אחד התיאורים הויזואליים המופלאים של סיפור נרקיסיוס (המסופר אצל אובידיוס, מטמורפוזות, 3) הוא הציור של קרווג'ו, המשקף את האומן לא פחות מאשר את התקופה.
קרווג'ו, נרקיסוס, 1600-1597, שמן על בד, 110 X 92 סמ', בגלרייה לאומנות עתיקה, רומא
במאות 17-15 התקיים שיח בין אומנים ופילוסופים באיטליה בנוגע לנקודות המגע בין הסיפור לציור. על פי אלברטי ואחרים, הסיפור על נרקיסיוס המתאהב בדמותו המשתקפת במקווה מים משול לתמונה שהיא העתק של המציאות: פני המים הם כפני הציור וההשתקפות היא מעין דיוקן עצמי של הצייר - הן דיוקנו הפיזי (מראה פניו הפזיונומיים) - תפיסה המשקפת את בריאת אדם וחווה בידי האל "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) - והן את דיוקנו הפנימי: את דמיונו, נפשו, רוחו וגאוניותו של הצייר.
אין בידינו דיוקן עצמי או דיוקן אחר של קרווג'ו מהתקופה בה צייר את נרקיסוס (1600 לכל המאוחר, כשהיה כבן 30), אלא רק דיוקן מידי אוטביו לאוני שנעשה 11 שנים לאחר מותו של קרווג'ו, ולכן משקף אולי את תאורו הפיזי של קרווג'ו כשהיה כבן 40, ממש לפני מותו. נכון הוא שיש ציורים שנעשו בידי קרווג'ו שהדמויות המצוירות משקפות כנראה את דיוקנו של קרווג'ו (דוגמת הציור 'בכחוס החולה' שצייר כשהיה כבן 20). אבל אפשר לראות דמיון כלשהו בין העלם המצויר לדיוקנו של קרווג'ו המבוגר, ולהמשיל את השלולית בה משתקפת דמותו למדמנת חייו הקודרים של קרווג'ו, הרצופים הסתבכויות עם החוק ועם אנשים סביבו.
לעומת אומנים אחרים שתיארו את המיתוס תוך הדגשת הטבע והנוף, לפני קרווג'ו ואחריו (בולטרפיו, פוסין, ווטרהאוז ואחרים), בחר קרווג'ו להכהות את כל הרקע ולמקד את עיני הצופה בפרופיל של נרקיסיוס ובהשתקפותו. מיקוד זה משקף, באופן הטהור ביותר, את מהות הסיפור (וכך את גאוניותו של רקווג'ו) ואת ההפרעה הנפשית בה האדם הוא המרכז של הוויתו ואינו רואה אף אחד אחר...
זה הזמן לשתול בצלי נרקיסים ולהמתין בסבלנות, באהבה ובציפייה לפריחתם המופלאה.
אחד התיאורים הויזואליים המופלאים של סיפור נרקיסיוס (המסופר אצל אובידיוס, מטמורפוזות, 3) הוא הציור של קרווג'ו, המשקף את האומן לא פחות מאשר את התקופה.
קרווג'ו, נרקיסוס, 1600-1597, שמן על בד, 110 X 92 סמ', בגלרייה לאומנות עתיקה, רומא
במאות 17-15 התקיים שיח בין אומנים ופילוסופים באיטליה בנוגע לנקודות המגע בין הסיפור לציור. על פי אלברטי ואחרים, הסיפור על נרקיסיוס המתאהב בדמותו המשתקפת במקווה מים משול לתמונה שהיא העתק של המציאות: פני המים הם כפני הציור וההשתקפות היא מעין דיוקן עצמי של הצייר - הן דיוקנו הפיזי (מראה פניו הפזיונומיים) - תפיסה המשקפת את בריאת אדם וחווה בידי האל "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) - והן את דיוקנו הפנימי: את דמיונו, נפשו, רוחו וגאוניותו של הצייר.
אין בידינו דיוקן עצמי או דיוקן אחר של קרווג'ו מהתקופה בה צייר את נרקיסוס (1600 לכל המאוחר, כשהיה כבן 30), אלא רק דיוקן מידי אוטביו לאוני שנעשה 11 שנים לאחר מותו של קרווג'ו, ולכן משקף אולי את תאורו הפיזי של קרווג'ו כשהיה כבן 40, ממש לפני מותו. נכון הוא שיש ציורים שנעשו בידי קרווג'ו שהדמויות המצוירות משקפות כנראה את דיוקנו של קרווג'ו (דוגמת הציור 'בכחוס החולה' שצייר כשהיה כבן 20). אבל אפשר לראות דמיון כלשהו בין העלם המצויר לדיוקנו של קרווג'ו המבוגר, ולהמשיל את השלולית בה משתקפת דמותו למדמנת חייו הקודרים של קרווג'ו, הרצופים הסתבכויות עם החוק ועם אנשים סביבו.
לעומת אומנים אחרים שתיארו את המיתוס תוך הדגשת הטבע והנוף, לפני קרווג'ו ואחריו (בולטרפיו, פוסין, ווטרהאוז ואחרים), בחר קרווג'ו להכהות את כל הרקע ולמקד את עיני הצופה בפרופיל של נרקיסיוס ובהשתקפותו. מיקוד זה משקף, באופן הטהור ביותר, את מהות הסיפור (וכך את גאוניותו של רקווג'ו) ואת ההפרעה הנפשית בה האדם הוא המרכז של הוויתו ואינו רואה אף אחד אחר...
זה הזמן לשתול בצלי נרקיסים ולהמתין בסבלנות, באהבה ובציפייה לפריחתם המופלאה.