לפני שבועיים הגשמנו, ירון ואני, חלום קטן שקינן במוחי כבר זמן רב – לבקר במוזיאונים של ווינה. כשבויה באמנות ימי-הביניים, תקופת ה- Fin de siècle – אף פעם לא גרמה לי לשיכרון חושים, ואולי זה רק בגלל שכאשר נחשפתי לאמנות התקופה הזו, בשנתי הראשונה באוניברסיטה, מוחי כבר היה תפוס בצורות המונומנטליות של הרומנסק והגותיקה, ולא השכלתי לפנות מקום גם לדברים אחרים.
היו לנו 4 ימי חופשה בווינה, שניצלנו היטב לעניות דעתי הקובעת: ביקור ב- 4 מוזיאונים (וכן, עשינו עוד דברים במהלך החופשה, וכן, אם היו לנו עוד 4 ימים זה לא היה מזיק...): במוזיאון לאופולד, במוזיאון אלברטינה, במוזיאון לתולדות האמנות ובמוזיאון בלוודרה (Leopold Museum, Albertina Museum, Kusnthistorisches Musem, Belvedere Museum). היינו כחולמים - העושר והיופי של יצירות האמנות השמורות במוזיאונים אלה המם אותנו, ושמתי לב לדברים שמעולם לא ריגשו אותי בעבר, למשל אוסף חפצי החן של בית הבסבורג במוזיאון לתולדות האמנות.
הפוסט נכתב לכבוד יום הולדתו של גוסטב קלימט (14 ביולי 1862 - 6 בפברואר 1918). ממרחק 100 שנים למותו ממגפת "השפעת הספרדית" שהכתה באירופה ובארצות הברית ושקטלה לפחות 50 מיליון בני-אדם (ויש האומדים את מספר המתים במספר כפול מזה), לא ממש מקורי לומר שקלימט היה צייר נפלא, שיצירותיו קסומות, ושהוא מכניס את הצופה לעולם קסום, מהפנט ומסוכן.
הוא החל את דרכו כצייר אקדמי, בוגר בית הספר לאמנויות ולאומנויות בווינה (Kunstgewerbeschule). משם המשיך ללמוד אצל אמנים שונים, והכשיר את עצמו כמעטר מבני ציבור. הוא הקים יחד עם שני ציירים נוספים (אחד מהם אחיו הצעיר) את "חבורת האמנים" (,(Künstlerkompagnie ואחד הפרויקטים הראשונים שלהם כקבוצה היו "ציורי קיר" על קירות המוזיאון לתולדות האמנות בוינה שאמורים היו לתאר, על-ידי שימוש ספרסוניפיקציות, את הסגנונות האמנותיים השונים - מצרים העתיקה ועד ימיהם.
ב- 1890, כשהחלו שלושת האמנים לעבוד על הפרויקט, היה קלימט בן 28 בלבד, ונודע כבר כאמן מבטיח. חברי הקבוצה חילקו ביניהם את העבודה, וקלימט קיבל את הקיר הצפוני, היא הקיר שמול גרם המדרגות המרכזי במוזיאון. הוא צייר בסטודיו 13 ציורי שמן על בד, שהודבקו לאחר מכן לקירות המוזיאון.
מבט על הקיר הצפוני שמול גרם המדרגות המרכזי שקלימט צייר. המוזיאון הקים את הגשר כדי לאפשר למבקרים לצפות מקרוב בציורים.
ציורי הקשת המרכזית: מימין פרסוניפיקציה עירומה של מצרים העתיקה, משמאל דמותה של אלת החכמה והמלחמה אתנה
עבודותיו המפורסמות של קלימט הם דיוקנאות נשים בעיקר, אבל חטיבה גדולה, המייצגת ברבע מכלל עבודותיו, הם ציורי נוף (כ- 60). חלק גדול מציורי הנוף צוירו במהלך חופשות הקיץ אותן נהג קלימט לבלות באגם אטרזה (Attersee) ממזרח לזלצבורג. בחרתי שלושה ציורי נוף שונים המייצגים את הכיוונים העיקריים של עבודתו:
חווה עם עצי לבנה, 1900, 80 על 81 סמ'
ברוש רחב, 1903, 100.8 על 100.8
נוף גינה, 1904, 110 על 110 סמ'
הדבר הראשון הבולט הוא הפורמט הריבועי של היצירות. זהו פורמט בלתי רגיל, שאמנים ממעטים להשתמש בו. לעין המודרנית הוא מזכיר את הפורמט של מצלמת הפולרואיד שלא הומצאה עדיין בימיו של קלימט (הומצאה ב- 1926 על-ידי אדווין ה. לנד). הדבר השני הבולט הוא שקלימט משתמש בפורמט לקיטוע הנוף – אפקט שיכול היה להיות מושפע מצילום. בניגוד לציור - בו יש לאמן אפשרות לתכנן את האובייקטים שלו כך שכולם יכנסו למסגרת – הצילום פעמים רבות חותך את האובייקטים באופן "אלים", אופן שציירים לא נהגו לעשות עד שלא למדו את האפשרות מהצילום (כמו למשל בקומפוזיציות של אדגר דגה). קלימט נהג לצלם לא מעט, בעיקר את חברתו הקרובה אמילי לואיז פלוגה, אחותה של גיסתו, במהלך חופשות הקיץ שבילו יחד בבית הנופש של משפחת פלוגה באגם אטרזה. הדבר השלישי שבולט הוא הבדלי הגישה/הסגנון בין כל אחד משלוש הציורים: בעוד המוקדם מטושטש, עדין וחלומי, משיכות המכחול של השני קשות וקודרות, והשלישי עשוי כמעט ב"פוינטייזם" (דימוי המורכב מנקודות צבעוניות המתמזגות בעין לכדי צורה) – סגנון שהיה נפוץ בקרב כמה ציירים צרפתים בסוף המאה ה- 19, כמו ג'ורג' סרה למשל. נדמה שהציור האמצעי יוצא דופן כאן, ואולי גם במכלול יצירתו של קלימט. לעומת זאת, הציור המוקדם והציור המאוחר חולקים נקודת מבט החוזרת בציורים נוספים: האמן מתחיל את הציור מנקודת מבט קרובה מאוד לכפות רגליו, כמעט במאונך לעיניו, ורק בהמשך נפתח שדה הראיה אל המישור האחורי בקצה העליון של הבד, שהוא תמיד מוסתר בחלקו וצופן בחובו מסתורין כלשהו.
ונגיעה בציוריו המפורסמים יותר של קלימט, ציורי הנשים.
דיוקן אדלה בלוך-באואר, 1912, שמן על בד, 24 על 41 סמ'
דיוקן פרדריקה מריה בר, 1916, שמן על בד, 130 על 168 סמ'
4 שנים מפרידות בין שני הדיוקנאות ובשניהם ניכרת גישה דומה המשחקת עם העומק של הציור ומשטיחה אותו לטובת משחקי הצורות, הדגמים והצבעים. גופן של הנשים, העומדות באופן דומה (הסתכלו על היד השמאלית של שתיהן), נבלעות בצבעוניות, כאילו נגזרו והודבקו על הטפט, כשקו הרצפה מסומן באופן מינימלי לעומת הקיר, עובדה הגורמת לנשים לרחף כמעט (יותר לאדלה בלוך-בראון, שרגליה כמעט ולא נראות). רק פניהן מובחנות מן הרקע.
מי היו שתי הנשים? פרדריקה מריה בר הייתה בתו של בעל מועדון ה"קייזר בר", אישה צעירה ופעילה בתחום התרבות והאמנות המקומית. חליפתה, שעוצבה על-ידי המעצב דגוברט פכה, שונתה לשמלה ונתרמה על-ידה למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.
הציור עצמו נתרם למוזיאון תל-אביב לאמנות על-ידי האספן מארקוס מיזנה ואשתו הפסנתרנית פליציה בלומנטל, שהצליחו להימלט מאירופה לדרום אמריקה במהלך מלחמת העולם השנייה. הציור של קלימט מהווה אחד מתוך למעלה מ- 80 יצירות המרכיבות את אוסף מיזנה-בלומנטל, שנתרם ב- 1993 על-ידי בני הזוג למוזיאון תל-אביב לאמנות.
אדלה בלוך-באואר הייתה ילדתם השביעית של ג'נט ומוריץ באואר, בנקאי יהודי עשיר. בגיל 18 נישאה לפרדיננד בלוך, איש העסקים עשיר אף יותר, שהוסיף ב- 1917 את שם משפחתה של אשתו לשמו (!). לזוג לא נולדו ילדים. אוסף האמנות של בלוך-באור כלל 5 ציורים של קלימט, 4 ציורי נוף ודיוקן של אדלה שהוזמן ב- 1903 - הדיוקן של אדלה בלוך-באואר, המכונה גם האישה בזהב. חמשת הציורים הוחזרו על-ידי ממשלת אוסטריה למריה אלטמן, אחייניתה של אדלה ושארת בשרה היחידה, במשפט מתוקשר שהתקיים בלוס אנג'לס במהלך 2005-06. הציור האישה בזהב נקנה על-ידי רונלד לאודר תמורת 135,000 מיליון $ ומוצג ב-Neue Galerie במנהטן.
דיוקן אדלה בלוך באואר, 1907
;){kind=link}