"וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה--הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת-אֲבִיהֶן--יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם" (בראשית, יט: ל-לח)
פטר פול רובנס, לוט ובנותיו, 1613-14, שמן על בד, 190 על 225 סמ', מוזיאון המטרופוליטן, ניו-יורק
מעשה בנותיו של לוט, שגרמו לאביהן להשתכר כדי שלא יבין/יזכור ששכבו עמו, יכול להתפרש כאקט של הקרבה למען האנושות: הבנות חשבו שנותרו לבד בעולם לאחר החרבת סדום ועמורה, ומעשיהן נבעו מן הצורך להצמיח את הדור הבא. אך פרשנותו של רובנס לאירוע (ואמנים אחרים) נדמית ארוטית ופסיכולוגית כאחד: ארוטית בזכות הטיפול בבשר החשוף, בעיקר של הבת העירומה, בזכות התנוחה של לוט הסוגרת מעגל עם בתו העירומה, ובזכות מבטו המזוגג, השיכור של לוט, המביט בעירומה. פרשנותו הפסיכולוגית של רובנס לאירוע מעניינת אף יותר: הבת העירומה מרוכזת כל כולה במזיגת היין מתוך הקנקן שבידה הימנית אל הפנכה המוזהבת שאביה אוחז בשמאלו. הריכוז בו היא נתונה אינו רק בגלל המזיגה. נדמה שידה רועדת, פיה פתוח, ירכיה צמודות, כל כולה שקועה במחשבות על המעשה העומד להתרחש.
רובנס, שנולד בגרמניה למרות שמקורה של משפחתו היה מאנטוורפן, חווה על בשרו את תוצאות מעשי אביו, יאן. האב, שהיה משפטן, התאהב בנסיכה לבית אורנג' במהלך שירותו בחצר. כשילדה הנסיכה (הנשואה) את בתם המשותפת, התגלה הרומן ביניהם, ושניהם נכלאו. רק במאמצים אדירים של אשתו מריה, אמו של רובנס, נמלט הנואף מן הגרדום. החרפה, איבוד הקריירה ובריאותו שהתדרדרה בגלל המאסר הארוך בכלא הגרמני, הרס את אביו של רובנס. אמנם הדבר התרחש כמה שנים לפני שנולד, אך יש להניח שרובנס גדל בצל הסיפור הכואב.
אך מעל לכל זוהי יצירת מופת (נוספת) של רובנס, בה באים לידי ביטוי יכולותיו לתאר את הטונליות האין-סופית של האובייקטים המצוירים, ומעל לכל של גוף האדם, ואת יכולתו לחדור ולצייר את נפשם של גיבורותיו וגיבוריו.
שבת שלום!
"וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה--הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת-אֲבִיהֶן--יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם" (בראשית, יט: ל-לח)
פטר פול רובנס, לוט ובנותיו, 1613-14, שמן על בד, 190 על 225 סמ', מוזיאון המטרופוליטן, ניו-יורק
מעשה בנותיו של לוט, שגרמו לאביהן להשתכר כדי שלא יבין/יזכור ששכבו עמו, יכול להתפרש כאקט של הקרבה למען האנושות: הבנות חשבו שנותרו לבד בעולם לאחר החרבת סדום ועמורה, ומעשיהן נבעו מן הצורך להצמיח את הדור הבא. אך פרשנותו של רובנס לאירוע (ואמנים אחרים) נדמית ארוטית ופסיכולוגית כאחד: ארוטית בזכות הטיפול בבשר החשוף, בעיקר של הבת העירומה, בזכות התנוחה של לוט הסוגרת מעגל עם בתו העירומה, ובזכות מבטו המזוגג, השיכור של לוט, המביט בעירומה. פרשנותו הפסיכולוגית של רובנס לאירוע מעניינת אף יותר: הבת העירומה מרוכזת כל כולה במזיגת היין מתוך הקנקן שבידה הימנית אל הפנכה המוזהבת שאביה אוחז בשמאלו. הריכוז בו היא נתונה אינו רק בגלל המזיגה. נדמה שידה רועדת, פיה פתוח, ירכיה צמודות, כל כולה שקועה במחשבות על המעשה העומד להתרחש.
רובנס, שנולד בגרמניה למרות שמקורה של משפחתו היה מאנטוורפן, חווה על בשרו את תוצאות מעשי אביו, יאן. האב, שהיה משפטן, התאהב בנסיכה לבית אורנג' במהלך שירותו בחצר. כשילדה הנסיכה (הנשואה) את בתם המשותפת, התגלה הרומן ביניהם, ושניהם נכלאו. רק במאמצים אדירים של אשתו מריה, אמו של רובנס, נמלט הנואף מן הגרדום. החרפה, איבוד הקריירה ובריאותו שהתדרדרה בגלל המאסר הארוך בכלא הגרמני, הרס את אביו של רובנס. אמנם הדבר התרחש כמה שנים לפני שנולד, אך יש להניח שרובנס גדל בצל הסיפור הכואב.
אך מעל לכל זוהי יצירת מופת (נוספת) של רובנס, בה באים לידי ביטוי יכולותיו לתאר את הטונליות האין-סופית של האובייקטים המצוירים, ומעל לכל של גוף האדם, ואת יכולתו לחדור ולצייר את נפשם של גיבורותיו וגיבוריו.
שבת שלום!