"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית, כה: כ-לד)
בשבוע שעבר ביקרנו, ירון ואני, בפירנצה, ועמדנו משתאים מול העושר והיופי האמנותי האין סופי המצוי בעיר. אחת משכיות החמדה היא תבליט זה, שהוא אחד מעשרה התבליטים המתארים סצנות מן התורה, ואשר יחד מרכיבים את הדלתות המזרחיות של בית הטבילה הפלורטיני על-שם יוחנן הקדוש (הניצב מול הקתדרלה סנטה מריה דל פיורה (מריה הקדושה של הפרחים) (התבליטים נמצאים כיום במוזיאון האופרה דל דאומו שליד).
תבליט זה מתאר כמה סצנות מפרשת תולדות: למעלה, בחלק הימני של התבליט, נראית רבקה מתפללת מגג המבנה, ושומעת מן האל ששני הבנים המתרוצצים בבטנה יהיו לשני עמים שונים ושהבכור יהיה כפוף לצעיר - שלא כדרך הטבע. הנשים העומדות במישור הקדמי משמאל הן רבקה ההרה וחברותיה. בחלקו הפנימי של הבית מצד שמאל נראית רבקה במיטתה, יולדת את התאומים. במרכז נראה יצחק השולח את בנו עשו, מחמד לבו, לצוד, ואכן עשו נראה מימין למבנה בשעת צייד. בחלק הימני של המבנה נראות שתי סצנות המהוות את רגעי השיא של הסיפור: רבקה מנחה את יעקב כיצד להערים על יצחק הזקן, ויצחק מברך את יעקב בחשבו שהוא בכורו בעוד רבקה עומדת מנגד (בראשית, כז').
התבליט הוא ללא ספק מלאכת מחשבת המחברת סצנות שונות לסיפור אנושי מורכב שאינו מסודר באופן כרונולוגי דווקא, אלא גורם לצופה "לטייל" הלוך ושוב בין חלקי התבליט המבליט את הגיבור הטראגי של הסיפור, את יצחק המרומה על-ידי אשתו ובנו, המעדיף את בכורו אך מברך את בנו הצעיר. גיברטי הצליח לעשות זאת, בין היתר, בזכות מלאכת מחשבת טכנית של עיבוד פני השטח באופן משתנה בהתאם "למרחק" ובניית מרחב בעל תחושת עומק גדולה למרות שמדובר בתבליט שעומקו כמה סנטימטרים בלבד. יכולת זו נשענת על גילוי שיטת הפרספקטיבה הקווית באותן השנים ממש בפירנצה, שיטה בה היחס בין גודל הדמויות/האובייקטים במישורים השונים של הציור או התבליט עומד ביחס מתמטי למרחק ביניהם. כך, גודל הקשתות של המבנה הולך וקטן ביחס ישיר למרחק ביניהם, כמו גם גודל דמותה של רבקה ההרה במישור הקדמי לעומת דמותה של רבקה בכורעת ללדת במיטתה, ולעומת דמותה של רבקה המתפללת לאל על גג ביתה.
לורנצו גיברטי קיבל את ההזמנה לעצב את הדלתות המזרחיות לאחר שעיצב את הדלתות הצפוניות של בית הטבילה שבזכותן הפך לאמן מוכר, מוערך וחשוב. יותר מ- 25 שנים עבד גיברטי על עשרת התבליטים שזכו לכינוי "שערי גן-העדן" מפי מיכלאנג'לו, לפחות לפי המסורת.
שבת שלום!
"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית, כה: כ-לד)
בשבוע שעבר ביקרנו, ירון ואני, בפירנצה, ועמדנו משתאים מול העושר והיופי האמנותי האין סופי המצוי בעיר. אחת משכיות החמדה היא תבליט זה, שהוא אחד מעשרה התבליטים המתארים סצנות מן התורה, ואשר יחד מרכיבים את הדלתות המזרחיות של בית הטבילה הפלורטיני על-שם יוחנן הקדוש (הניצב מול הקתדרלה סנטה מריה דל פיורה (מריה הקדושה של הפרחים) (התבליטים נמצאים כיום במוזיאון האופרה דל דאומו שליד).
תבליט זה מתאר כמה סצנות מפרשת תולדות: למעלה, בחלק הימני של התבליט, נראית רבקה מתפללת מגג המבנה, ושומעת מן האל ששני הבנים המתרוצצים בבטנה יהיו לשני עמים שונים ושהבכור יהיה כפוף לצעיר - שלא כדרך הטבע. הנשים העומדות במישור הקדמי משמאל הן רבקה ההרה וחברותיה. בחלקו הפנימי של הבית מצד שמאל נראית רבקה במיטתה, יולדת את התאומים. במרכז נראה יצחק השולח את בנו עשו, מחמד לבו, לצוד, ואכן עשו נראה מימין למבנה בשעת צייד. בחלק הימני של המבנה נראות שתי סצנות המהוות את רגעי השיא של הסיפור: רבקה מנחה את יעקב כיצד להערים על יצחק הזקן, ויצחק מברך את יעקב בחשבו שהוא בכורו בעוד רבקה עומדת מנגד (בראשית, כז').
התבליט הוא ללא ספק מלאכת מחשבת המחברת סצנות שונות לסיפור אנושי מורכב שאינו מסודר באופן כרונולוגי דווקא, אלא גורם לצופה "לטייל" הלוך ושוב בין חלקי התבליט המבליט את הגיבור הטראגי של הסיפור, את יצחק המרומה על-ידי אשתו ובנו, המעדיף את בכורו אך מברך את בנו הצעיר. גיברטי הצליח לעשות זאת, בין היתר, בזכות מלאכת מחשבת טכנית של עיבוד פני השטח באופן משתנה בהתאם "למרחק" ובניית מרחב בעל תחושת עומק גדולה למרות שמדובר בתבליט שעומקו כמה סנטימטרים בלבד. יכולת זו נשענת על גילוי שיטת הפרספקטיבה הקווית באותן השנים ממש בפירנצה, שיטה בה היחס בין גודל הדמויות/האובייקטים במישורים השונים של הציור או התבליט עומד ביחס מתמטי למרחק ביניהם. כך, גודל הקשתות של המבנה הולך וקטן ביחס ישיר למרחק ביניהם, כמו גם גודל דמותה של רבקה ההרה במישור הקדמי לעומת דמותה של רבקה בכורעת ללדת במיטתה, ולעומת דמותה של רבקה המתפללת לאל על גג ביתה.
לורנצו גיברטי קיבל את ההזמנה לעצב את הדלתות המזרחיות לאחר שעיצב את הדלתות הצפוניות של בית הטבילה שבזכותן הפך לאמן מוכר, מוערך וחשוב. יותר מ- 25 שנים עבד גיברטי על עשרת התבליטים שזכו לכינוי "שערי גן-העדן" מפי מיכלאנג'לו, לפחות לפי המסורת.
שבת שלום!