היום פורסמה באתר עיתון הארץ כתבה של שירה מייקין בשם "נהדר שיש יותר פסלי נשים, אבל למה בעירום?". הכתבה מספרת על הביקורת הציבורית שפרצה לאחרונה נגד הצבתם של פסלי עירום של נשים במרחב הציבורי. ביקורת אחת פרצה באנגליה לנוכח הצבתו לפני שבוע של פסל ברונזה (בעלות של 143,000 לי"ש במימון המונים) לזכרה של מרי וולסטונקרפט, אחת ההוגות הפמיניסטיות הראשונות (1797-1759), והביקורת השנייה פרצה בניו יורק לפני כחודש, כעשור לאחר שהוצב פסל של מדוזה ובידה ראשו של פרסאוס (היפוך המיתוס היווני הידוע בו פרסאוס הוא זה הכורת את ראשה של מדוזה, אחת משלוש האחיות שהפילו חיתתן על תושבי יוון, בעזרת מגן שקיבל מאתנה, אלת המלחמה, ששימש לו כמראה כדי שלא יצטרך להביט בפניה של מדוזה, ולא יהפוך לאבן כפי שקרה לקודמיו).
מגי המבלינג, מרי און דה גרין, נובמבר 2020, ברונזה וגרניט, לונדון
לוצי'יאנו גרבטי, מדוזה עם ראשו של פרסאוס, 2008, ניו יורק
הביקורת הוטחה על האומנים (אישה באנגליה וגבר בארה"ב – כך ששני המינים זוכים לביקורת) שבשני המקרים השונים בתכלית (אישה בשר ודם, דמות מיתולוגית) בחרו לתאר את הגיבורה כאישה צעירה מאוד וחטובה העומדת בעירום המזכיר את מודל היופי של המאה ה-20 המנותק מהקשר היסטורי-מציאותי והיסטורי-מיתי. הבחירות שלהם, נאמר, לא רק שאינן תורמות לשינוי מעמד האישה (במקרה הראשון ממש פועל נגד פועלה של מרי וולסטונקרפט ובכך חוטא למטרת הפסל שהוא מצבה לזכרה), אלא מנציחים את כפיפותה של האישה למודל יופי גברי המחפיץ את גופה ומשאיר בידה רק את נשק יופי הגוף למאבק בשוויון בין המינים.
מסורת התיאור של הגוף הנשי העירום לעומת הגוף הגברי העירום רק בחלקו "הלא מיני" (הראיתם מעולם זרג זקור במרחב הציבורי כביטוי לפועלו האינטלקטואלי של גבר כלשהו?) מתחילה אי שם באומנות היוונית, כהיפוך למה שהיה מקובל עד אז בתרבות, שבה הגברים פוסלו בעירום מלא, בעוד הנשים תוארו לבושות. אבל במאה הרביעית לפנה"ס פנו שתושבי האי קנידוס לפָסל פרקסיטלס וביקשו שיפסל להם פֵסל בדמותה של אפרודיטה, אלת האהבה, למקדשם באי. פרקסיטלס פיסל שני פסלים: בראשון האלה הייתה לבושה כמקובל, ובשני האלה הייתה עירומה. תושבי האי קנידוס נדהמו מעזות הפסל שהיה עבורם חילול הקודש ממש, ובחרו למקדשם באלה הלבושה. והשאר היסטוריה... (הפסל לא שרד אבל בעזרת אלפי העותקים לו זכה אפשר לדמיין את המקור).
עדיף, לדעתי, להימנע מעירום (גם נשי וגם גברי), בוודאי כל עוד אין הדבר משרת את נושא היצירה ומסרה, והעדפתי זו איננה בגלל שאני פוריטנית (אני ממש לא), אלא אני רק מתעקשת שעירום לא יהיה מכשיר למטרות אחרות, לא עבור נשים ולא עבור גברים, אלא אם כן הן.ם. בחרו בכך. לא נראה לי שמרי וולסטונקרפט הייתה בוחרת שגוף עירום (שרחוק מלייצג את גופה ההיסטורי) ייצג שאת פועלה.
;){kind=link}