מות אמי

"המוות בא לאישה זקנה" הוא שם סדרה הכוללת חמישה צילומים שצילם דואן מיכלס (Duane Michals) בשנת 1969.

אישה זקנה יושבת, משירה ראשה ומבטה אל הצופה החי. המוות בדמות גבר לא צעיר לבוש בחליפה מהודקת ומעונב, מתגנב מאחוריה. האישה מרגישה בו מתקרב גם מבלי לראותו, וכשהוא מגיח מאחוריה, מספיקה נגיעה קטנה בכתפה כדי שהיא תקום מרצונה, תיטשטש ותיעלם. נקודת השיא של הסדרה היא הצילום השלישי האמצעי בו נראים האישה והמוות בחדות יחסית, בו מתעוררת השאלה כיצד יתרחש המפגש בין השניים. הפתרון של מיכלס מעצים את האישה מכיוון שהוא משאיר את היוזמה - למצוא את הרגע הנכון לקום וללכת אחרי המוות - בידיה.

ואני, הצופה, נשארת חסרת מילים, חסרת אונים.

גודלו של כל צילום מתוך הסדרה הוא 8.6 X 12.7סמ', גודל המחייב את הצופה להביט מקרוב, מקרוב מאוד בצילומים, וכך נוצרת, בעל כורכי, אינטימיות בין האישה לביני.

היש רגע אינטימי יותר מלראות אדם נושם את נשימותיו האחרונות?

אמי נפטרה לפני כשבועיים. אמי עשתה עמנו, שלושת ילדיה, חסד גדול, בכך שאפשרה לנו את הקרבה הגדולה הזו אליה – רגע שאבי העדיף לחיות ולמות ביחידות. בשנים האחרונות היא הלכה ונעלמה, וניסיתי, תקופה ארוכה, לאצור ממנה זיכרונות, בהצלחה חלקית.

אני לא יכולה לחשוב על צילום הזה מבלי לחשוב מיד על הציור של אמו של ג'יימס ויסלר, בגלל ההיפוך בין הישיבה הצדית לישיבה החזיתית - היוצרת שפה ותקשורת שונה לחלוטין בין הצופה לבין הדמות -אך בעיקר מכיוון ששני האמנים, ביוצרם חיץ בינם לבין מושאם, מעניקים אותו לכלל האנושות.

ג'יימס מקניל ויסלר, סידור באפור ושחור: אמו של האמן, 1871, שמן על בד, 162 X 144 סמ'

אנתוני ואן דייק, ונטיה דיגבי, 1633

מעטים הציורים באמנות המערבית המתארים אישה על ערש דווי (לעומת מספר גדול של גברים המתוארים עלערש דווי). אנתוני ואן דייק צייר את ונטיה אנסטסיה דיגבי לבית סטנלי (1633-1600) לבקשת בעלה, שהיה ידידו הקרוב של הצייר. יופייה של ונטיה היה ידוע עוד בחייה, וואן דייק צייר דיוקן נאמן של יפיפייה ישנה ולא דיוקן של אישה מתה.

באירופה של המאות 17-16 היה מקובל לצייר דיוקנאות משפחתיים שכללו בני משפחה שמתו, כפי שנראה בציור המיוחס לדויד דה גרנג', צייר החצר של מלך אנגליה צ'רלס הראשון. הציור מתאר את סר ריצ'רד סלטונסטול שהתאלמן ב- 1630 מאשתו הראשונה, אליזבת באסה. הדמות השוכבת במיטה כנראה מתארת אותה כשידה מציגה את ילדיהם המשותפים, ריצ'רד ואן. ריצ'רד הבן מחזיק בזרוע אחותו ובידו של אביו, המושיט את שמאלו לכיוון אשתו הראשונה, להראות את מחויבותו לאליזבת ולהמשך השושלת. סר ריצ'רד נישא בשנית בשנת 1633 למרי פרקר, זו המתוארת יושבת מימין כנראה, וילדם המשותף בחיקה. הבדלי הצבע בין עורן של שתי הנשים משקפים את העובדה שאשתו הראשונה של סר ריצ'רד סלטונסטול מתה, למרות עיניה הפקוחות לרווחה.

דויד דה גרנג' (מיוחס ל), סר ריצ'רד סטונסטול ומשפחתו, אחרי 1633-6, שמן על בד, 210 X 276 סמ'

הקושי במיקוד כל זיכרונותינו מאישה אהובה בדיוקן אחד ויחיד הוא עצום. גוסטב קלימט נדרשלצייר את ריאה (מריה) מונק, בתם האמצעית של ארנקה ואלכסנדר מונק – ואחייניתו של ז'וזף פוליצר, האיש שהוריש חלק מהונו לטובת הפרס היוקרתי לעיתונים הנושא את שמו –שלוש פעמים (ואולי אף היה מתבקש לציירה שוב ושוב אלמלא מת). ריאה נולדה ב- 1887והתאבדה בהיותה בת 24 בשל אהבה נכזבת. האם לא אהבה את הדיוקן, ובקשה מקלימנט לצייר אותה בשנית, אך גם ציור זה נדחה על-ידי האם. את הציור השלישי של ריאה החל קלימט ב-1917, אך נפטר בפברואר 1918 לפני שהספיק להשלימו. את הדיוקן השלישי הלא גמור שלבתה שמרה האם בבית-הקיץ שלה באוסטריה עד לאוקטובר שנת 1941, עת נשלחה לגטו לודג' והציור הוחרם. פחות מחודשיים לאחר מכן, בסוף נובמבר 1941, נרצחה ארנקה.

לאחר מאבק משפטי ממושך הוחזר הציור ליורשי האם, ונמכר בבית המכירות כריסטיס לפני עשור תמורת 18.8 מיליון סטרלינג.  

                 גוסטב קלימט, דיוקן ריאה I, 1912                                               דיוקן ריאה III, 1918                          

אני מניחה שאחד הדברים שהקשו על ארנקה לקבל את הציור הראשון של בתה הוא עיניה העצומות,שבתרבות המערבית (כמו בוודאי גם בתרבויות אחרות), הוא ביטוי לשינה נצחית, והיא כנראה ביקשה לזכור אתה בחייה ולא במותה.

אלאונור מאקוויטניה, מלכת צרפת ומלכת אנגליה במאה ה- 12, נקברה לצד בעלה, הנרי השני מלך אנגליה, בנה ריצ'רד לב הארי ואשתו, במנזר פונטוורו (Fontevraud) שבמרכז-מערב צרפת בשנת 1204. מצבת הקבורה של אלאונור, הנראית כאן בחלקה, מתארת את אלאונור אוחזת בספר פתוח למרות שעיניה עצומות.

"לִבִּי סְחַרְחַר, עֲזָבַנִי כֹחִי; וְאוֹר-עֵינַי גַּם-הֵםאֵין אִתִּי" (תהילים, לח: יא).  

לא הצלחתי לסגור את עיניה של אמי המתה.