"יצאתי לדרכי לבד, ללא חבר למסע שבחברתו אוכל למצוא עידוד, ללא קרוואן שאוכל לחבור אליו, אך מושפע על-ידי דחף משתלט ותשוקה שטופחו בחיקי לבקר במקומות קדושים מופלאים אלה. כך אזרתי עוז לעזוב את כל יקיריי, נשים וגברים, ונטשתי את ביתי כציפור הנוטשת קינה. כבד היה המשא לעזוב את הורי, שהיו במלוא שנותיהם, וגם הם וגם אני נמלאנו עצב בפרידה." (מתוך חיבורו של אבן בטוטה)
ב- 13 ביוני 1325, בהיותו בן 21 שנים, יצא איבן בטוטה מביתו שבטנג'יר, מרוקו, ולא שב אליו אלא בחלוף 29 שנה, במצוות סולטאן השושלת המרינית ששלטה במרוקו באותה תקופה, אבו ענאן פארס. אותו סולטאן אף ציווה את מזכירו לרשום את קורות מסעותיו של אבן בטוטה, שהתפרסמו בחיבור שכותרתו "מתנה לאלה שראו את פלאות הערים והמסעות". אבן בטוטה גמע במסעותיו יותר מ- 120,000 ק"מ, כי היה לו כישרון גדול להגיע ממקום למקום בדרך הארוכה ביותר אותה ניתן להעלות על הדעת. אני יוצאת בעקבותיו למסע קצר הרבה יותר, לחזות בכמה מן הפלאות שראו עיניו.
מדרסה בו-אנניה, פז, 1345
מבעד לקשתות נראה חלל הפנים של מסגד המדרסה על-שם הסולטאן אבו אינאן שבפז. המדרסה האלגנטית הזו נבנתה בדיוק בשנים בהן אבן בטוטה עזב את מרוקו, והיא משקפת את מיטב הבניה המוסלמית בימי הביניים בצפון אפריקה – חצר מרוצפת שיש קריר, פסיפסי קיר מאריחים מזוגגים בטכניקת זליג' (אזוליחו), מעליהם קירות בגילוף סטוקו עדין בדגמים גיאומטריים ופסוקי קוראן, קשתות פרסה אופייניות, ולסיום כרכובי עץ מגולף. שילוב הצבעים של החומרים השונים יוצר איזון וקרירות אלגנטית המשתלבת בפרופורציות של המדרסה.
מטרתו הראשונה של אבן בטוטה הייתה לקיים את מצוות החאג' - העלייה לרגל למכה - והוא אכן הגיע למכה כחצי שנה אחרי שיצא לדרכו. לאחר שהלך לאורך חופי צפון אפריקה, הגיע למצרים שהייתה בשליטת הממלוכים, שם בחר בנתיב הפחות מוכר למכה – עלה במעלה הנילוס וביקש לחצות את ים-סוף מול מכה, אך מרידה מקומית בעיר הנמל הכריחה אותו לחזור על עקבותיו ולבחור בדרך חאג' שונה שיצאה מדמשק. אחרי שבילה את חודש הרמדאן בדמשק, הצטרף אבן בטוטה לשיירת חאג' ועבר איתה את 1300 הק"מ המפרידים בין דמשק למדינה, דרך שהייתה כולה בשליטת השושלת הממלוכית, שהבטיחה את שלומם של עולי הרגל לאורך הנתיב.
זהו אחד האיורים המלווים את כתב היד המאויר מ- 1237 של החיבור של אבו מוחמד אל-קאסם אבן עלי אל-ח'רירי – מקאמאת אל-ח'רירי - שנכתב בתחילת המאה ה- 12 בבצרה שבעיראק. החיבור הוא אוסף של כ- 50 סיפורים המתארים את נדודיהם של הסוחר הנוסע אל-ח'רירי אבן חמאם לאבו זייד אל-סרוג'י במרחב המוסלמי. באיור נראית שיירת עולי רגל העושה דרכה למכה. השיירה כוללת סוס וכמה גמלים שעל אחד מהם נראית הקופה הענקית בה נשמרו המתנות יקרות הערך שתרמו מוסלמים שלא יצאו לחאג'. שיירות אלה היו לעיתים קרובות מטרה לשודדי דרכים.
לאחר שהגיע למכה וקיים את מצוות החאג', במקום לחזור לביתו כמנהג רוב עולי הרגל, החליט אבן בטוטה להמשיך במסעותיו ולהגיע לחצר האילחאן המונגולי שישב בבגדד. כדרכו, חיפש את הדרך הארוכה לבגדד דרך פרס, ועוד לפני שהגיע לבגדד ביקר בבצרה, בשיראז ובאיספהאן.
זהו האיוואן הגדול של מסגד יום השישי באיספהאן שנבנה, הורחב, שופץ וקיבל את צורתו הבסיסית בתחילת המאה ה- 12, וצורתו זו מאפיינת מאז ועד היום את המסגד הפרסי: חצר מרכזית וסביבה ארבע איוואנים הפונים לארבעת כיווני הרוח. האיוואן הפונה למכה הנראה בתמונה הוא הרחב והגדול ביותר, והוא מעוטר בשני מינרטים ליצירת סימטריה. מתוך האיוואן – קשת רחבה המחופה במוקרנץ – נפתח פתח אל החלל המרכזי של אולם התפילה המחופה בכיפה גדולה המציצה מאחורי האיוואן. קרמיקה מזוגגת מעטרת את הקיר החיצוני של האיוואן, את קיר הקשתות משני צדי האיוואן וחלקים נוספים של המבנה בצבעי כחול וטורקיז ובדגמים צמחיים וגיאומטריים עדינים.
מבגדד יצא לטבריז וחזר למכה, בה שהה כמה שנים. כשיצא ממכה בפעם השנייה פנה דרומה לתימן והמשיך להפליג עוד דרומה לאורך חופי מזרח אפריקה לפני שחזר למכה בפעם השלישית. הפעם ביקש להגיע להודו, אך כמנהגו פנה קודם לצפון-מערב, ירד עם הנילוס עד לשפכו, חצה את חצי האי-סיני, ומחופי לטקיה הפליג לאנטליה שבתורכיה. לאחר ששוטט בתורכיה (קוניה, ארזורום וקונסטנטינופול) פנה מזרחה לבוכרה ולסמרקנד, משם דרומה להודו, חצה את נהר האינדוס ב- 12 בספטמבר 1333, והגיע לדלהי להתארח בחצרו של הסולטאן מוחמד בן טורלוק, שם ישב במשך 6 שנים.
בקוניה (מרכז אנטוליה) בוודאי התרשם ממדרסת קרטאי (המינרט הדק), על-שמו של הווזיר של הסולטאן, שהוקמה כ- 60 שנה לפני שהגיע. המדרסה סגורה וללא חצר, כנראה בגלל חוסר מקום ומזג האוויר הקר השורר בקוניה במהלך החורפים. מדרסות הוקמו ברחבי העולם המוסלמי הסוני כחלק מן המחויבות להשכלה ומתוך הניסיון לדחוק את רגלי השיעה. החזית הנהדרת העשויה שיש מגולף מעוטרת בכתובות ובצמחים מסוגננים.
ב- 1345 הגיע אבן בטוטה לסין שהיתה תחת השלטון המונגולי, ובה הסתובב רבות. במהלך סיורו הגיע לעיר הנגזו היושבת בהמשך מפרץ הנגזו במזרח סין, בה חיו, בתקופת המונגולים, כמיליון בני אדם. כשנה לאחר מכן החל לחזור על עקבותיו והגיע לדמשק, שם שמע על מות אביו 15 שנה לפני כן. למרות מגפת הדבר השחור שהכתה גם באזורנו בשנת 1348, המשיך אבן בטוטה מערבה חזרה לעיר מולדתו, ובהגיעו גילה שגם אמו נפטרה כמה חודשים לפני שובו. יתמותו עוררה כנראה שוב את יצר נדודיו, ולאחר ימים ספורים שב וארז ויצא לדרכו, והפעם שם פעמיו צפונה לאל-אנדלוס, שם ביקר בנסיכות גרנדה בה שלטה השושלת המוסלמית הנסרית עד 1492, שנת השלמת הרקונקוויסטה בידי הספרדים וגירושם של המוסלמים והיהודים מתחומי ספרד.
חצר האריות בארמון האלהמברה שבגרנדה, הנקראת על-שם המזרקה במרכז החצר שסביבה תריסר אריות, היא החצר הפנימית ביותר של הארמון המוסלמי, וממנה נכנסים אל שני החדרים המופלאים ביותר באדריכלות המוסלמית שנבנו אי-פעם: אולם שתי האחיות ואולם עושי האוכפים, שתקרותיהם מלאות בנטיפי מוקרנץ עדינים הנראים כמו כוכבים מרצדים בשמי ערב.
בסתיו 1351, ארז שוב אבן בטוטה את מזוודותיו ושם פעמיו דרומה, לסהרה. במהלך השנתיים הבאות חצה את הסהרה, ביקר במאלי, ומטימבוקטו הפליג בסירת קאנו במורד נהר הניג'ר לגאו. לא הרחק משם הגיעה אליו הידיעה שסולטאן מרוקו מצווה עליו לשוב הביתה, וכך עשה.
אבן בטוטה הוא היה כבן 50 כששב לטנג'יר. שם עסק במשפט, ויש לשער שהתחתן בשנית (הוא נישא במהלך מסעותיו) ושנולדו לו ילדים נוספים על הקודמים. הוא נפטר בגיל 65, כחמש עשרה שנים לאחר ששב ממסעותיו, שבע מראות מופלאים. אין יודעים היכן נקבר.
;){kind=link}