"..................................וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ,
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם,
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה,
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל,
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם,
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי,
וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ,
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת;
חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,
וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,
עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם-בָּחוּר,
גַּם-בְּתוּלָה--יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם;
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם..." (דברים, לב, יט-כו)
מקס ארנסט, הבתולה מצליפה בישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלוארד והצייר, 1926, שמן על בד, , 169 על 130 סמ',
מוזיאון לודוויג, קלן
כמו בין הורה לילדו, כך בין האל לעמו מתקיימת מערכת רגשית נפתלה, מורכבת וטעונה. מריה, המצליפה באחוריו האדומים של בנה, היא אם אנושית, כועסת, המאבדת את עשתונותיה, גודלה ופניה המוצלים מעניקים לה גוון מרושע כמעט. כשמקס ארנסט הציג את היצירה שלו בפעם הראשונה הוא הואשם בפגיעה באלוהות ופגיעה ברגשות הדתיים של המאמינים.
שלושת הגברים, הצייר ושני חבריו הסופרים - אנדרה ברטון (1966-1896 Andrי Breton,) ופול אלוארד (1952-1895 Paul Eluard,) – המתוארים ביצירה ספק מציצים (ספק עוצמים עיניים) דרך החלון הקטן אל המרחש בחדר, הקימו (עם אחרים), בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת, את התנועה הסוראליסטית. ההתלבטות שדמויותיהם מעלות בציור אינו פשוט: הם עדים להתנהגותה של מריה במרחב הפרטי, התנהגות השונה כל כך מהתנהגותה במרחב הציבורי – האם האוהבת ללא תנאי. מה עליהם לעשות? להתערב ולחשוף את קלונה של מריה? לשתוק ולתת להכאת ישו להמשיך? האין כולנו לעיתים כמריה?
היכולת של האמן לחשוף את האלוהות במלוא אנושיותה הוא הישגו הגדול של הציור.
;){kind=link}