"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ--וְקָמוּ כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ: וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--יָקֻמוּ. וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה--כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ. וְאִם-בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה, אוֹ-אָסְרָה אִסָּר עַל-נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה. וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ, לֹא הֵנִיא אֹתָהּ--וְקָמוּ כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם: אִישָׁהּ הֲפֵרָם, וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. כָּל-נֵדֶר וְכָל-שְׁבֻעַת אִסָּר, לְעַנֹּת נָפֶשׁ--אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. וְאִם-הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ, מִיּוֹם אֶל-יוֹם, וְהֵקִים אֶת-כָּל-נְדָרֶיהָ, אוֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ--הֵקִים אֹתָם, כִּי-הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ--וְנָשָׂא אֶת-עֲוֺנָהּ. אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ." (במדבר, ל' ב-יז)
ספרית הפאלאטינה, אוניברסיטת היידלברג, קודקס מנסה (848), דף 82ב
נטלתי לי חופש מסוים בבחירת היצירה לאיור הטקסט מתוך פרשת מטות...איור זה מתאר את הזמר הנודד הגרמני קונרד פון לימפורג שחי במאה ה- 13. הוא נראה כאן כורע ברך בפני אישה המעניקה לו קסדה המשלימה את לבושו כאביר. האישה, סביר להניח, איננה אשת חיקו של קונרד פון לימפורג, אלא דימוי של "הגבירה", נושא אהבתו הבלתי ממומשת של המשורר, ה"לייטמוטיב" של כל השירה הטרובדורית - השירה שהתפתחה בדרום צרפת של המאה ה- 12 והתפשטה ברחבי אירופה.
האיור לקוח מהאנתולוגיה הראשונה לשירת ימי הביניים שקובצה במחצית הראשונה של המאה ה- 14 בשם קודקס מנסה (Codex Manesse), מן המילה מינסנג (Minnesang = שיר אהבה בגרמנית). באנתולוגיה קובצו שיריהם של 140 משוררים, המוצגים על-ידי איור ולאחריו כמה שירים מפרי עטם. משוררים אלה נהגו לשיר את שיריהם בפני קהל, ועברו בין חצרות דוכסים ומלכים. מעמדם החברתי היה מגוון, וחלקם זכו לאדמות בתמורה לכישוריהם וחלקם אף באו מן העלית החברתית, כמו המשורר הפותח את האנתולוגיה – הקיסר הנרי הרביעי בכבודו ובעצמו.
הדימוי שכאן, בו נראה אביר כורע ברך בפני אישה, מקורו בתרבות הפיאודלית בה הווסל נודר נדר של נאמנות לאדונו על-ידי כריעת ברך והופך בזאת ל"איש" של אדונו. בדרך-כלל נעשה הטקס בפני ספר תנ"ך או שריד קדוש, כך שלנדר הייתה משמעות של כריעה בפני האל. נדרים אלה עמדו בלב הארגון החברתי הפיאודלי בימי הביניים, כמו גם הנדרים שבפרשת מטות, שעמדו בלב הפיכת השבטים הנודדים לעם מאורגן במבנה חברתי.
;){kind=link}