לכבוד אגמון החולה - עם עזיבתם של העגורים

נדידת הציפורים מעוררת בי תמיד געגוע לא ממוקד ופליאה מהולה בעצב: כיצד הן יודעות מתי עליהן לצאת לדרך ולאן עליהן לעוף, ומה הן רואות בדרכן כשהן חוצות, שוב ושוב, מרחבים עצומים, תוך סיכון עצום? אגמון החולה הוא מפעל מופלא של חמלה וטיפול בציפורים הנודדות ואני גאה בבני איתמר השותף למפעל זה.

מקורותיה של סוגת משלי החיות, הכוללת בין היתר משלי ציפורים, החלו כנראה במאה ה- 6 לפני הספירה בסיפורים שסיפר איזופוס. כשהועלו סיפורים אלה על הכתב הם כללו מסורות שונות שיוחסו לאיזופוס, מן המערב ומחוצה לו, שהמשיכו להתרחב במהלך השנים. תפקידם של סיפורים אלה היה לספר, באופן מתומצת, בהיר והמעלה חיוך, את השכר והעונש הצפוי לאדם בעבור התנהגויות אנושיות לא-מקובלות בהתאם לנורמות בכל חברה וחברה. במהלך ימי הביניים התפתחה סוגה שונה במקצת – חצי אנציקלופדיה מאוירת – חצי סיפורי משלים על חיות ששיקפו את תורת המוסר הנוצרית. קובצי סיפורים אלה נעשו פופולריים בצרפת ובאנגליה בעיקר במאה ה- 12 תחת השם בסטיארי (Bestiary), והם כוללים עובדות ביולוגיות, ניתוח אופי, אפיונים מוסריים וציורים של חיות מציאותיות לצד חיות מדומיינות. הציפור בעלת המאפיינים הנוצריים הבולטים ביותר היא השקנאית הידועה כמחייה את גוזליה בדמה: כשגוזלי השקנאית גדלים ידוע שהם מכים את הוריהם במקורם בפניהם. למרות אהבתם של ההורים לגוזלים, הם מכים אותם בחזרה וגורמים למותם. לאחר שלושה ימים האם פוצעת את חזה עד זוב דם, והדם המטפטף על הגוזלים מקים אותם לתחייה. אחדים אומרים שהאב הוא זה ההורג אותם ומקימם לתחייה בדמו. הנמשל הוא כמובן ישו שחטאי האנושות הורגים אותו, אך דמו מכפר על חטאי המאמינים בו ובזכותו יזכו לקום לתחייה ביום הדין האחרון.

לונדון, הספריה הבריטית, אוסף הרלי 4571 דף 46; קופנהגן, הספריה המלכותית,Gl. kgl. S. 1633 4º, דף 39ב

בשתי הדוגמאות שכאן התיאור הוויזואלי אינו מזכיר את המאפיין הגופני הבולט של השקנאי – מקורו העצום והגמיש. זוהי דוגמה לפער בין טקסט המתייחס למקור השקנאי כאל "קיבתו" השנייה (איזידור מסביליה, 636-560) לבין האיור שהתקבע. במילים אחרות – הצייר מחויב לנמשל הנוצרי הרבה יותר מאשר לעובדות הביולוגיות.  הפציעה העצמית חוזרת בבסטיארי בסיפור על העורב השחור. הוא מוחזק בכלוב מכיוון שבחודשי אפריל ומאי אין מתוקה משירתו, אך ביתר חודשי השנה קריאותיו אינן נעימות. מבחינה מוסרית מסמל העורב השחור את תאוות הבשר ומעופו של העורב מסמל את ההתפתות לתאווה. כדי להתגבר על התאווה על האדם להכאיב לגופו. 

העורב הוא היפוכה של היונה מאז שילח אותם נוח מן התיבה לבדוק הקלו המים. הוא שחור והיא לבנה, הוא מתעופף ללא מטרה הלוך וחזור, ולה יש תכלית בעולם, וכשהיא מממשת אותה היא אינה חוזרת. היונה היא התגלמותה של רוח הקודש, שווה בין שווים בשילוש הקדוש.

     

הציפור המככבת בימי הביניים כחיית המחמד האולטימטיבית של כל אציל המכבד את עצמו היא הבז המשמש בצייד שהוא צורת הבילוי המועדפת על אצילי אירופה. קודקס מנסה הוא אסופת שירה שנערכה בציריך ב- 1340. האסופה   כוללת 140 משוררים המייצגים את השירה הגרמנית של ימי הביניים בשיאם. אחד מהם,  קונרד פון אלטסטטן, משורר מעמק הריין העליון בשרותו של בישוף מנזר סנט גלן נראה כאן נח בזרועות אהובתו, ידו השמאלית מכוסה בכפפה עבה עליו עומד בז הקשור לאדונו והאוכל טרף, כנראה לאחר צייד מוצלח. 

המשורר ואהובתו מגלמים את אחד מן הרעיונות המרכזיים בחיים החילוניים בימי הביניים המאוחרים – האהבה החצרונית. אהבה זו מתקיימת בדרך-כלל בין גבירה לגבר נחות ממנה מעמדית ואינה זוכה למימוש גופני אלא נשארת אפלטונית בלבד. יתכן ועליונותה של האהובה על-פני המשורר מסומלת כאן בעליונותה הפיזית של האישה על פני הגבר: היא יושבת גבוה יותר על ספסל בעוד הוא שרוע לרגליה, היא רוכנת עליו ומחבקת אותו בעוד הוא נראה לאה וחסר יוזמה. 

אישה אחרת בעלת יוזמה ומעמד הייתה למלכת ירושלים במאה ה- 12. זוהי מליסנדה בתו של בולדווין השני מלך ירושלים, שנישאה לאציל צרפתי אלמן מבוגר ממנה, פולק מאנז'ו, שנבחר לתפקיד והגיע לחיות בירושלים בידיעה שיוכתר למלך ירושלים לצד אשתו, מליסנדה. במהלך 13 שנות נישואיהם נולדו למליסנדה ולפולק שני בנים שירשו את כתר ירושלים, כל אחד בתורו. הברית בין השניים ידעה מורדות ועליות, ובאחת מהן, זמן קצר לפני שנהרג במסע צייד, הזמין פולק ספר תהילים מהודר עבור מליסנדה. כתב-יד זה, השמור בספרייה הבריטית, מייצג את אמנות כתבי היד הירושלמיים שהועתקו ואוירו בכנסיית הקבר בתקופה בה הצלבנים מלכו בארץ. כתב היד הוא עדות לשיתוף הפעולה הפורה שהתקיים כאן בין הצלבנים שבאו מאירופה לנוצרים הביזנטים שישבו בירושלים מאז המאה הרביעית לספירה.

את מזמורי התהלים מקדימים 24 איורים בסגנון ביזנטי המתארים את חייו של ישו, כפי שהיה מקובל ספרי תהילים מפוארים. כתב היד כרוך בכריכות מגולפות בשנהב. הכריכה הקדמית מתארת 6 סצנות מחיי דוד המלך, והאחורית מתארת את שישה מעשי החסד שישו מתאר בבשורה על-שם מתי (פרק 25: 36-35): "כִּי רָעֵב הָיִיתִי וַתַּאֲכִילֻנִי, צָמֵא הָיִיתִי וַתַּשְׁקוּנִי, אֹרֵחַ הָיִיתִי וַתַּאַסְפוּנִי׃ עָרוֹם וַתְּכַסּוּנִי, חוֹלֶה וַתְּבַקְּרוּנִי ,בַּמִּשְׁמָר הָיִיתִי וַתָּבֹאוּ אֵלָי." 

זיהוין של יצירות אמנות מימי הביניים עם פטרון ספציפי הוא נדיר. במקרה של ספר התהלים הזה יתכן ורמז עבה מאפשר לייחס את פטרונות הספר עם פולק, בעלה של מליסנדה: בין שני המדליונים העליונים המתארים את האכלתו והשקייתו של ישו מגולפת ציפור ומעליה חרוטה המילה Herodius. שמו הפרטי של פולק היה שם אירופאי מקובל בעל שורשים גרמניים כנראה, אך הובן לעיתים בטעות כנובע מן המילה הלטינית Falco, קרי נשר. על-פי קריאה זו הציפור המתוארת כאן מייצגת נשר המייצג את פולק, בעלה של מליסנדה. העובדה שהציפור המגולפת אינה דומה לנשר איננה מטרידה: כמו שראינו באיורי הבסטיארי, הסטייה מן התיאור הנטורליסטי מקובלת במאה ה- 12. מתי מתילים אמנים לתאר את הטבע ממראה עיניהם? בכל הקשור לציפורים לפחות, כבר במאה ה- 14 ישנן שפע דוגמאות לכך, והדוגמה היפה ביותר מתוארכת לסוף המאה. כוונתי לכתב-יד ליטורגי לתפילה המיסה שנעשה עבור רוברט ברוינינג, ראש מנזר מריה הקדושה בשרבורן, דורסט, אנגליה. כתב-היד מכיל 48 ציורים של ציפורים מזוהות בשמן ומצוירות באופן נטורליסטי לחלוטין, אחת מהן היא carduelis cardualis, או בשמה העברי החוחית. בלינק הבא תוכלו לדפדף בכתב-היד כאילו היה מונח בידיכם:

http://www.bl.uk/turning-the-pages/?id=181afc99-df1f-4951-8981-df7e26625850&type=book

החוחית הוא שמו של רומן של דונה טארט שבמרכזו ציור של קארל פבריטיוס בעל אותו השם. ברומן, ההתבוננות הנדירה בציור הופכת להיות סיבת חייו של תיאו, הילד-נער-בחור שאיבד את אמו בעת פיצוץ שאירע במוזיאון המטרופוליטן בעודם מתבוננים בציור של פבריטיוס, בו נראית חוחית קשורה ברגלה לטבעת מחוברת לקיר. הבחירה להעמיד את החוחית בקצה הטבעת מעצים את תחושת הבדידות ואת ידיעתנו שאין לה לאן ללכת; משיכות המכחול הרחבות היוצרות טשטוש, ומבטה של הציפור בצופה מעניקות לה חיות מכמירת לב. אני מזדהה עם תיאו שחלומו להחזיק ביד את הציור הקטנטן המופלא הזה ולהתבונן בו ביחידות הוא הסיבה היחידה לעיתים המחזיקה אותו בחיים. 

  

קארל פבריציוס, החוחית, 1654, שמן על עץ, 33 על 23 סמ'

ואולי מכמירת לב עבורי היא החוחיתי כי היא מתחברת בתודעתי לציור של פרנסואה בושה המתאר את אלכסנדרין, בתה של המרקיזה מפומפדור, פילגש המלך לואי ה- 15, מאכילה את החוחית שלה. הילדה גודלה במנזר הנשים "הגברות של העלייה לשמים" ברחוב סנט-הונורה 263 בפריז (שהפך למחנה צבאי בזמן המהפכה הצרפתית). במנזר, יש להאמין, זכתה הילדה לחינוך מעולה. מי שנהג לבקרה לעיתים קרובות הוא סבה, בעוד אמה הייתה עסוקה בענייני החצר. לאלכסנדרין אף הובטח שידוך נאה, אך זה להתממש מכיוון שכשהייתה רק בת 9 נפטרה מדלקת חריפה בתוספתן. ראו את ידה הימנית הכה ילדותית האוחזת בקיסם העץ לעומת השמלה, התסרוקת והסרט הקשור לצווארה במהווים ניגוד לגילה הצעיר ולמבט הנוגה הניבט מעיניה הטועות במרחב.

פרנסואה בושה (מיוחס ל), אלכסנדרין לה נורמן ד'אטואל, מקום לא ידוע

ורק מתוך חמלה על קוראיי אני מפסיקה כאן, למרות שטרם סיפרתי על הכנף של דורר, על הציפורים המאכלסות את הפסיפסים הביזנטיים שכאן ובעבר הירדן, על הגדת ראשי הציפורים ועל איוריה העדינים של אילת כהן-גינוסר...

נדידת הציפורים מעוררת בי תמיד געגוע לא ממוקד ופליאה מהולה בעצב: כיצד הן יודעות מתי עליהן לצאת לדרך ולאן עליהן לעוף, ומה הן רואות בדרכן כשהן חוצות, שוב ושוב, מרחבים עצומים, תוך סיכון עצום? אגמון החולה הוא מפעל מופלא של חמלה וטיפול בציפורים הנודדות ואני גאה בבני איתמר השותף למפעל זה.

מקורותיה של סוגת משלי החיות, הכוללת בין היתר משלי ציפורים, החלו כנראה במאה ה- 6 לפני הספירה בסיפורים שסיפר איזופוס. כשהועלו סיפורים אלה על הכתב הם כללו מסורות שונות שיוחסו לאיזופוס, מן המערב ומחוצה לו, שהמשיכו להתרחב במהלך השנים. תפקידם של סיפורים אלה היה לספר, באופן מתומצת, בהיר והמעלה חיוך, את השכר והעונש הצפוי לאדם בעבור התנהגויות אנושיות לא-מקובלות בהתאם לנורמות בכל חברה וחברה. במהלך ימי הביניים התפתחה סוגה שונה במקצת – חצי אנציקלופדיה מאוירת – חצי סיפורי משלים על חיות ששיקפו את תורת המוסר הנוצרית. קובצי סיפורים אלה נעשו פופולריים בצרפת ובאנגליה בעיקר במאה ה- 12 תחת השם בסטיארי (Bestiary), והם כוללים עובדות ביולוגיות, ניתוח אופי, אפיונים מוסריים וציורים של חיות מציאותיות לצד חיות מדומיינות. הציפור בעלת המאפיינים הנוצריים הבולטים ביותר היא השקנאית הידועה כמחייה את גוזליה בדמה: כשגוזלי השקנאית גדלים ידוע שהם מכים את הוריהם במקורם בפניהם. למרות אהבתם של ההורים לגוזלים, הם מכים אותם בחזרה וגורמים למותם. לאחר שלושה ימים האם פוצעת את חזה עד זוב דם, והדם המטפטף על הגוזלים מקים אותם לתחייה. אחדים אומרים שהאב הוא זה ההורג אותם ומקימם לתחייה בדמו. הנמשל הוא כמובן ישו שחטאי האנושות הורגים אותו, אך דמו מכפר על חטאי המאמינים בו ובזכותו יזכו לקום לתחייה ביום הדין האחרון.

לונדון, הספריה הבריטית, אוסף הרלי 4571 דף 46; קופנהגן, הספריה המלכותית,Gl. kgl. S. 1633 4º, דף 39ב

בשתי הדוגמאות שכאן התיאור הוויזואלי אינו מזכיר את המאפיין הגופני הבולט של השקנאי – מקורו העצום והגמיש. זוהי דוגמה לפער בין טקסט המתייחס למקור השקנאי כאל "קיבתו" השנייה (איזידור מסביליה, 636-560) לבין האיור שהתקבע. במילים אחרות – הצייר מחויב לנמשל הנוצרי הרבה יותר מאשר לעובדות הביולוגיות.  הפציעה העצמית חוזרת בבסטיארי בסיפור על העורב השחור. הוא מוחזק בכלוב מכיוון שבחודשי אפריל ומאי אין מתוקה משירתו, אך ביתר חודשי השנה קריאותיו אינן נעימות. מבחינה מוסרית מסמל העורב השחור את תאוות הבשר ומעופו של העורב מסמל את ההתפתות לתאווה. כדי להתגבר על התאווה על האדם להכאיב לגופו. 

העורב הוא היפוכה של היונה מאז שילח אותם נוח מן התיבה לבדוק הקלו המים. הוא שחור והיא לבנה, הוא מתעופף ללא מטרה הלוך וחזור, ולה יש תכלית בעולם, וכשהיא מממשת אותה היא אינה חוזרת. היונה היא התגלמותה של רוח הקודש, שווה בין שווים בשילוש הקדוש.

     

הציפור המככבת בימי הביניים כחיית המחמד האולטימטיבית של כל אציל המכבד את עצמו היא הבז המשמש בצייד שהוא צורת הבילוי המועדפת על אצילי אירופה. קודקס מנסה הוא אסופת שירה שנערכה בציריך ב- 1340. האסופה   כוללת 140 משוררים המייצגים את השירה הגרמנית של ימי הביניים בשיאם. אחד מהם,  קונרד פון אלטסטטן, משורר מעמק הריין העליון בשרותו של בישוף מנזר סנט גלן נראה כאן נח בזרועות אהובתו, ידו השמאלית מכוסה בכפפה עבה עליו עומד בז הקשור לאדונו והאוכל טרף, כנראה לאחר צייד מוצלח. 

המשורר ואהובתו מגלמים את אחד מן הרעיונות המרכזיים בחיים החילוניים בימי הביניים המאוחרים – האהבה החצרונית. אהבה זו מתקיימת בדרך-כלל בין גבירה לגבר נחות ממנה מעמדית ואינה זוכה למימוש גופני אלא נשארת אפלטונית בלבד. יתכן ועליונותה של האהובה על-פני המשורר מסומלת כאן בעליונותה הפיזית של האישה על פני הגבר: היא יושבת גבוה יותר על ספסל בעוד הוא שרוע לרגליה, היא רוכנת עליו ומחבקת אותו בעוד הוא נראה לאה וחסר יוזמה. 

אישה אחרת בעלת יוזמה ומעמד הייתה למלכת ירושלים במאה ה- 12. זוהי מליסנדה בתו של בולדווין השני מלך ירושלים, שנישאה לאציל צרפתי אלמן מבוגר ממנה, פולק מאנז'ו, שנבחר לתפקיד והגיע לחיות בירושלים בידיעה שיוכתר למלך ירושלים לצד אשתו, מליסנדה. במהלך 13 שנות נישואיהם נולדו למליסנדה ולפולק שני בנים שירשו את כתר ירושלים, כל אחד בתורו. הברית בין השניים ידעה מורדות ועליות, ובאחת מהן, זמן קצר לפני שנהרג במסע צייד, הזמין פולק ספר תהילים מהודר עבור מליסנדה. כתב-יד זה, השמור בספרייה הבריטית, מייצג את אמנות כתבי היד הירושלמיים שהועתקו ואוירו בכנסיית הקבר בתקופה בה הצלבנים מלכו בארץ. כתב היד הוא עדות לשיתוף הפעולה הפורה שהתקיים כאן בין הצלבנים שבאו מאירופה לנוצרים הביזנטים שישבו בירושלים מאז המאה הרביעית לספירה.

את מזמורי התהלים מקדימים 24 איורים בסגנון ביזנטי המתארים את חייו של ישו, כפי שהיה מקובל ספרי תהילים מפוארים. כתב היד כרוך בכריכות מגולפות בשנהב. הכריכה הקדמית מתארת 6 סצנות מחיי דוד המלך, והאחורית מתארת את שישה מעשי החסד שישו מתאר בבשורה על-שם מתי (פרק 25: 36-35): "כִּי רָעֵב הָיִיתִי וַתַּאֲכִילֻנִי, צָמֵא הָיִיתִי וַתַּשְׁקוּנִי, אֹרֵחַ הָיִיתִי וַתַּאַסְפוּנִי׃ עָרוֹם וַתְּכַסּוּנִי, חוֹלֶה וַתְּבַקְּרוּנִי ,בַּמִּשְׁמָר הָיִיתִי וַתָּבֹאוּ אֵלָי." 

זיהוין של יצירות אמנות מימי הביניים עם פטרון ספציפי הוא נדיר. במקרה של ספר התהלים הזה יתכן ורמז עבה מאפשר לייחס את פטרונות הספר עם פולק, בעלה של מליסנדה: בין שני המדליונים העליונים המתארים את האכלתו והשקייתו של ישו מגולפת ציפור ומעליה חרוטה המילה Herodius. שמו הפרטי של פולק היה שם אירופאי מקובל בעל שורשים גרמניים כנראה, אך הובן לעיתים בטעות כנובע מן המילה הלטינית Falco, קרי נשר. על-פי קריאה זו הציפור המתוארת כאן מייצגת נשר המייצג את פולק, בעלה של מליסנדה. העובדה שהציפור המגולפת אינה דומה לנשר איננה מטרידה: כמו שראינו באיורי הבסטיארי, הסטייה מן התיאור הנטורליסטי מקובלת במאה ה- 12. מתי מתילים אמנים לתאר את הטבע ממראה עיניהם? בכל הקשור לציפורים לפחות, כבר במאה ה- 14 ישנן שפע דוגמאות לכך, והדוגמה היפה ביותר מתוארכת לסוף המאה. כוונתי לכתב-יד ליטורגי לתפילה המיסה שנעשה עבור רוברט ברוינינג, ראש מנזר מריה הקדושה בשרבורן, דורסט, אנגליה. כתב-היד מכיל 48 ציורים של ציפורים מזוהות בשמן ומצוירות באופן נטורליסטי לחלוטין, אחת מהן היא carduelis cardualis, או בשמה העברי החוחית. בלינק הבא תוכלו לדפדף בכתב-היד כאילו היה מונח בידיכם:

http://www.bl.uk/turning-the-pages/?id=181afc99-df1f-4951-8981-df7e26625850&type=book

החוחית הוא שמו של רומן של דונה טארט שבמרכזו ציור של קארל פבריטיוס בעל אותו השם. ברומן, ההתבוננות הנדירה בציור הופכת להיות סיבת חייו של תיאו, הילד-נער-בחור שאיבד את אמו בעת פיצוץ שאירע במוזיאון המטרופוליטן בעודם מתבוננים בציור של פבריטיוס, בו נראית חוחית קשורה ברגלה לטבעת מחוברת לקיר. הבחירה להעמיד את החוחית בקצה הטבעת מעצים את תחושת הבדידות ואת ידיעתנו שאין לה לאן ללכת; משיכות המכחול הרחבות היוצרות טשטוש, ומבטה של הציפור בצופה מעניקות לה חיות מכמירת לב. אני מזדהה עם תיאו שחלומו להחזיק ביד את הציור הקטנטן המופלא הזה ולהתבונן בו ביחידות הוא הסיבה היחידה לעיתים המחזיקה אותו בחיים. 

  

קארל פבריציוס, החוחית, 1654, שמן על עץ, 33 על 23 סמ'

ואולי מכמירת לב עבורי היא החוחיתי כי היא מתחברת בתודעתי לציור של פרנסואה בושה המתאר את אלכסנדרין, בתה של המרקיזה מפומפדור, פילגש המלך לואי ה- 15, מאכילה את החוחית שלה. הילדה גודלה במנזר הנשים "הגברות של העלייה לשמים" ברחוב סנט-הונורה 263 בפריז (שהפך למחנה צבאי בזמן המהפכה הצרפתית). במנזר, יש להאמין, זכתה הילדה לחינוך מעולה. מי שנהג לבקרה לעיתים קרובות הוא סבה, בעוד אמה הייתה עסוקה בענייני החצר. לאלכסנדרין אף הובטח שידוך נאה, אך זה להתממש מכיוון שכשהייתה רק בת 9 נפטרה מדלקת חריפה בתוספתן. ראו את ידה הימנית הכה ילדותית האוחזת בקיסם העץ לעומת השמלה, התסרוקת והסרט הקשור לצווארה במהווים ניגוד לגילה הצעיר ולמבט הנוגה הניבט מעיניה הטועות במרחב.

פרנסואה בושה (מיוחס ל), אלכסנדרין לה נורמן ד'אטואל, מקום לא ידוע

ורק מתוך חמלה על קוראיי אני מפסיקה כאן, למרות שטרם סיפרתי על הכנף של דורר, על הציפורים המאכלסות את הפסיפסים הביזנטיים שכאן ובעבר הירדן, על הגדת ראשי הציפורים ועל איוריה העדינים של אילת כהן-גינוסר...