פתיחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה הייתה, והינה עבורי גם כיום, יום חגיגי (בין אם יש שביתה ובין אם לאו) מרגש ומלחיץ כאחד, במעמדי בעבר כסטודנטית ובמעמדי כיום כמרצה – חדוות הלמידה, הישיבה בספרייה (שקט בבקשה!), הנבירה בספרים, ההפסקות בקפיטריה, הפגישה עם סטודנטים ישנים וחדשים, ההבטחה שהשנה אהיה תלמידה, מרצה או חוקרת טובה יותר (מה שאינני עושה כמעט, לפחות לא בהגדרה האקדמית הצרה) – כל אלה הם הבטחה לעתיד מעניין, חופשי ונטול גבולות.
אם יש יצירה אחת, הנושאת בתוכה את כל הרגשות הללו ואף יותר, הרי שהיא "אסכולת אתונה" של רפאל.
רפאל, אסכולת אתונה, 1509-11, פרסקו, 500 על 770 סמ', הארמון האפוסטולי, מדינת הוותיקן
מצד אחד הסדר המופתי של האדריכלות, מיקום הצייר ונקודת המגוז במרכז הציור (גם ימין-שמאל וגם למעלה-למטה) בין אבות הפילוסופיה היוונית, מעיינות הידע, אפלטון ואריסטו החוסים תחת הקשת הרחוקה, ומצד שני האקראיות (לכאורה כמובן) של הדמויות האחרות, הפזורות בין "האבות המייסדים" לבין הצופה, בקבוצות קבוצות הדנות בענפי הידע השונים, ואי ההיתכנות של כל הדמויות האלה לדור הכפיפה אחת מן הטעם הפשוט שחיו בהפרשי זמן גדולים מאוד: מן המאה ה- 6 לפנה"ס ועד למאה ה- 16 לספירה - פיתגורס מסמוס שחי במאה ה- 6 לפנה"ס (הדמות השנייה משמאל בשורה הראשונה בגלימה לבנה), דרך פלוטינוס שחי במאה ה- 3 לספירה (הדמות השלישית מימין על המדרגה האחרונה בגלימה אדומה) ועד למיכלאנג'לו (הרוכן על תיבה בקדמת הבמה בשמלה בצבע לילך) שרפאל הוסיפו לפרסקו בשלב האחרון כמחווה לאמן הענק (תרתי משמע) ששכב על הגב בראש פיגומים וצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית באותן השנים בדיוק.
הפרסקו מצויר על אחד מקירות "הסטנזה" - החדר ששימש כספרייתו של האפיפיור יוליוס השני. רפאל הוזמן על-ידי האפיפיור לצייר את כל קירות החדר, משימה שארכה כארבע שנים. כל קיר הוקדש לאחד מענפי הידע העיקריים: השירה, התיאולוגיה, החוק והפילוסופיה.
רגע השיא עבור סטודנטים רבים הוא רגע ההכרה הרשמית בעבודה הרבה שהשקיעו במהלך השנים: טקס קבלת התעודה. מה רחוק זיכרון הטקס שלי מטקס קבלת התעודה שהתקיים בקימברידג', אנגליה, באמצע המאה ה- 19, המתואר בציור של רוברט ב. פארן הבריטי! עמדנו בחום יוני ברחבת הטקס מול בניין הספרייה שבאוניברסיטת בן גוריון. הרחבה הייתה מרוצפת בשורות שורות של כסאות כתר פלסטיק לבנים, ופסענו בהתרגשות, מזיעים מתחת לגלימות העטלף השחורות, ברעש הבלתי פוסק שעלה מן הקהל שאיבד מזמן את הסבלנות ואת החשק להקשיב ולמחוא כפיים.
רוברט ב. פארן (Farren), בוקר קבלת התעודות, קיימברידג', טריניטי קולג', 1863, שמן על בד, 101 על 216 סמ'
טריניטי קולג', השייך לאוניברסיטה של קיימברידג' שהיא אחת האוניברסיטאות הוותיקות בעולם, נוסד על-ידי הנרי השמיני במחצית הראשונה של המאה ה- 16. במרכז הציור מתוארת הקפלה שנבנתה אחרי מותו של הנרי השמיני על-ידי שתיים מבנותיו, מרי הקתולית ואליזבת' הפרוטסטנטית, ולמרות שנבנתה תחת בית טיודור מאפייניה האדריכליים הם גותיים (לעומת המבנה מצד ימים שמאפייניו הסגנוניים מעידים על השפעות מאדריכלות הרנסנס – הסמי-עמודים עם הכותרות הקורינתיות המעטרים את החזית, גודל החלונות וצורתן, מקצב הקשת-משולש-קשת בקישוט שמעל החלונות, ועוד).
לפני שנוסדו האוניברסיטאות (במאה ה- 11 אונ' בולוניה) מרכז הידע היה בספריות המנזרים ובסקריפטוריה שלהם – האולמות בהם הועתקו ואוירו כתבי-היד. שם הועתקו כתביהם של אבות הכנסייה, ומאוחר יותר גם של הפילוסופים היוונים, עד שנמזגו הפילוסופיה היוונית והתאולוגיה הנוצרית לכדי שלמות אחת במהלך הרנסנס. למרות שהיה זה עולם גברי ברובו, היו גם מעט נשים שפעלו במרחב צר והצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית של המונופול הגברי על הידע. מנזרי הנשים של הקיסרות הקרולינגית במאות 9-8 פילסו את הדרך לנזירות אחרות בעמק הריין במאות 14-12, אך הפריצה אל המרחב הסקולארי (נשים שלא נדרו את נדר הנזירות) התרחש החל מהמאה ה- 14, בעידוד הכנסייה למרבה הפלא, שביקשה להשתמש ביכולות הקריאה של הנשים לחזק את האמונה בקרב הגברים הסקולארים.
אחד הצינורות ששימשו את הכנסייה לעידוד הקריאה בקרב נשים סקולאריות היה השימוש בצמד של אם ובת - אנה ומריה. דמותה של אנה, אמה של מריה, הפכה למודל לחינוך ביתי: היתה זו באחריות הנשים כעת ללמד את בנותיהן (ובניהן) לקרוא. הספר הראשון והחשוב ללמוד הקריאה היה ספר התהילים, ולאחריו שימשו ספרי התפילות. כתבי-יד אלה הכילו ציורים ובהם תיאורים של אנה המלמדת את בתה מריה לקרוא, כמו זה הנראה לפניכם, הלקוח מספר שעות (ספר תפילה) מצרפת מסוף המאה ה- 15:
אלא שמהר מאוד נשים שידעו לקרוא לא הסתפקו במזמורים ובתפילות, ונשאו עיניהן, רחמנא ליצלן, אל ספרות תועבה כמו רומנים, ומשם הייתה הדרך אל התדרדרותן הבלתי נמנעת של הנשים קצרה מאוד (ואת הלקח הזה למדו היטב כמה קבוצות גברים - שאם נותנים לנשים ספר הן לוקחות את כל הספרייה).
דילוג רחב מביא אותנו אל המאה ה- 18, עת ניהלו נשים את הסלונים הספרותיים החשובים של פריז, ביניהן הגברת מרי ת'רז רודט ז'אופרין (Marie Thérèse Rodet Geoffrin, 1699-1777). במשך למעלה משנות דור הזמינה הגברת ז'אופרין מאות מאנשי הרוח והאמנות של תקופת ההשכלה אל סלון ביתה ברחוב סנט הונורה בפריז.
ז'ן-מרק נטייה, דיוקן הגברת ג'ופרין, 1738, שמן על בד, 145 על 115 סמ'
ציור זה, האופייני לסגנון הרוקוקו בצרפת בכלל ולצייר נטייה בפרט, מתאר את הגברת ז'ופרין יושבת בחיק הטבע, מרפקה שעון על ספר המשמש אטריבוט לידע. לבושה של הגברת מורכב משמלה לבנה רכה מאוד החושפת את כתפיה הענוגות וחלק משדיה, כמנהג הזמן והמקום, שגרס שככל שמעמדו של האדם גבוה יותר כך הוא יכול להסתפק בפחות בד ולהתערטל בציבור. הגלימה האדומה החובקת את מתניה וירכה השמאלית, ועולה בגבה עד לכתפה השמאלית, מעניקה ניחוח קלאסי.
הגברת הייתה בת 39 שנים בזמן הציור, שנעשה עוד לפני שהחלה במסורת הסלונים בביתה. מאמצע המאה ה- 18 ואילך היא נהגה להזמין לסלונה בערבי יום שני אמנים כגון הצייר בושה, בעוד ערבי יום רביעי נשמרו לאנשי ספר כמו את מבקר האמנות דידרו.
אניסט שארל גבריאל לה מונייה, קריאת הטרגדיה "היתום מסין" לוולתר בסלונה של הגברת ג'ופרין ב- 1755, 1812, שמן על בד, 129 על 196 סמ'
דיוקן קבוצתי זה מתאר את אחד מערבי יום רביעי כנראה. נוכחים בחדר נשות חברה, ברונים, נסיכים ואנשי דעה כמו מונטסקייה ודידרו. במרכז, נשען על שולחן קטן מכוסה מפת קטיפה ירוקה, יושב אדם המקריא בפאתוס מתוך ספר פתוח המונח בידו. הוא מקריא בפני הנוכחים את הטרגדיה היתום מסין לוולטר שיצא לאור באותה שנה, בעד וולטר המשקיף על הנעשה בחדר ממרומי דמותו המפוסלת בידו של הפסל הודון:
ז'ן-אנטואן הודון, פרנסואה-מרי ארואט הידוע בכינוי וולטר, 1778, שיש, גבוה 48 סמ', מוזיאון הלובר, פריז
וולטר יותר מכל אדם אחר מסמל את רוח ההשכלה והיושרה האינטלקטואלית: הוא היה מחזאי, סופר, משורר, היסטוריון ופילוסוף. אחרי 20 שנה בגלות בשוויץ, חזר בגיל 83 לפריז בבריאות לקויה ומת בעיר כעבור חודשים ספורים. בחודשים המעטים הללו זכה לחיבוקו החם של הציבור, והודון, הפסל החשוב ביותר של התקופה, נפגש עימו פעמים מספר. בבאסט זה, שהוא אחד מכמה שפיסל, הודון לא ניסה להסתיר את עקבות הזמן, גם אם השיער שלראשו הוא פאה. מצחו הרחב, עיניו הזורחות וחיוכו מעידים על רוחו של האיש הגדול הזה, ששמו ניתן לאחד מבתי הספר התיכוניים של פריז, שידע כנראה ימים טובים יותר כי כיום הוא מדורג אי-שם במקום ה- 2230 מכלל התיכונים בצרפת.
ולסיום אספר שביום שישי האחרון נכחתי בפגישת מחזור של בית-הספר התיכון בו למדתי בירושלים, "הליד"ה". הוזמנו השנה למפגש כל מי שסיים בשנה שנגמרה בספרה 8 (1948, 1858, 1968 וכך הלאה). לא היה זה מפגש פשוט לי ולרבים אחרים. רוב האנשים שאני מכירה זוכרים את שנות התיכון כשנים מורכבות ולעיתים קשות (מלבד בן-זוגי ירון שיחיה), אבל כל כמה שכל אחד מאיתנו נשא את סבלותיו הפרטיים בהרואיות במהלך אותן שנים, היה ברור לנו שאנו זוכים לאיכות הוראה וחינוך נדירים.
;){kind=link}