שריון או בלעדיו, עם חרב או בלעדיה, עם סוס או בלעדיו.
ואילו היית לנסלוט, הגבירה גווינויר הייתה מציגה אותך בפני המלך ארת'ור, והיית כורע ברך עם גרביוניך האדומים בפני המלך, והוא היה הופך אותך לאביר ושולח אותך למות עבורו בשדה הקרב באיזו מלחמה מטופשת.
אילו היית הנסיך אכבר, או בשמו המלא אבו אל-פאתח ג'לאל אוד דין מוחמד אכבר, היית לומד בילדותך לצוד, לרוץ ולהילחם, יכולות שהיו הופכות אותך ללוחם אמיץ ביותר – וכדי לא לבזבז זמן לריק - לא היית נדרש כלל לכלות את ימיך בלימוד קריאה וכתיבה. אבל לכל תענוג יש מחיר – בגיל 9 היית מתארס לרוקאיה סולטאן בגון, בת גילך, וחמש שנים לאחר מכן הייתה נערכת חתונתכם – אז בוא נודה על האמת, ללמוד לקרוא ולכתוב זה הרבה פחות נורא מלהתחתן בעוד שנה...
הנה נראה כאן אכבר הצעיר ברגע אינטימי ונוגע ללב, לבוש בשמלה ורודה ומגפיים צהובות, כובע מצחיק לראשו עם נוצה ירוקה, מריח פרח וחושב על ילדותו שלא הייתה, ללמדך שלהיות שליט זה לא תענוג כל כך גדול.
אילו היית אמדאוס מוצרט באוסטריה של סוף המאה ה- 18, היית לובש גרביונים לבנים ונעלי עקב, היית חובש פאה בצבע אפור עם קוקו אסוף בפפיון שחור, והיית נדרש להעביר ערבים שלמים בחברת גברים זקנים ומשועממים, חברי מסדרים מוזרים כמו "הבונים החופשיים", והם היו מבקשים ממך לנגן, והיית מרגיש שלנגן להם זה כמו לשים נזם זהב באף חזיר, עד שהיית הופך לאחד מהם.
לשכת הבונים החופשיים, וינה, 1782
אילו היית נלד לפני 150 או 200 שנה באיטליה, היית, סביר להניח, יוצא בכל בוקר לעבודה כדי לעזור בכלכלת הבית כדייג, דורך ענבים, או סתם מוכר גפרורים בפינת רחוב, עני ועירום ומזה רעב.
וינצ'נזו גמיטו, הדייג הצעיר, 1877 לורנצ'ו ברטוליני, דורך הענבים, 1820
נו, אז אחרי הכל נראה שזה לא כל כך נורא להיות ילד שנולד להורים יהודים שבנו את ביתם אי-שם בשפלת יהודה בתחילת המאה ה- 21, שיכול לישון בין סדינים (מגוהצים אני מקווה!), לקום (תמיד יותר מידי מוקדם בבוקר), לצחצח שיניים בכיור עם מים זורמים, להתקלח במים חמים, לאכול ארוחת בוקר המוגשת לשולחן בצלחת (אוי, שוב אין לאבנה?), לנסוע לבית הספר באוטובוס ממוזג, לחזור הביתה אחר-הצהרים, לאכול פסטה וסלט ארטישוק (גם אני רוצה!) ולנוח בבריכה עם ענבים או אבטיח (רק לא אפרסק - איחס), ולחלום בלילה על הרפתקאות כאלה ואחרות. ובשבת אחת בבוקר, בסוף חודש מאי 2018, לקום, ללבוש את המכנסיים הכחולים והחולצה המשובצת האדומה החדשה, לנעול את הנעליים עם השרוכים פתוחים (שכל הדודות - חוץ ממני - יגידו לך לקשור אחרת תיפול), להסתרק עם שביל בצד, ללכת לבית הכנסת הקרוב לבית, לקרוא את הפרשה בפני הדודים והדודות, שרובם, בוא נודה על האמת, לא מבינים מילה ממה שאתה קורא, ושעה אחר-כך להיקרא גבר (ואפילו גבר-גבר) - בלי שריטה אחת, או כוויה או נשיכה, קטנה אפילו, מאיזה אריה שהתעצבן והתנפל עליך.
מזל טוב!
;){kind=link}