המילה קיץ מעלה בי לעיתים קרובות את נעימת האריה מתוך האופרה פורגי ובס שהלחין ג'ורג' גרשווין, ושאחיו, איירה גרשווין, כתב לה את המילים יחד עם דובוס ודורותי הייוורד בשנות השלושים של המאה הקודמת, אירה שזכתה לביצועים רבים. הנה לינק לביצוע של אלה פיצג'רלד לצלילי החצוצרה של לואי אמסטרונג:
Summertime, and the livin' is easy
Fish are jumpin' and the cotton is high
Oh, your daddy's rich and your ma is good-lookin'
So hush, little baby, don't you cry
One of these mornings you're gonna rise up singing
And you'll spread your wings and you'll take to the sky
But till that morning, there ain't nothin' can harm you
With daddy and mammy standin' by
אלא שבניגוד לאופטימיות העולה מן השיר ולמצופה מעונת החופשה, הקיץ אינו מביא עלי הקלה, אלא תשישות וקיהיון חושים המובילים לבטלה. וזו הסיבה שלמרות שהזמן הפנוי העומד לרשותי רב יותר כעת בחודשי הקיץ מאשר ביתר חודשי השנה, זה לא הופך אותי לפרודוקטיבית יותר, אלא בדיוק להיפך. כך קורסים להם כל החלומות שנדחו לקיץ (חלומות פשוטים כמו למיין את הספרים, לזרוק את כל הקלסרים או סתם לעשות סדר בערימת הניירות שהצטברו וחלומות פיוטיים יותר כמו לצלם את הסטודנטיות שלי, לכתוב רומן על הסבתות שלי...). אחד החששות הקשים המתלווים לקיץ הישראלי הוא החשש מפני מלחמה, חשש שרובנו מודדים חדשות לבקרים, איום תמידי שצלו קודר ומאיים יותר ככל שהימים בהירים יותר. והנה סיבה נוספת בגללה אני מעדיפה את הסתיו, החורף והאביב על פני הקיץ.
בלת'וס (בלתזר קלוסובקי), תקופת הקיץ, 1935, שמן על בד, 60 על 73 סמ', מוזיאון המטרופולין, ניו-יורק
הציור "תקופת הקיץ" של בלתוס מתאימה לתאר את תחושתי מכיוון שלמרות שמה היא אינה משדרת נינוחות. הנערה הישנה מאוימת על-ידי בדידותה בחבל ארץ פראי ועל-ידי ההר הטרשי המתואר משמאל. כמו ציוריו הרבים של בלתוס המתארים "נושאים יומיומיים" אך המשאירים את הצופה מוטרד בגלל הדיסוננס המתקיים בהם, כך גם הציור הזה, המתאר זיכרונות נוף מנעוריו של בלתוס כשגר בשוויץ ובילה את חופשותיו בהרים. אני צופה בציור בחרדה ומבקשת להעיר את הנערה לפני שיקרה האסון הממשמש ובא, למרות שהוא אינו נראה (ואולי דווקא בגלל זה הוא מאיים יותר). וכך במקום לכתוב פוסט אופטימי על כל יצירות האמנות המתארות את הקיץ האירופאי כהפוגה מקדרות החורפים הארוכים והקרים, כמו מבחר היצירות הללו המתארות פרסוניפיקציות של הקיץ שסמליו הם קציר חיטים ופירות, פרסוניפיקציות הקיימות גם באמנות היהודית בעת העתיקה, למשל ברצפות הפסיפס שנעשו כאן בארץ בבתי הכנסת, בפינות גלגל המזלות (ציפורי, בית-אלפא) אני מושכת אתכם איתי למחוזות הרבה פחות אופטימיים.
ב- 3 באוגוסט 1934, שנה לאחר שמפלגתו זכתה ברוב, מיזג אדולף היטלר את תפקיד הקנצלר עם תפקיד הנשיא, והפך את עצמו לפיהרר (=מנהיג), כינוי שלא הומצא על-ידו אלא הועתק מהמנהיג האוסטרי האנטישמי גאורג רייטר פון שונרר. באותה שנה אומצה על-ידי המפלגה הנאצית תנועה הברכה – מועל היד – כתנועה המביעה ציות מלא לעומד בראשה, קרי להיטלר, ולמדינה. הרמת היד הימנית לוותה בקריאת "הייל היטלר".
גם התנועה וגם הקריאה אינן מקוריות, אלא הן נולדו בתרבות הרומית (כמו עוד השפעות רבות שספגה התרבות האירופאית-נוצרית). יחד עם זאת, לא שרדה אף יצירת אמנות רומית המדגימה תנועה כזו בדיוק ואף לא טקסט המסביר אותה. היצירה הקרובה ביותר היא כנראה פסלו של אוגוסטוס מפרימה פורטה:
אוגוסטוס מפרימה פורטה, המאה ה- 1 לספריה, שיש, 203 סמ', מוזיאון הוותיקן, רומא
הפסל נמצא בשנת 1863 ושמו מרמז על המקום בו נמצא, בפרימה פורטה, במקומה של הווילה הפרטית של אשתו של אוגוסטוס, יוליה אוגוסטה, בה גרה אחרי מותו של אוגוסטוס ב- 19 באוגוסט שנת 14 לספירה, בגיל 77, מבריאות לקויה או מתאנה מורעלת, ואולי משניהם גם יחד. אוגוסטוס אינו אלא כינויו של גיוס אוקטביוס, בן חסותו ובנו המאומץ של קיסר, כינוי שמשמעותו הנשגב ועוד לפני כן זכה בתואר "בן האל". הפסל מבקש לתאר את אוגוסטוס בדמות המנהיג הצבאי בגיל צעיר יחסית, לבוש בשריון, יפה תואר ובעל גוף מושלם העומד בנינוחות ונושא דברים בפני חייליו. דיוקנו עשוי באידיאליזציה כיאה למי שכונה "בן האל". ידו הימנית מורמת אמנם, אך לא מול חזהו אלא בזווית הצידה, וכף ידו סגורה, למעט אצבעו המושטת במקום כף-יד פתוחה כלפי מטה בקריאת "הייל היטלר". המילה "הייל" בגרמנית היא תרגום של המילה "ave" ששימשה את קריאת הברכה לקיסרי רומא, וכך תורגמה מיוונית ללטינית בקריאת הברכה של המלאך גבריאל למרים בבואו לבשר לה כי תלד בן ככתוב בבשורה של לוקס: "et ingressus angelus ad eam dixit ave gratia plena Dominus tecum benedicta tu in mulieribus" ("ויָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת־חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ") (לוקס, 1, 28).
חוליה נוספת בין אוגוסטוס מפרימה פורטה לתנועת מועל היד נחשבת בדרך-כלל היצירה של ז'ק-לואי דויד "שבות ההורטי":
ז'ק-לואי דויד, שבועת ההורטיי, 1784, שמן על בד, 330 על 425 סמ', מוזיאון הלובר, פריז
זהו אחד הציורים המפורסמים ביותר שנקשרו למהפכה הצרפתית, למרות שהוא מתאר סצנת מן המיתולוגיה הרומית. הסיפור מתאר את היריבות בין שתי הערים רומא ואלבה לונגה, שפרנסיהן החליטו לפתור את הסכסוך באמצעות שלושה לוחמים מכל עיר בלבד במקום לערב את לוחמי שני הצבאות כולם. הציור מתאר את הרגע לפני צאתם לקרב של שלושת בני משפחת הורטיי מרומא. שלושת האחים העומדים בפיסוק רחב משמאל מקבלים את ברכת אביהם העומד במרכז ומעניק להם את חרבותיהם. מימין מתוארת נשותיהם של האחים הממררות בבכי שנשארות מאחור לשמור על הצאצאים. הסיפור מתרחש בחצר בית המידות הבנוי בעזרת קשתות בסגנון רומי, המחלקות את הבמה לשלושה אזורים: מצד אחד הבנים הנחושים להקריב את טובתם למען המולדת, המתוארים בקווים ישרים ואלכסוניים המעידים על דינמיות, מצד שני הנשים היושבות והבוכיות המתוארות בקווים עגולים המעידים על רוך (אך גם על חוסר חשיבותן), ובתווך האב שדמותו משלבת את הגאווה בבניו יחד עם החרדה וההיסוס באמצעות גוו הנטוי אחורה ומיקומו קרוב יותר לנשים.
דויד משתמש בסיפור המיתולוגי ובסגנון חדשני התומך בסיפור על-מנת לבסס את השינוי המחשבתי של התקופה שתוביל להפלת המשטר המלוכני וכינונו של משטר הרפובליקה בצרפת: הערכים אותם ביקש לקדם דרך הציור הם ההקרבה, טובת הכלל, תקופת קרבות בה הגברים הם הקובעים את סדר היום החברתי – בניגוד לתקופת הרוקוקו שעמדה להסתיים – תקופה שעסקה באופן בלעדי כמעט בשעשועי האצולה בין הארמונות ובתי המידות של האצולה הצרפתית.
הצייר היחיד שצייר את אדולף היטלר בחייו היה היינריך קניר (Heinrich Knirr), צייר ממוצא אוסטרי שזכה למוניטין במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא למד באקדמיה לאמנויות יפות בוינה, אותה אקדמיה שדחתה את היטלר פעמיים – ב- 1907 וב- 1908 בתואנה שאינו מוכשר מספיק בציור. קניר זכה לתואר "צייר החצר" של המפלגה הנאצית, וזכה לצייר, בין היתר, גם את רודולף הס.
היינריך קניר, דיוקן רשמי של אדולף היטלר, 1937, שמן על בד, 130 gk 96 xnw
דיוקן זה נבחר לפתוח את התערוכה הגדולה של האמנות הגרמנית שנפתחה ב- 8 ביולי 1937 במוזיאון חדש שנבנה לצורך העניין במינכן על-ידי האדריכל פול לודוויג פרוסט. התערוכה נשארה תלויה עד לסוף נובמבר באותה השנה, וממינכן נדדה לערים אחרות על-פני גרמניה. היטלר בעצמו פתח את התערוכה שהפכה למסורת שנתית.
בדיוקן מצויר היטלר על-פי מיטב המסורת האקדמית – אותו סגנון שנס לחו בקרב האמנים הגרמנים המודרנים כגון לודוויג קירכנר, מקס בקמן, אוטו דיקס ואחרים שציוריהם נתלו בתערוכה הנגדית – תערוכת האמנות המנוונת. נקודת המבט של הצייר היא מעט מלמטה על מנת להקנות לדיוקן נופך של חשיבות והרואיות, והמבט של המצויר אל האין-סוף מבקשת להציג את רוחק הראייה של המנהיג העומד נינוח ודרוך בו בזמן.
דיוקנו של היטלר היה תלוי בחדר ההמתנה של השגרירות הגרמנית בלונדון, נלקח שלל בסוף מלחמת העולם השנייה וניתן למוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון ב- 1945. באתר המוזיאון לא כתוב אם הדיוקן מוצג בתערוכת הקבע. לא נראה לי שאטרח לבקר במוזיאון המלחמה האימפריאלי כדי לברר.
הבטחתי פוסט קודר. אני משתדלת לקיים הבטחות.
;){kind=link}