"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.ו ַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק." (במדבר, כב: כא-לה)
לונדון, הספרייה הבריטית, ספר השעות של מאאסטריכט, אוסף סטואו, כתב-יד 17, דף 97א
ספרי שעות, ספרי תפילה אישיים "שנולדו" במאה ה- 13 במערב אירופה, היו לסמל האוריינות של נשים מן המעמדות הגבוהים בחברה. ספר השעות של מאאסטריכט עונה היטב להגדרה זו: הוא הועתק ואויר בפלנדריה, בלטינית ובצרפתית עתיקה, בשנת 1300 בקירוב, ככל הנראה עבור אישה המתוארת, מספר פעמים, מתפללת בין דפיו.
כתב-יד זה עשיר במיוחד בשלל איורים, חלקם קונבנציונליים – ואלה מתוארים בחלקם העליון של הדפים בדרך-כלל ובתחילת פרקי התפילה, וחלקם מתוארים בשולי הדף או לאורך הטקסט, לעיתים בזיקה ברורה לשורות הכתב, כמו במקרה שלפנינו, ולעיתים בזיקה נסתרת אליהם (כלומר, זיקה שטרם פוענחה). איורים אלה משתנים מכתב-יד אחד למשנהו, לעיתים קרובות הם יוצאי-דופן ומשקפים את אופיו הייחודי של כתב-היד.
אינני מכירה עוד איור שוליים המתאר את התגלותו של מלאך ה' בפני בלעם ואתונו בספרי שעות. האיור מעטר את הטקסט של תפילת הצהרים (Terce). המלאך, מימין לטקסט, מתואר מול פסוקים מפרק כד מספר "בן סירא", ספר חיצוני שלא נכלל בתנ"ך, ומקורו היהודי נחשב אבוד עד לגילוי חלקים ממנו בגניזה הקהירית ומגילות קומראן. הספר נשתמר ביוונית ובלטינית ומהווה חלק מן הביבלייה הנוצרית: "במשכן קדשו לפניו עבדתי ושם בציון אתו קמתי, בקריה אהובה נחתי וירושלים עיר ממשלתי". ובשתי השורות שמעל לדמותו של בלעם כתוב בלטינית:"Diffusa est gratia in labiis tuis" – "החסד נשפך משפתיך" – מילים המתייחסות ישירות למעשה בלעם, הבא לקלל ויצא מברך.
הדיבור, שהוא מהות הסיפור, מקבל ביטוי גרפי במגילות שהמלאך ובלעם מחזיקים, בעוד שאת הפחד, את היראה ואת הפתעה שחווהים האתון ובלעם לנוכח התגלותו של המלאך מביע האמן בסיבוב ראשו של האתון בזווית חדה, ובשכיבתו של בלעם על האתון כשרגלו השמאלית יצאה מתוך הארכובה ומורמת באוויר.
שבת שלום ומבורכת!