"מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יוה"כ, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג" (שולחן ערוך, אורח חיים, ס' תר"ה).
התרנגול הפך לגורם משמעותי בכלכלת המערב בתקופה הרומית. מאז הוא נוצל ומנוצל לתעשיית המזון באופנים ההופכים את חייו הקצרים מאוד למסכת ייסורים איומה: מספר התרנגולות שנשחטים בכל שנה על-פני כדור הארץ מוערך בלמעלה מ- 50 מיליארד. השבוע יצא משרד החקלאות בקריאה נרגשת לציבור במטרה לשנות את רע הגזרה של תרנגולות ארצנו בערב יום הכיפורים, ותחת הסיסמה "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה" מתבקש הציבור להמיר את הכפרה במתן צדקה. מסופקני אם פניה זו לציבור נובעת ממניעים הומניטריים, ובכל זאת יש סיבה לשמוח ולקוות שבעניין זה ישמע הציבור בקול שר החקלאות, ואחד המראות המזוויעים של ילדותנו בערב יום הכיפורים בשוק מחנה יהודה בירושלים - שהיה מושך אותנו בחבלי קסם לראות ולהיגעל (ולא להיגאל) - יחלוף מן העולם.
התרנגול - פנים רבות לו, ואחד הציירים שהתעמק באופיים של תרנגולות (ועופות בכלל), בדיוקנאות אישיים או בדיוקנאות משפחתיים, היה מלכיאור ד'הונדרקוטר (Melchior de Hondecoeter, 1635-1696), צייר הולנדי, ציורים מרעננים בתוך ים ציורי הטבע הדומם בהם מככבים תרנגולים (ופסיונים ועופות למיניהם) תלוים ברגליהם...
התרנגול מככב בברית החדשה, באחת הנבואות של ישו המתגשמת בשחר יום השישי בו נצלב. ישו מתנבא בפני תלמידו האהוב, כייפא/פטרוס: "אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה, בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל, שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים תִּתְכַּחֵשׁ לי." (הבשורה על-פי מתי, כו, 34). ואכן, למרות מחאותיו של כייפא והבטחותיו שלעולם לא יתכחש למורהו, פטרוס מתכחש לקשר ביניהם שלוש פעמים במהלך תשאולו של ישו אצל הכוהן הגדול לפני שמביאים אותי להישפט בפני פילאטוס, הנציב הרומי.
הנה דף מספר שעות המתאר את המסופר בברית החדשה על התכחשותו של פטרוס עוד לפני קריאת התרנגול, המתואר מימין בין שני העמודים: ליל ניסן בירושלים, שומרים עומדים ומתחממים סביב מדורה בקרבת בתו של הכהן הגדול, פטרוס בשיער ובזקן אפור, בשמלה כחולה וגלימה אדומה המוחזקת בחגורתו, עונה בשלילה לשאלתה של האישה האם הוא מכיר את ישו הלבוש שמלה בצבע תכלת והנראה מעבר לשער, בקרבת השומרים שתפסו אותו. הציור צויר על-ידי סימון בנין, צייר במחצית הראשונה של המאה ה- 16 בברוג'. הוא גדל בבית אמנותי, והתמחה בציור כתבי יד, בעיקר ספרי שעות, בהם יכול היה להביא את מיומנותו לשיאים: ציורי ז'אנר של איכרים בעבודתם – מגמה שהשפיע באופן מובהק על פיטר ברויגל האב. אפשר לראות את פיתוחי המסגרת המצוירים בפינות העליונות של הציור כאילו הייתה זו מסגרת של חלון דרכו ניבט הנוף המצויר. בנינג נישא פעמיים והיה אב ל- 6 בנות, שתיים מהן המשיכו את המסורת המשפחתית: האחת התפרנסה מציור דיוקנאות מיניאטוריים באנגלייה והשנייה הייתה לסוחרת אמנות חשובה במאה ה- 16.
מיקומו של התרנגול בחלק העליון של הקומפוזיציה נראית גם בהגדה לפסח אשכנזית מאמצע המאה ה- 15 שעוטרה על-ידי יואל בן שמעון פרייבוש השמורה בספרייה הבריטית בלונדון. בקצה העליון שמאלי של דף 12 מופיעה "שיר בעל צורה" (Carminem figuratum) תרנגול שקווי המתאר של גופו מכילים מילים של פיוט (שלא הצלחתי לפענח).
כיצד מגיע תרנגול – שבמהלך ביותו באלף השלישי לפנה"ס איבד את נוצות התעופה שלו ומאז הוא מגדל אפרוחים על הקרקע ולא גוזלים על העץ – לפינות העליונות דווקא של הציור? וכיצד זה קשור לעיטור שבשבות בתרנגולים?
בערך במרכזה של רקמת ביו (Bayeux), שאורכה כ- 70 מ' שנרקמו כנראה על-ידי נזירות אנגליות שנים ספורות לאחר כיבושי הנורמנים את אנגליה בשנת 1066, מתוארת מימין תהלוכת הבאת גופתו של המלך אדוורד לקבורה בכנסיית פטרוס השליח בלונדון, היא כנסיית ווסמינסטר, ב- 6 בינואר 1066 (Hic portatur: corpus Eadwardi regis ad ecclesiam sancti Petri Apostoli). מצדה השני של הכנסייה נראה איש מטפס על גג הכנסייה לקבוע שם שבשבת שבראשה תרנגול – דבר שנעשה, יש להניח, עם חניכת הכנסייה, ב- 28 בדצמבר 1065, כמה ימים לפני מותו של המלך שזכה להיקבר בה.
בימי הביניים ייחסו לתרנגול את חכמת ידע הזמן, הוא שידע שהלילה עומד להיגמר וקרא בקול גדול להשכים את בני האדם למלאכת יומם. השבשבת העתיקה ביותר ששרדה בדמות תרנגול מתוארכת לתחילת המאה ה- 9, ושמורה בלומברדיה.
התרנגול המוזהב העומד על הצלב מקובע למקום בו התרחשה, לפי המסורת, ההתכחשות של פטרוס בירושלים, לימים כנסיית גליקנטו (בלטינית גלוס = תרנגול, קנטו = קורא) שבהר ציון. אלא שעל-פי טקסט הבשורות פטרוס התכחש בפתח ביתו של הכהן הגדול, שהיה בעיר העליונה (וכך גם אצל יוספוס פלביוס). נראה שהקישור בין שבשבת לתרנגול נעוצה בזיהוי הכנסיות שנבנו על-שם פטרוס הקדוש: תרנגול הוצב על צלב על גג הכנסייה, ואז איחדו בין השבשבת, הצלב ותרנגול, ועל גג בתים הורידו את הצלב.
בשל תכונותיו כשומר וכלוחם ללא חת גאוותן, הפך התרנגול לאחד מסמלי צרפת. המסורת מספרת שבזמן כיבושיו של יוליוס קיסר את גאליה, שלח אליו אחד הקצינים הגאלים תרנגול כסמל לעמידתם של הגאלים מול צבאות הרפובליקה הרומית. בתשובה, הזמינו יוליוס קיסר למשתה, בו הוגש לו אותו התרנגול עצמו מבושל ביין... ומאז מככבת המנה כאחת ממנות הדגל של המטבח הצרפתי המסורתי. הקשר בין הצרפתים לתרנגול מבוסס גם על כפל המשמעות של המילה Gallus בלטינית: מצד אחד תרנגול ומצד שני תושב גאליה.
לאוהבי העוף מבינכם, הנה המתכון לעוף ביין, באנגלית אמנם, אך במבטא צרפתי מתבקש:
השכווי או הגבר, שתי מילים נרדפות לתרנגול בעברית, מופיע לעיתים קרובות בציוריו של שאגאל. בציור זה הגבר, סמל הכפרות, הגאה, הלבן, מודע ליופי זנבו ומביט בזוג המתנשק המתואר עליו, בעוז ידו הימנית האוחזת במכחול מציירת את דמותה של אישה בשמלה אדומה הנמוגה כרוח רפאים, ומייצגת אולי את בלה, אשתו האהובה שנפטרה שלוש שנים קודם לכן, ב- 1944.
מרק שאגאל, התרנגול, 1947, שמן על בד, 126 X 91 סמ', המוזיאון לאמנויות יפות, ליון
גמר חתימה טובה
;){kind=link}